‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה פנימית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלחמה פנימית. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

אהוד ברק והמתונים: סלקציה גזענית?


התעלמותו של שר הביטחון מהסיכומים בין הנהגת יש"ע לשר בני בגין בעניין פינוי המאחזים מגלה אמת מטרידה אודות הנחות היסוד ותפיסתו הגיאו-אסטרטגית של האיש.
סלאם פיאד. מתון טוב?
אסכולת אוסלו עליה אמון השר גורסת שכדי לשרוד במזרח התיכון יש לזהות את הגורמים המתונים בקרב הערבים עמם ניתן לנהל מגעים. גורמים מתונים אלה נחשבים למנהיגים אחראיים היודעים להבחין בין רצוי למצוי ומסוגלים לוותר על שאיפותיהם כדי להשיג הסדר בר קיימא.
והיה אם נמצא הגורם המתון – כך התפיסה – יש לעשות הכל כדי לחזק אותו ולתגבר את אמינותו בקרב הציבור. האחראי בשטח יזכה לשלל הבטחות מדיניות, משלוחים סדירים של נשק ומטבע חוץ ומחוות שחרור אסירים סיטונאית רק 'בשביל ההרגשה'. ישראל של אוסלו לא פספסה אף הזדמנות 'לחזק את המתונים'. יהיה זה ערפאת של שנות התשעים, אסד הבן של ראשית האלפיים או סלאם פיאד העכשווי.
צעדים אלו מוצדקים במנטרה לפיה הם הסכר האחרון בפני אנרכיה מוחלטת וכי עתידה של ישראל תלוי ועומד במעמדו הפוליטי של מוסלמי-לייט זה או אחר.
ובכן, בעקבות הפרסומים ב'מקור ראשון' אודות סיכומיו של השר בגין עם ראשי המתיישבים, מסתבר שגם בקרב המתנחלים ישנם גורמים אשר איש שלום וותיק היה מזהה כמתונים אידיאליים. הנהגת מועצת יש"ע הציגה חלופה אחראית ופרגמאטית תוך ניסיון לבוא לידי הידברות עם גורמי הממשל – להכשיר מה שאפשר ולפנות את מה שאי אפשר. אלא שדבר אחד כנראה שכחו במסדרונות משרד הביטחון: הלגיטימציה של הנהגת יש"ע תלויה בלעדית באמינות שלה בקרב הקהל הביתי. אם מאמציה יישאו פרי, ידע כל מתנחל כי הממלכתיות משתלמת וכי יש תמורה בעד השדולה. חיזוקו של המסלול הלגיטימי לפיתוח ההתיישבות יכול היה להוציא חלק מהאוויר מבלון תג המחיר.
מי שנפגע אפוא מפיצוץ הסיכומים עם בגין והאיום בפינוי כפוי – מה שהביא להתפרעות הצעירים בבסיס הצבאי באפרים – הם בעיקר אנשי מועצת יש"ע, אשר הוכח לכאורה כי בפעם המי-יודע-כמה דרכם הממלכתית מובילה רק לעיי חרבות. במצב עניינים שכזה, כלל אין להתפלא שהנוער קם על יוצרו. במונחים המדיניים של שנות התשעים משול הדבר לסיפוחם המלא של יהודה ושומרון ערב טקס הצהרת העקרונות.
יש להניח שברק יודע זאת היטב וכי לכך בדיוק נועד מהלך העוועים שלו. החלשתה של מועצת יש"ע מחד וחיזוקם של האנרכיסטים למען הגבעות מאידך, יקלו על 'ויתורים כואבים' שמן הסתם עוד מתכנן לנו השר.

פורסם לראשונה במדור דעות של 'מקור ראשון', ב 21.12.11.

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

התותח הקדוש מכה שנית. שלא נדע מטומאה


קל לכעוס על הסיקור התקשורתי של התפרעויות התג מחיר מהימים האחרונים. התקשורת הממהרת להתלהם מוציאה את האירועים הללו מכל פרופורציה, מנתקת אותם מהקשרם ובעיקר נוהגת איפה ואיפה בכל הנוגע לאלימות האנרכיסטית השמאלנית שכבר הפכה לחלק משגרת חיינו.
דיווחים על חיילים שנפצעו בהתפרעויות על הגדר עוברים מדי פעם בעמודים הפנימיים של עיתוני הבוקר, אבל לא ממש תופסים את תשומת הלב פה בסביבה.


לא צריך להיות ד"ר גוגל בשביל לגלות את היקפה של התופעה. 0.000155 שניות במחיצת הפנומן הסיברנטי מגלות קרוב ל 10 אירועים שהסתיימו בפציעתם של חיילי צה"ל. אלו שהפגיעה בהם היא חצייה של קווים אדומים ושהפניית אלימות כלפיהם היא לא פחות ממרד בממלכה. הכותרות מספרות על חייל אחד שנפצע ברגלו, על חברו שנפצע קל, על אחר שקיבל את זה ביד, ועוד אחד בפנים. כדי להבין מה זה פצוע קל, תשאלו את  מיכאל שוורצמן שמאז שאיבד את עינו מפציעה כזו הוא לא מפסיק לקרוץ. לטובת הקוראים שלא מכירים אותו, הוא מתגורר בידיעות אחרונות בעמ' 6 למטה.
מסתבר שהמתנחלים משתלטים גם על השטחים הטובים בעיתון.

להתעצבן זה אמנם נחמד, אבל כדאי לנסות קצת להבין את התופעה. מסתבר שהשמאל בישראל רואה במתנחלים איום חמור יותר על החברה מאשר בפלסטינים. על פי ראיית העולם הזאת המאבקים בעולם הם קודם כל מאבקים בין מעמדות וקבוצות אוכלוסייה ורק לאחר מכן סכסוכים לאומיים. תקראו לזה פועלים ובורגנים, נאורים וחשוכים או מחנה השלום ואויביו. כל ניגוד שיכול לעולה ממקלדת הקופירייטר של ציפי לבני - הוא מבחינתם הסיפור המרכזי. הקלישאה הזו מזינה את המלל אודות 'קיצונים משני הצדדים' שדופקים את העולם, והיא ההסבר לאווירת שנות השלושים ששורה במערכות העיתונים הישראליות.

צריך להבין. מכיוון שהצעירים שמתפרעים נגד הגדר נמצאים בצד הנכון של הדיכוטומיה הרציונאל-סוציאליסטית הזו אזי הם באופן עקרוני צודקים ו'טובים', גם אם פה ושם הם מגזימים קצת. המתנחלים לעומת זאת משתייכים למחנה הרע אפילו כשהם עושים חסדים שג'יסס בעצמו היה מתקנא בהם. אלא שכשהם מתנהגים כשורה ופועלים באחריות ממלכתית, אין סיבה להלחם בהם באמצעים כוחניים. די להיות מנומס ולהסתפק בבג"ץ, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מערכות העיתונים ותכניות סאטירה סוג ו' ומעלה.

אבל, כאשר הרשעים הללו חוצים מעט את הקווים ופועלים באלימות (שאני מגנה כמובן חמש פעמים ביום חול ושבע בשבתות וחגים) אזי יש לשלוף את הנשק הכבד, השמור למלחמות אמתיות מעין אלו.
לא צריכה להיות שום הפתעה בכך שנזכרו לפתע כמה פוסט-גנרלים נפוחים שאפשר לנצח את הטרור באמצעים צבאיים, ושרק צריך 'לתת לצהל לנצח'. אש"ף, בניגוד למתנחלים, מעולם לא היה אויב אמתי. הוא הרי ארגון חילוני, מתקדם ומתון. אבל הימין הישראלי? אין די מילים בלקסיקון של שנות השלושים כדי לתאר את מוראותיו.

כשיוסי שריד מוציא את התותח הקדוש מהבוידעם, וכשפואד מדבר על טבח כמו על זיכרונות ילדות (לכאורה), לכעוס זה פשוט לא מספיק.


יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

מי מפחד מרצון העם? חגיגות לציון העשור השלישי והאחרון לדמוקרטיה ה 'מהותנית'



יש ערימה של חבר'ה על הפריים-טיים, שמנצלים את המעוז האחרון של ההגמוניה לקטר על זה שסוף סוף גם לעם יש משהו להגיד על דמוקרטיה. הדיבור הבלתי פוסק על כך שאסור לפוליטיקה להתערב בדמוקרטיה, גורם להרהורים קשים על האופן שבו יפי הבלורית הזקנים תופסים את המילה החבוטה הזו.

בתוך חגיגות האשכבה של הדמוקרטיה המהותנית, ראוי להיזכר קצת בימי עלומיה העליזים, עת ריחפה לה הקטסטרופה הזו בינות לשיחי הציבור הישראלי והפילה חללים רבים בשורות 'שלטון העם' המקומי.
וכך כותב הביוגרף הרשמי של הגב' הזקנה, פרופ' מני מאוטנר:

"במהלך שנות השמונים של המאה העשרים חלו שינויים ניכרים בפסיקתו של בית המשפט העליון: בית המשפט החל מציג את עצמו כשותף לכנסת ביצירת ההכרעות הערכיות והחלוקתיות במדינה; בית המשפט אימץ סגנון הנמקה חדש, בלתי פורמליסטי, בהנמקותיו; בית המשפט אימץ אקטיביזם גורף בהתייחסותו לרשויות השלטון האחרות."


כלומר: מי שהתחיל לערבב פוליטיקה ומשפט לא היו יוצאי חלציו של ז'בוטינסקי או סתם 'בוזגלואים' מהשוק, אלא אהרן ברק ושאר נציגי הציבור הנאור.

את הדינאמיקה החברתית והפוליטית שהובילה את התהליך הזה מתאר מאוטנר כך:
"יש להבין את השינויים האלה כתגובה של בית המשפט העליון על התמוטטות ההגמוניה הפוליטית החברתית והתרבותית של תנועת העבודה בסוף שנות השבעים, ועל המעבר של ישראל, בתוך שנים ספורות לאחר מכן ממצג הגמוני למצב של רב תרבותיות. במסגרת שינויים אלה בית המשפט העליון 'תפס צד' במאבק הפוליטי והתרבותי שהחל מתחולל בישראל בעקבות התמוטטות ההגמוניה. דהיינו, הוא הפך את עצמו זירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של אחת מקבוצות המשנה המרכיבות את הקבוצה היהודית החילונית-ליברלית במאבק על עיצוב אופייה של ישראל בשנים שלאחר התמוטטות ההגמוניה."

אמור מעתה – המאבק על הדמוקרטיה שמנהלים גופים 'עממיים' כמו השמאל הלאומי ושלום עכשיו, אינו אלא מאבק על הגמוניה, או לפחות על מה שנשאר ממנה.
שומר ההגמוניה בשיחות קמפ דייויד. האדם הסביר יושב משמאל. 

כאשר אוסף האנשים הזה – שיש המכנים אותו 'עם' – השתחרר לבסוף מכור ההיתוך וזכה בשלטון הפוליטי כדת וכדין, נכנסה חבורה אחרת ללחץ היסטרי, או בלשונו של מאוטנר ל 'חרדה'.
חרדה זו באה לידי ביטוי מגוון בספרות ובתרבות, כפי שעולה למשל מסיוטו המתגשם של דורון רוזנבלום, שנכתב סמוך למהפך של 77'

"מימי לא זועזעתי כל כך מאירוע מדיני פוליטי, כולל המלחמות. למה להכחיש? באותו הרגע תקף אותי פחד נורא... בגין בשלטון! הדחף הראשוני האינסטינקטיבי היה: לברוח! הדחף השני – להתקומם! היה לי ברור עד אז כמו שתיים ועוד שתיים שעליית הימין הקיצוני לשלטון פירושה – תחילת הקץ של מדינת ישראל"

דוגמא נוספת ניתן לראות בקטע הבא, הלקוח מראיון עם הסופר ס' יזהר משנת 1992, כאשר נשאל האם 'החלוצים מצויים במצב מתמשך של חרדה':

"מצב של חרדת אין-קץ. כל הזמן חרדה. מפעם לפעם מתעלמים ממנה, מביטים בעולם או משתקעים בעשייה. אבל חרדה נשארת כחלק מן המקום. זהו אקלים המקום. הדאגה למה יהיה, לאיך נצא מזה. איזה אסון צפוי עכשיו"

תחושת הזרות כלפי העם שצץ לו פתאום מנוסחת היטב בתהייתו של רוזנבלום משנת 1983:

"מי זה העם הזה? כיצד יתכן שהוא התחלף כולו, על קרביו וכרעיו, במשך שש שנים?"


אחת הדרכים שמצא לו המיעוט הנאור בכדי להתגבר על החרדה הקיומית הזו, עברה דרך בית המשפט ודרך הדמוקרטיה המהותנית שבאמתחתו. קבוצה זו השתמשה שימוש גובר והולך בכלים המשפטיים בכדי לשמר את ההשפעה שלה על המתרחש במדינה, עד שהתפרצותה של המהפכה החוקתית בראשית שנות התשעים, יחד עם כינונו של המזרח התיכון החדש והרציונאלי, הביאו להרגעת תחושת החרדה העזה.

את מה שקורה היום, אפוא, אין להבין אלא בתור המשכה של החרדה המפאייניקית הנושנה. הטיפול הקוסמטי שעשתה ההגמוניה השמאלנית לדמוקרטיה הואיל למשך שני עשורים, ועתה קרב הוא אל קיצו. אוסף האספסוף שברוב טיפשותו בוחר כל הזמן בימין, שהה כמה שנים בפקולטות למשפטים, והסיק כמה מסקנות חשובות, עבור חלקן הורמו השבוע לא מעט אצבעות בכנסת.

כמו שמערכת ארגוני העובדים ומפעלי ההסתדרות לא הצליחו לכפות את הגמוניית מפא"י על העם בישראל בשנות ה80', כך גם מערך התקדימים, חוקי היסוד וה 'בצייני' היהיר לא יעמדו בכך.

וכאז, כן היום:
"האליטה מרגישה ש'העם' קם עליה תוך שהוא מואס בערכיה ובמורשתה התרבותית. בני השכבות העממיות חשים כי בעומק לבה האליטה מסרבת להשלים עם אבדן ההגמוניה, וגם כעת משסוף סוף 'הגיעו', אין היא מניחה להם 'להגיע' באמת." (ארי שביט, 1988)

אז חבר'ה – הגענו. הגענו באמת.
הגיע הזמן שתלכו.




(כל הציטוטים והאזכורים מתוך: מנחם מאוטנר, 'שנות השמונים – שנות החרדה', עיוני משפט כו, תשס"ג.)

יום רביעי, 5 באוקטובר 2011

למה לא תופסים את כנופיות התג-מחיר? או: מי מרוויח מהמחיר שעל התג?

כמו בדרמה פוליטית טובה, פעולות תג המחיר גוררות אחריהן את התגובות האוטומטיות המתבקשות של כל השחקנים הציבוריים. הבמאי מכריז על הטייק (משהו כמו 97), והשחקנים משחקים את תפקידם באופן מושלם - המתנחלים מגנים, פרס מתנצל (זה הוא עושה גם בתפקידים האחרים שלו), הרבנים יורדים לשטח בלבוש עות'מאני רשמי, השמאלנים מאשימים את הימנים, והימנים (הקיצונים כמובן!) מאשימים את המערכת ביצירת תחושת ייאוש אצל 'גורמים שבשוליים'.
סתם תמונה נחמדה שקשורה איכשהו


כמו שניתן לראות, חוץ מהציבור הרחב (והמשטרה, אבל למי אכפת מהם?), כל שחקן גוזר את הקופון שלו באופן מושלם: פרס קיבל זמן אוויר, הרבנים הראשיים יצאו ממלכתיים, בן ארי יצא גבר מול הבוחרים שלו, ויריב אופנהיימר יצא, כמו תמיד, האביר הלבן. 


בסופו של יום - כולם יצאו נשכרים מהעניין, אפילו הקרבנות קיבלו הזדמנות לבכות את האפליה המתמשכת ולזכות במרכזים לשיפוץ בניין העירייה.


ואולם, כאשר מתעמקים בתופעה המגה-רייטינגית של התג מחיר, עולה תחושה קשה שהביטוי הפוליטיקלי-קורקטי 'חוסר נחת' הולם אותה להפליא: מצד אחד כבר למעלה משנתיים אנחנו רדופים בידי השד התג-מחירי הזה. מצד שני בלמעלה מ600 תיקים שנפתחו, רק ב97 מהם נערכו חקירות ובאף אחת לא הוגש כתב אישום. הבעיה מתעצמת לנוכח העובדה ש 'כולם יודעים' מאיפה באים אנשי התג מחיר, באיזה ישיבה הם למדו, אצל איזה רב ואפילו איזה ספר מטיף לכך. ועדיין - אפס תוצאות.


הדבר מוליך את הקורא הנבון למבוכה הבאה:
או שהמשטרה (על מחלוקותיה היהודיות והיחב"ליות) נמצאת בתת-תפקוד קטלני, דבר שאמור להטריד כל אזרח בעל רכב, דירה וגוף מתפקד; או שהמשטרה לא רוצה לתפקד בהקשר הזה, דבר שאמור להטריד כל אזרח בעל מסגד, מטע זיתים או חוש צדק בסיסי. (וכמובן מתנחלים, ימנים וסתם אנשים)


בימים האחרונים ערכנו (גוגל ואני) בדיקה מקיפה של אירועי התג מחיר שדווחו בתקשורת. בבדיקה עלינו על 26 מקרים של תג מחיר, הממצאים הם כדלהלן:

  • 10 מתוך המקרים כוללים הצתה וגרפיטי בתוככי כפרים פלסטינים.
  • 5 מקרים קשורים להתפרעויות בעקבות לוויות
  • 4 מקרים נוגעים לכריתת עצים
  • 3 מקרים כוונו כלפי יהודים
  • 2 מקרים כוללים תקיפה פיזית 
  • 2 מקרים הם למעשה מעצר של פעילים שעל פי החשד היו בדרך לבצע תג מחיר

ובכן - תקיפות כלפי יהודים, והתפרעויות בעקבות לוויות, אלו פעולות שנעשו על ידי יהודים בוודאות. (למעט אופציות הקונספירציה שהן לא מענייננו)
לגבי הצתות וגרפיטי בלב יישובים ערבים - אין אינדיקציה ברורה. היה מקרה בו התברר שמדובר בקצר. היה מקרה שהדיווח היה שקרי. ואף נתפסה חוליה שתכננה לביים 'תג מחיר' ביפו. האם אפשרי שמתנחלים ייכנסו באישון לילה לכפרים ערבים עוינים ויבצעו שם את זממם? כן. האם אפשרי שמישהו אחר, נניח תושב המקום, יעשה את זה? כן. האם אנחנו יכולים לדעת? לא.
 בהחלט ייתכן שבחלק מהמקרים מי שאחראי על זה הוא או החשמלאי הרשלן של הכפר, או זה שמתראיין למחרת בכלי התקשורת ומאשים את המתנחלים. באתר לאטמה כבר תועדו כמה דיווחי שקר של פלסטינים שעיתוני הבוקר לעסו בהנאה.
גם כאשר בודקים את המעצרים והאישומים שגובשו, לא נמצא בהם התייחסות להצתות במסגדים. רובם מתייחסים להצתות רכבים, ידויי אבנים, פעולות נגד יהודים וכדומה. 

בעקבות הדברים מתבקש להסיק כי לפנינו ככל הנראה שילוב של תג מחיר 'אורגינאלי' עם פעולות יזומות ומתוכננות. עד כמה בדיוק המתנחלים מעורבים בהצתת מסגדים? קשה לדעת, אבל סביר להניח שבאירועים אחרים הם אכן לקחו חלק.


אז למה לא תופסים אותם? או: מי גובה את המחיר מהתג?
אחרי שהוכחנו בדרך מדעית קוהרנטית המבוססת על שיטות מחקר מונפצות כי ככל הנראה ישנם מתנחלים שמעורבים בתג מחיר, הרי שעלינו להכריע בשאלה הגורלית - האם המשטרה לוזרית?
רייכסטאג-מחיר?


המענה לכך עשוי להימצא בפסקת הפתיחה של הפוסט. מכיוון שכל כך הרבה גורמים נהנים למעשה מהתג מחיר הזה, אין לאף אחד אינטרס אמתי לעצור אותו. תופעת התג מחיר משרתת נאמנה את האינטרסים של הקיצונים משני הצדדים שרוצים לראות איך המידל-איסט עולה בלהבות, והיא גם משרתת את האינטרסים של השמאל מליבני והלאה שמעוניין להכפיש את המתנחלים. 


למעשה, תופעות התג מחיר כבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד מהפרקטיקה הווימארית של חלק מהשמאל. אני לא אוהב להיזכר בימים האפלים של שנות ה30, אבל בכל זאת: בשנת 1933 נשרף בניין הרייכסטאג בידי פעיל קומוניסטי. היטלר ניצל זאת כדי לטעון שהרפובליקה נמצאת בסכנה, ולדרוש סמכויות לשעת חירום שהיו מבוססות בחוקה. באמצעות סמכויות אלו הוא ביטל למעשה את הדמוקרטיה והצליח לבסס את השלטון האבסולוטי שלו. (זה מה שמכונה בטעות 'גם היטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית') לאחר זמן נודע כי הימלר היה מודע לתכנית לשרוף את הרייכסטאג, ואולי אף שותף בה.


הפרקטיקה הווימארית היא למעשה שימוש, או ניצול, של תופעות קיצוניות בכדי לייצר אווירה ציבורית של פאניקה וסכנה מפני 'האויב שבפנים'. בשלב הבא, כאשר הסכנה הפנימית מתבססת, דורשות קבוצות מסויימות לקבל סמכויות וכוח באופן לא דמוקרטי במטרה 'להציל את החברה'. בווימאר זה היה הדיקטטורה לשעת חרום של היטלר. בישראל, להבדיל אלו "הדיקטטורים הנאורים" החמושים במגילת תנאים וזכויות. מי שמכיר את הרטוריקה של אהרן ברק ואחרים מזהה את החשש המתמיד מפני 'ההמון' שיביא את החברה לפאשיזם. החשש הזה הוא ההצדקה הבסיסית לאקטיביזם השיפוטי ולמעורבות האנטי-דמוקרטית של מערכת המשפט בחיים.
חשוב להבין שבשביל להפעיל פרקטיקה זו לא חייבים להיות מעורבים בקונספירציה, וזה לא אומר שהגורמים המאיימים לא באמת שם - הלונטיק ששרף את הרייכסטאג לא היה סוכן נאצי (למרות שיש טענות כאלה) ואנשי התג-מחיר הםא לא הכרח פרובוקטורים של השב"כ.

ביטוי מובהק לרעיון הזה נמצא בסטטוס שכתבו 'שלום עכשיו' בפייסבוק שלהם מיד אחרי ההצתה:
 
"פעולות הטרור ("תג מחיר") מבית הימין הקיצוני גולשות מהשטחים לתוך ישראל ומביאות את עוולות הכיבוש לתוך שטחי ישראל.
את ההשראה לאלימות, הגזענות והעוינות כנגד ערבים, קיבלו העבריינים משרים בכירים בממשלה ורבנים מוכרים, שלאורך תקופה ארוכה ממשיכים להתבטא בחריפות ובגזענות כנגד ערביי ישראל.
מדובר באנשים המכשירים את הלבבות לפעולות הטרור הללו, מדובר במנהיגים שמתדלקים את השינאה, מדובר באנשים שיגלגלו עיניהם לשמים ברצח הבא!"
הפסקה הזאת היא נושא לטרילוגיית פוסטים בפני עצמה. יש כאן הרבה הלבנה ילידית, שכן כאשר ערבים שורפים ורוצחים זה תמיד בגלל אפלייה וקיפוח ולא בגלל מנהיגים שמתדלקים את השנאה. לענייננו - השימוש באירועים הללו כדי לתדלק את השנאה הפנימית, ולסמן את האויב הפנימי הוא חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה הווימארית - 'השרים בממשלה' להזכירכם, הגיעו לשם באמצעות הדמוקרטיה. הדרך להלחם בהם אפוא, לא עוברת בקלפי, אלא במחוזות אחרים, העונים לשם 'כבודו'.

הטענה שאי אפשר לתפוס את התג-מחיר היא פועל יוצא של מוטיבציה - אם באמת רוצים לעצור את זה אפשר למלא את השטח בסוכנים, להתקין מצלמות אבטה בכפרים מועדים, לייצר שת"פ עם חברות שמירה פלסטיניות, להרים מזלטים או כל דבר אחר. העובדה שלא עוצרים את זה 'בכל מחיר' מלמדת שאף אחד לא ממש מעוניין בזה. למה להרוג ביצה שמטילה ביצי זהב?

נ.ב.
את הטוקבקים האוטומטיים אני מבקש שתשמרו למקומות אחרים. נא להתייחס ברצינות לטיעון:
א. יהודים מערבים בוודאות בחלק מהתג-מחיר. אבל לא בכולו.
ב. יש כאן שימוש בת-מחיר להשיג מטרות פוליטיות.
ג. זו עשויה להיות הסיבה שלא תופסים אותם.

מי שרוצה להאשים אותי שאני 'קונספירטור', אידיוט, או שימושי, מוזמן - אבל אל תטריחו בזה את שאר הקוראים.

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

"ב' זה בנייה לא חוקית" - מי אשם במחדל הבנייה במגזר הערבי? (מאמר אורח יעקב דוד פישר)

אחת הטענות החוזרות ונשנות בשמאל על הבנייה הערבית הבלתי חוקית היא שהם לא אשמים. מי שאשמים הם כמובן רשויות המדינה 'הגזעניות', אשר אינן מתכננות, וכמובן לא מאשרות למועצות המקומיות הערביות תוכניות מתאר לישובים שלהן.
האחרון שהעלה את הטענה הזו הוא הבלוגר השמאלני שלום בוגסלובסקי בבלוג "תניח את המספרים ובוא נדבר על זה". בלשונו: 
"ישראל נמנעת בעקביות מלאשר תכניות מתאר לפלסטינים – שוב, העיקרון דומה בישראל ובשטחים."
ולכן הפתרון הוא כמובן:
"האגודה לזכויות האזרח מגישה בימים אלו עתירה לבג"צ שטוענת, בצדק מוחלט, שאם המדינה לא טורחת לאשר תכניות מתאר שיקבעו מה מותר ומה אסור לבנות, היא גם לא יכולה להחשיב את הבנייה כבלתי חוקית."
עתירה רבת-רושם זו מעלה שאלה קשה: איפה היו העתירות הקודמות? איפה העתירות שהיו אמורות להביא לאישרור של תוכניות מתאר? האם זו רק המדינה ש-'לא אישרה' את התוכניות או גם הערבים שלא טרחו להגיש אותן?
סביר להניח שאם הרשויות המקומיות הערביות היו עותרות בדרישה לאשרור תוכניות מתאר מוגשות שרק המדינה 'שמה להם רגליים' , בג"ץ היה מתערב לפני עשרות שנים, ובצדק. כמובן שחלק מאותן רשויות היו נדרשות לעבור תהליך של עירוניזציה, אך הדבר רק הגיוני ומתקבל לאור תהליכי העירוניזציה הכלליים שעוברת ארץ ישראל.
הטענה כאילו אך ורק המדינה אשמה היא טענה נוחה מאד. הרבה יותר נוחה מאשר תוכחה עצמית וכדומה. תוכחה עצמית עוד הייתה מחייבת את הערבים להשתנות דבר שבלא ספק לא נוכל לדרוש מהם (ועיין העתירה של האגודה לזכויות האזרח)
ובכל זאת, פטור בלא כלום איננו מספק. ברצוני להתייחס לאחד הגורמים של הבנייה הבלתי חוקית ולא רק לשאלה מי אחראי לה. שכן מעבר לכל הסיבות שמונים כמו אופייה 'הכפרי' של האוכלוסייה הערבית, אי ההכרה במדינה, ועוד, ישנה סיבה פרוזאית מאד לבחירה בבנייה בלתי חוקית.
בימים אלו של מחאת הדיור עולה שוב ושוב חלקה של המדינה ביקור הדיור בישראל. מדינת ישראל פועלת בשטח זה כמונפול המנצל את כוחו כדי לגבות מהאזרחים מאות אלפי שקלים על היכולת לגור בדירה בבעלותם. זה כמובן בתנאי שאתה גר בבנייה חוקית. מי שגר בבנייה בלתי חוקית פטור ממיסי שבח למיניהם. בנייה בלתי חוקית פוטרת את המשתמשים בה בתשלום מס שכל שאר אזרחי מדינת ישראל החיים בדירות של בנייה חוקית חייבים בו. את המשמעויות הכלכליות-פוליטיות לא קשה לנחש.
עם זאת, אפשר לסמוך על הרציו-סוציאליסטים שיתעלמו מיהם. מבחינתם הערבים הם אוכלוסייה חלשה כלכלית שצריך לעזור להם, ולא לפגוע בהם. הס מלהזכיר שהערבים נהנים מהטבה כלכלית מופלגת שרבים מאוכלוסיית ישראל היו מתים להשיג כמוה. אינני מתייחס כמובן לזוטות נוספות כמו עלות התכנון, זמן הבנייה, עמידה בתקנים וכדומה, וכמובן לפעילות כלכלית אחרת שחורה (המתבטא למשל בפער בין הכנסות מדווחות לצריכה מדווחת).
בדיון שמעלה האגודה לזכויות האזרח על הלבנת הבנייה הבלתי חוקית במדינת ישראל ראוי לפחות להזכיר את הפן הזה ולבחון עד כמה תומכיה הערביים של עתירה זו יהיו כל כך נלהבים בעקבות כך או לא.
(יעקב דוד פישר הוא סטודנט לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים)

יום שני, 8 באוגוסט 2011

מחאת האול-אין: על טובים ועל רעים במרבצת רוטשילד

המחאה העממית המדהימה לה אנו עדים מאז סוף תקופת המבחנים מציגה את עצמה כמחאה פשוטה, קונסנזואלית ובעיקר "לא פוליטית".
אולם ככל שהזמן נמשך מתגלות יותר ויותר פניה האמתיות של מהפכת הדיור. 
זה מתחיל בעובדה שהשמאל הלאומי יזם את המהלך ועומד מאחוריו לכל אורך הדרך.  בהתחשב בכך שזהו גוף המנוהל בידי יועצי תקשורת מקצועיים, קשה לומר עליו שהוא עממי או ספונטני ובעיקר 'לא פוליטי'.


מגמה זו נמשכת במקהלת הפובלציסטים המלווים את המחאה, הקושרים אותה לכל דבר שזז מהגדה השמאלית וימינה. כבר שמענו התייחסויות למתנחלים, ולחרדים; כבר נעשו הקישורים לכיבוש, לחוק החרם, ולגלעד שליט; וממש לאחרונה אפילו הכריזו על 'ישראל היום' כאויב העם. 
מי שיקיש בגוגל 'דיור ו' עוד רעיונות של השמאל ימצא כבר את החיבור הלוגי בין השניים.


זה נכון שאין למחאה הזו הנהגה אחידה, זה נכון שאי אפשר להאשים את גב' דפני (אריה הספריה?) ואת מיס שפיר בכל הגיג שרוצה להידבק למחאה שלהן, אבל כמו שעש נמשך לאש, או יותר נכון כמו שזבובים נמשכים למשהו אחר, יש סיבה שזו הסביבה הרעיונית שמתפתחת אצלן.


המחשה בוטה לכיוונים האלו אפשר לראות במגוון שלטים שמתנוססים בגווארה פינת לנין בתל-אביב. תמונות אלו נלקחו מדף הפייסבוק של דידי הללי ודומה שהן מדברות בעד עצמן:











הכרה בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב, הפליטים הפלסטינים, כיבוש, הריסת בתים, מדינת כל אזרחיה ושאר המרכיבים של הסלט השמאלי בתפריט המקומי.
אלו נושאים שביניהם לבין הפוליטיקה יש קשר מקרי לחלוטין.


אם כבר בזעזועים חזותיים עסקינן, ראוי לציין יוזמה עממית לא פוליטית נוספת. היום עלה למשך שעות ספורות בלוג תחת השם 'עוצר אזרחי' שביקש לקדם משפט ציבורי לאויב מספר אחת - ביבי. הבלוג כלל ניסוח רהוט של מטרות, 'כתב אישום' מפורט וכדומה.
בשביל לסבר את העין ראה לנכון בעל הבלוג לצרף את הגרפיקה הבאה:







אז נכון שבכל מחנה יש שוליים ובלה בלה בלה. אבל כמו שדאגו להטיף היטב יותר מחמש עשרה שנה - לכל שוליים יש שורש כלשהו במיינסטרים (זאת בלי להיכנס לשאלת השמפניה המפורסמת). מי שמחפש את השורש במקרה זה יזהה אותו בקלות בכרזות של טרטקובר 'לא נשכח לא נסלח', או בהשוואה הלירית שערך נתן זך בין ביבי להיטלר-סטאלין-מוסלוני.


אם מישהו מרגיש מספיק בנוח להניף שלטים כאלה בהקשר של מחאת האוהלים זה כנראה אומר משהו על האווירה ועל הכיוון הכללי של העסק.


תנועת האוקסימורון השמאל הלאומי ושאר קואליציית-רוטשילד מכינה את עצמה למלחמת הכל בכל בין בני האור לבני החושך. מלחמה זו מתנהלת על פני כל החזית וחותכת את כל הסוגיות - החל מהתחום הכלכלי חברתי, דרך הזירה המדינית וכלה בשאלות הזהות היהודית והלאומית. 
במלחמה זו רואה עצמו השמאל כשותף לאחים הפלסטינים שמעבר לגדר, במטרה למגר את מה שפעם כונה בורגנות: נציגי הדת, המשאבים והלאומיות. זו הסיבה האמתית לכך שימנים ודתיים 'לא מרגישים בנוח' בסביבות רוטשילד, גם בלי שישרפו להם את האוהל, יביאו להם מכות או ישפכו עליהם מים.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

מי יהיו החיילים של השמאל במלחמת האזרחים הישראלית?

מאורעות השבועות האחרונים הובילו כמה מבכירי אנשי הרוח המקומיים לפנטז בקול רם על נפלאותיה של מלחמת אזרחים ישראלית. 
כך, הסופר המהולל יורם קניוק קרא בשני מאמרים נוטפי אהבת-הרע למלחמת אזרחים נגד הימין ולהקמתה לאלתר של מדינת תל-אביב, משהו סטייל ההתכנסות האולמרטית עליה השלום. מהלך אפוקליפטי זה, הוא הפתח לניצחון על הרוע העולמי, ובלשונו האדמדמה של קניוק:
"אנחנו נמצאים בשלב ההכנה לקרב הראשון שיהיה גם האחרון"
מי שרוצה לשמוע את זה בסראונד, מוזמן להקשיב להגיגיו של ג'אד נאמן המתנבא באותה רוח.
אלא, שבתור וטראן עטור גבורה, יודע קניוק שבשביל לנהל מלחמה ראוייה צריך גייסות, ובשביל גייסות צריך תמיכה עממית, ובשביל תמיכה עממית עדיף שיהיו לך יותר מ3.5% מקולות הבוחרים. אכן בעיה.


ובכן, בעיה זו מחריפה עוד יותר לאור העובדה שמשום מה בתחשיבי כוח האדם של הצבא האדום המקומי, נוטים להזניח מראש כל מי שעשוי לשמור על זיקה כלשהי ליהדות.
כפי שאפשר להיווכח במודעות הגיוס שלהם, גייסותיו של קניוק קשישא אינן מיועדות לשומרי השבת:





כאשר שבת יוצאת בסביבות 8:30, אפילו מי שגר במטרופולין תל-אביב האירופאי יתקשה להגיע לשדה הקרב לפני 9:30. בהתחשב בעובדה שההתקפה אמורה להסתיים בשעה 10:00, חוץ מפינוי נפגעים לא יהיה לו יותר מידי מה לעשות.


אכן, מכה קשה למצבת כוח האדם. 


מיהו 'אזרחי'?
נדמה שאת המפתח לגיוס ההמונים לצבאם, מצאו מצביאי השמאל (שהם מעטים כמו מצביעיהם) בדמות שיתוף פעולה אזורי עם שוחרי חירות וחופש אחרים המאכלסים את אזורנו. כך מסביר פרופ' ירון אזרחי את המאבק אליו הוא מצטרף:
אני מתכוון להצטרף לצעדת הסולידריות עם העצמאות הפלסטינית שתיערך מחר (שישי) בשייח' ג'ראח. אני סבור שמטרת צעדה זו ... דווקא חיזוק שני העמים מול הגורמים מבית ומבחוץ המתנכלים להסדר שלום וחלוקת הארץ שיבססו את חירותם לדורות...דווקא עכשיו, כשחירותנו כאזרחי ישראל ועקרונות המשטר הדמוקרטי נרמסים על ידי אותם קנאי ממשלת נתניהו בכנסת ובממשלה, המגבים את משטר המתנחלים האכזרי על הפלשתינאים בשטחים הכבושים, ראוי להשתתף בצעדת הסולידריות ההיסטורית הזאת.


מחנה השלום הישראלי - שממשיך לשאת בשם הזה למרות קריאות המלחמה שלו - רואה בפלסטינים את השותפים הטבעיים שלו למלחמת האזרחים הבעל"ט. חבורה זו רואה את עצמה כחלק ממאבקם של הפלסטינים נגד קואליציית המתנחלים-רבנים-והסתם-אנשים, ומעוניינת להשתתף עמהם בכינונו של סדר אזורי חדש שיגיע על חודי הכידונים.


ואולם, בעוד שהמטכ"ל התל-אביבי של צבא זה מונע מערכי זכויות-אדם ושיוויוניות מתקדמת, הרי שהתנועה המקבילה לה בצד הפלסטיני עסוקה יותר בשובו של צאלח אל-דין המודרני ומעדיפה זכויות אסלאם על פני זכויות אדם.
במובן הזה, מנהיגי המהפכה הישראליים ממלאים את תפקד האידיוט השימושי ההיסטורי באופן מרשים למדי: פירור החברה הישראלית בכדי להשיג מטרה אחת, ישמש גורמים טוטליטריים זרים בכדי להשיג מטרה אחרת לחלוטין.


עד כמה שזה מצער, במידה ותצליח המלחמה של אזרחי הוא יצטרך להתרגל לשמו החדש - "ירון ד'ימי".

יום שלישי, 19 ביולי 2011

ביקורת שיפוטית (לטובת הקוראים נטולי הפייסבוק)

בשבוע האחרון עלו לדף הפייסבוק שלנו שתי כרזות הנוגעות לטיבה של מערכת המשפט בישראל. כרזות אלו ממשיכות את המאמר שפורסם באתר 'לאטמה' - כלבי השמירה של השמאלוקרטיה.






חסרה דת אחת... אולי יגיע בהמשך.


יום שלישי, 5 ביולי 2011

הטרור היהודי או הטרור השמאלני? למה יוסי שריד מתכחש למצביעיו?

במסגרת החזרה השבועית שלו להיסטוריה, פרסם יוסי שריד מאמר בעוטף-הדגים הפרטי שלו, 'הארץ' בזו הלשון:
"רבים העומדים בראש תנועות לשחרור לאומי אימצו שיטות התנגדות אלימות וחסרות הבחנה, שסופות תמימים עם רשעים, אזרחים עם חיילים וזורעות במזיד בהלה כללית. צריך להצטער, לא צריך להתכחש, ולמשכתבים אל תהיה תקווה. לימים הפכו הטרוריסטים למנהיגים לגיטימיים, לנשיאים ולראשי ממשלות; ובגין ושמיר בכלל זה."
מאמר זה חוזר על אחד המהלכים השמאלולוגיים המוכרים:
א. הימין הוא לאומני, פאשיסטי, אנטי-דמוקרטי ושואף התפשטות.
ב. לכן הימין מזלזל בחיי אדם ובזכויות אנוש.
ג. מסקנה: הימין היה טרוריסט אז, והוא נשאר כזה היום.

המהלך הלוגי הזה מוביל לפסקת הסיום המבריקה הבאה: 
"מעשה אבות סימן לבנים, וגם לאחר 1948 ו-1967 לא חדלו מעשי טרור יהודי. רבים מהטרוריסטים מתהלכים חופשי, ואלה שנתפסו והורשעו - זכו לחנינה. כל עם מאמץ לחיקו את הטרוריסטים שלו, רואה בהם גיבורים. ואם יש מי שמרגישים בחילה, גם הם אינם פוסלים מחילה: ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא."
מה ששריד לא מציין כאן, בבחינת 'והמבין יבין', ד"ל ודו"ק, זו המסקנה השנייה הנגזרת מכך: כשם שהימין הישראלי נחשב כלגיטימי, כך גם יש להתייחס אל ה'ימין' הפלסטיני - על אף מעשי הטרור שהוא ביצע. זו הסיבה ליחס המיוחד אליו זכה לפרקים ערפאת, ולתעמולת הגיוס לאש"ף שהשמיע לא אחר מאשר שר הביטחון רב הקומות שלנו. וזהו שורש 'ההלבנה הילידית' המשמשת להצדיק טרור ורצח חפים מפשע.

אותה צורת חשיבה מוליכה לתפיסה הנפוצה עד מוות של "קיצוניים משני הצדדים" המונעים את הסדרת הסכסוך מזה שני עשורים.


העובדות המעצבנות האלה!

ובכן, אין להכחיש פעולות טרור שנעשו על ידי המחתרות היהודיות בימי תנועת המרי. אולם למרות חוסר הנוחות האינטלקטואלית שבדבר, נבקש לעמוד על כמה דקויות היסטוריות. ככה זה פאשיסטים, תמיד הורסים את החגיגה.

מ... רקע והקשר...
הפעולות אותן מונה שריד במאמרו מתרחשות כולן בין השנים 37' - 39'. בתור שר חינוך לשעבר הוא בטח למד בבגרות על המרד הערבי הגדול (שם מכובס משהו. הלבנה ילידית?) שבמקרה חפף את אותם שנים.
קובץ:Graffitti british.jpg
"הלאה האמפריאליזם האנגלי!". זהו הלח"י
ובכן מרד זה, מלבד היותו פסאדו-תקדים לממציאי הלאומיות הפלסטינית, גבה את חייהם של יותר מ 400 יהודים. לא בכדי זכתה התקופה הזו לכינוי 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט'. שהיו חלק משרשרת מאורעות תרפ"א, תרפ"ט וכל מה שהיה שם בין הארוחות.
על רקע זה התגלע הוויכוח ביישוב בין מצדדי 'ההבלגה' לדורשי הפעולה הנגדית. במידה וננקטו פעולות נגד אזרחים ערבים תמימים, זה היה על רקע זה.
מלבד זאת מרבית הפעולות של המחתרות הופנו כלפי גורמים שלטוניים, בין השאר הפיצוץ הידוע במפקדת פלשתינה של צבא הוד מלכותו, ששכן באגף הדרומי של מלון המלך דוד.

כללו של דבר תהום פעורה בין הטרור היהודי לרצחנות הפלסטינית, שלמרות כל הרצון הטוב של גדולי אנשי רוחנו, בכל זאת רואים לעצמם מטרה נעלה לפגוע באזרחים כשיטה  פוליטית וכמצווה דתית. 

הטרור הקומוניסטי
אולם מה שבאמת נעלם מעל דפי ההיסטוריה הוא הרקע הרדיקלי של חלק מחברי המחתרות. בניגוד לתפיסה הפופולארית, הלח"י היה רחוק מלהיות ארגון ימין. הלח"י היה מסויג מהתנועה הרוווזיוניסטית, ואחת הסיבות לפרישתו מהאצ"ל נגעה ליחסו של האצ"ל לבריטים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בעוד שהאצ"ל נטה לטובתם של מעצמות המערב, ואף התגייס לטובת הלחימה בנאצים (דוד רזיאל מצא את מותו בעיראק בשליחות הוד מלכותו), הרי הלח"י ראה בבריטים את האויב המרכזי והמשיך להלחם בו גם לאחר פרוץ המלחמה.

הלח"י תפס את עצמו כתנועה אנטי-אמפריאליסטית, הדוגלת בשחרור המרחב משליטתה של האמפריה הבריטית. בשלב מסוים (טרם נודעו זוועות השואה, כמובן) אפילו דובר על שיתוף פעולה עם הנאצים לקידומה של מטרה זו.
בעוד שרבים בלח"י מצאו את עצמם לאחר קום המדינה בצד הימני של המפה, והשתלבו במסגרות הפוליטיות שלה, הרי שחלקים בלח"י המשיכו לדגול באידאולוגיה האנטי-מערבית, והפנו אותה כלפי המדינה האמפריאליסטית החדשה, העונה לשם 'ישראל'.
אישים אלו, שהפכו לאחר זמן למנהיגי המחנה הקומוניסטי בארץ ולמובילי התנועה הכנענית, היו אנטי ציונים בתקופה שלא קיבלו על זה מלגות ופרסי ישראל. מדובר בשמות כמו נתן ילין מור, בועז עברון ועמוס קינן. האחרון אגב היה מעורב בהשלכת פצצה על ביתו של דוד פינקוס שר התחבורה. האם לטרור הזה התכוון שריד?
קבוצה זו נחשבת לאבות המייסדים של השמאל הרדיקלי המוכר כיום, פעלה בעשורים הראשונים בחוגי אורי אבנרי, מצפן ו"המועצה לשלום ישראל-פלסטין".


מבין הגורמים השונים שהרכיבו את 'תנועת המרי' בשנות ה40, החבר'ה הטובים האלה תפסו את האגף האקטיביסטי-ראדיקלי ביותר. יש לזכור כי בתקופה זו הערבים נחשבו לבעלי בריתם של הבריטים, ואילו הציונות זכתה לאהדתה של המעצמה המתקדמת ביותר, ברית המועצות. 
בהקשר זה, בו "הטובים" היו היהודים וה"רעים" היו הערבים, המלחמה הלגיטימית בכיבוש כללה רצח ערבים חפים מפשע ולא הכפשת המתנחלים.
חבורה זו שהטיפה לשימוש בטרור עשתה זאת מתוך תפיסת עולם טוטאליטרית ומתוך אמונה בדיכוטומיות קומוניסטיות נוקשות. את שיטות הלוחמה שלהם הם לא ינקו מנאומי ז'בוטוינסקי, מכתבי חז"ל או מאיזו תורת המלך, אלא מ 'כל כתבי לנין' ומ 'המדריך לסטאליניסט המתחיל'. מערכת הערכים שלהם הצדיקה פעולות טרור פאר-אקסלנס, והם ראו בטרור שיטה לגיטימית ויעילה ביותר להשגת מטרותיהם, על פי מיטב המסורת הבולשוויקית.
כאשר השתנתה האוריינטציה הבינלאומית של ה'גוש הנאור' האדום, הופנתה כל האנרגיה הנעימה הזאת כלפי הימין הישראלי, ובעיקר כלפי המתנחלים. זהו הרקע האמיתי לפוסט מרובה הפנינות שעלה כאן בשבוע שעבר.
האנשים הללו הפכו לאחר קום המדינה לחלק בלתי נפרד מהאוונגר התרבותי הרדיקלי, ולהם מגיע קרדיט על הרבה מאד מהפוסטים בבלוג הזה.
אמנם, מדובר בחלק מפעילי הלח"י, ולא בטוח כלל שהם היו רוב, אך במידה והיו שם נטיות טרוריסטיות זו הכתובת.

בניגוד למילותיו החלקלקות של השר לחינוך מחדש לשעבר, הטרור היהודי של שנות הארבעים נמצא הרבה יותר קרוב לקהל הבית של מצביעי מרצ ושמאלה מאשר של תומכי ביבי-ליברמן.

יום חמישי, 30 ביוני 2011

נשמע כמו הסתה, נראה כמו הסתה, מריח כמו הסתה. למה זה לא הסתה?!

בימים האחרונים זכינו לשלל התבטאויות רבות רושם נגד ההסתה הפושה במחנה הימני-דתי-רוסי-גרמחוץלתלאביב. בשורות הבאות יובאו התבטאויות חמורות, המהוות הסתה קשה נגד קבוצות אוכלוסין שלמות. התבטאויות אלו הנן חמורות ביותר באשר הן נאמרות מפיהם של מנהיגי ציבור פופולאריים הזוכים להערכה רבה בקרב תלמידיהם.


אני מבקש להחזיק חזק. לא מומלץ לנשים בהריון ולבעלי קוצבי לב. 


"מה שאנחנו צריכים כאן, זו מלחמה בין המתנחלים לשמאלנים" (פרופ' ג'אד נאמן, 7.7.11)
"למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם להחזיק בנשק נגדם... '' (ישעיהו לייבוביץ', הארץ, 27.9.85).
''רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית'' (זאב שטרנהל, (דבר, 5.4.88). 
''בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית'' (יצחק רבין, 'פנקס שירות', עמ' 550).
''ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי כנסת וקציני צה''ל'' (בנימין בן-אליעזר, 'דבר', 1.6.89).
''... צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע'' (ח''כ אבשלום וילן בראיון ל'הארץ').
''בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת'' (אלוף עמי איילון, ידיעות אחרונות, 14.11.03).
''בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים'' (אברהם שלום, ראש השב''כ לשעבר, ידיעות אחרונות, 14.11.03).
"...יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" (ידיעות אחרונות, 12.8.99).
"כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (עמוס עוז, בשם החיים והשלום', ידיעות אחרונות, 8.6.89).
"רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה''ל, והוא התותח הקדוש..." (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, י''ט בחשון תשס''ג).
"אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" (יגאל תומרקין חתן פרס ישראל, בראיון לעיתון תל-אביב, בפברואר 2004).
''אנחנו כיפות סרוגות... ואת... יום חג המצות הזה... נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים'' (יצחק לאור, 'המנון לגוש').
"מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצדו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג... אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם..." (דן תדמור, עיתון ירושלים, 28.5.93).
''... ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה... התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96).
"שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד" (מעריב, 13 יולי 2001, מדור ההומור).
"אם צריך אני מוכן לירות למתנחל בין העיניים" (הקיבוץ, 1995).
"כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות..." (שושי נתן, הקיבוץ, 4.1.89).
"אלה לא האחים שלי... ואם יום אחד תהיה מלחמה... אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים... ואדוש בשרם במכות נאמנות..." (הקיבוץ, 17.8.95).
"אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו כדור אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק''רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות'' (סרן ד.ר מ''פ בגולני, אתר אינטרנט 'הפנקס הפתוח', המפרסם 'ספרות אלטרנטיבית'). 
כמו כל הסתה לאלימות, גם התבטאויות אלו זכו להתייחסות מצד השלטון, שהעניק לחלק ניכר מהדוברים פרסים יקרים וכיבודים, ובבוא העת (אחרי 120) יש לצפות לכיכרות, רחובות ראשיים, היכלות תרבות, אגפים באוניברסיטאות ומה לא. (מעניין מה תהיה התגובה כשיקימו על שמם מאחז לא חוקי. "גבעת רבין", או "אורות ישעיהו" למשל. שווה לנסות)


אז מה היה לנו כאן?
קריאה לרצח? יש.
הכפשת ציבור שלם? יש.
שנאה יוקדת? יש.
"גבעת רבין". מי מעיז לפנות?
סטריאוטיפים? המון.
כידוע, את האלמנט לא מחשיבים.




מי מסית, ומי "מתגונן" מהפאשיזם?
אז למה הפנינים הללו לא נכנסו ללקסיקון ההסתה המקומי? מדוע אין שוויון בנטל בכל הנוגע לחוק ההסתה המהולל?




הסיבה לכך נמצאת עמוק בתודעת המאבק הפנימי של השמאל הרדיקלי ולהקת 'אנשי הרוח' שמלווה אותם. את ההסבר לעמדותיו הנאורות הציג פרופ' שטרנהל במילים עדינות אלו:
"אי אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח."

בעוד שפשוטי העם עסוקים במאבק הלאומי-תרבותי שמתחולל באזורנו, הרי ששטרנהל וחבורתו עסוקים במאבק אחר לגמרי: לדידם, מדובר במאבק בין קבוצות אוכלוסייה שונות, מה שנהוג לכנות 'מעמדות'. עבור אלו, זהות לאומית או דתית היא בסך הכל המצאה של קבוצה אחת ('בורגנים') שנועדה להצדיק את דיכויה וניצולה של הקבוצה השנייה ('פרולטריון'). בניסוחים הנפוצים של הרעיונות האלו מדובר בקבוצות פאשיסטיות-דתיות שעיקר מאוויהן הוא לשעבד את ה'אחר' התורן. 
מכיוון שכך, השטרנהלים ישקיעו את מרב מאמציהם במאבקים למען אותם 'אחרים' - נשים, מזרחים (לפחות בשנות ה70), מהגרי-עבודה, בדואים, ערבים ופלסטינים. כל הללו הם סוגים של פרוליטריון עדכני עבורם יש להלחם. אם תרצו - ניאו-פרולטריון.


כאשר העולם מתחלק לטובים ורעים, וכאשר הרעים מאיימים מאד (בעיקר כשיש להם רוב בכנסת) הרי שאנו עומדים בפני בעיה. מכיוון שכידוע גם היטלר, סטאלין ומוסוליני עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, הרי שמצבים אלו מצדיקים שבירה של כללי המשחק ופניה לאלימות.


קובץ:Altalena off Tel-Aviv beach.jpg
הפאשיסטים נשרפים. מגיע להם! (אלטלנה)
זו לא הסתה. זו פשוט הגנה עצמית.


ומכאן - למטרתו של בלוג זה
היו בעבר תגובות שהאשימו את כותב שורות אלו בראייה דיכוטומית חד-צדדית, לפיה הימנים 'טובים' והשמאלנים 'רעים'. ובכן אין הוא שונה מהאידיוטים השימושיים שהוא מבקר.
ובכן, לא היא. כותב השורות הללו אינו רואה בשמאל הרדיקלי אויב או 'רע' אולטימטיבי. הוא רואה בו לכל היותר 'טועה' או 'אידיוט'. שני קטגוריות שאינן מצדיקות מלחמה.
אלא, שבניגוד לכך אותם גורמים בשמאל עסוקים כבר יותר ממאה שנה ביישום הגרסה המתקדמת ביותר של 'מלחמת המעמדות' כלפי חלקים נרחבים למדי של העם, דבר שגבה לא מעט קרבנות בהזדמנויות שונות. (אלטלנה, סזון).
מלחמה פנימית זו נמצאת ברקע סדר היום התקשורתי המוכר לכולם - כפייה דתית, פליטים, פלסטינים מסכנים, המצור על עזה, אפליית נשים, אל-ערקיב. כל הנושאים הללו מכוונים כלפי האויב האולטימטיבי, הלא הוא המודל האחרון של הדמון הבורגני.
מכיוון שרבים מחבריי הטובים ביותר הם בורגנים, הרי שמטרתו של בלוג זה היא לחשוף ולאפיין את הדינמיקה של לוחמי החופש בחברתנו, את מטרותיהם המוצהרות ובעיקר את דפוסי החשיבה שלהם.


זאת יש לדעת: מאחורי כל המלל הנאור, הביבליוגרפיה העמוסה והארומה התרבותית, הרבה פעמים מסתתר לא יותר מאידיוט שימושי קטן.

יום שני, 27 ביוני 2011

צועדים לעצמאות? הכיבוש המזעזע של כמה חלקי מוח טובים.

תנועת סולידאריות מזמינה אתכם לאירוע היסטורי בלתי נשכח:







אירוע פייסבוקי זה, שהתיאור המלא שלו יובא להלן, נועד להביעה תמיכה והזדהות עם הקמתה של מדינה פלסטינית. לפי הטקסט שמלווה את האירוע, המדינה הפלסטינית המדוברת תסייע למימוש המטרות הבאות:


"כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם."
"כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו"
"וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות."

ובכן, נניח לרגע את השאלה המטרידה "מה זה עם?", את הקנטרנות הפאשיסטית "מה זה פלסטיני?", ואת השאלה המסתעפת מאלו "למי מגיעה מדינה?". נתאמץ גם שלא לתהות על קנקנה של ה"חירות" שהיא מנת חלקם של אזרחי אש"ף מזה שני עשורים, ומהאופן הנהדר בו המאבק הפלסטיני מהווה "מענה לשנאה וגזענות".
נניח אפוא לכל הללו, וננסה להתייחס לתפיסת העולם הבסיסית שיצרה את הפיגוע הפייסבוקי הזה.

כותבי היצירה הליטורגית הזאת, מדגישים כמה פעמים כי מה שעומד לנגד עיניהם הוא הצלחתו של המאבק הפלסטיני:


"המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים."
"כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית." 
"תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני."


למי שלא יודע, "משא ומתן" זה התהליך שבו שני צדדים מנסים להתחשב אחד בשני בכדי להשיג יחד מטרה משותפת. הוא אמור להביא לתוצאה ששני הצדדים יכולים לחיות אתה ושהשלום שהוא מכונן שווה לצדדים אלו יותר מסך חלקיו.
ובמילים אחרות: "דיבורי התעתוע על משא ומתן" הם אותם דיבורים בהם הצד הישראלי פורס את עקרונותיו ואת השאיפות הלאומיות שלו.
כאשר מנסחי המלל הזה בוחרים לזלזל בכל אלו, הם למעשה בוחרים צד בסכסוך. זו כמובן אינה הפתעה, אך יש לשים לכך לב.
פה כבר לא מדברים על זה שפלסטין העצמאית תשמור על ישראל 'יהודית ודמוקרטית', על זה שהיא תביא לנורמליזציה של היחסים עם מדינות ערב, ועל כך שנזכה לראות בפריחת התחרות על שוק הכשרויות בחומוסיות דמשק.
כל הדיבורים האלו, שהם מה-זה-ניינטיז, מתעסקים באופן כלשהו עם אינטרס יהודי-ציוני, על אף שהוא אפוף באיזו עננת עשבים ירוקה. ואילו הדיבור כאן הוא פשוט ולעניין - הזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני, וזלזול בוטה ברצונות של היהודים.


ובכן, למה?
החבר'ה מסולידריות, כפי שראינו פה מפעם לפעם, מחזיקים בהשקפה מקובעת לפיה עיקר הסכסוכים באזורנו אינם על רקע לאומי-תרבותי, כי אם על רקע חומרי-מעמדי. מאבקם של הפלסטינים נתפס כאב-טיפוס למאבקם של הנדכאים והחלכאים בעולם כולו, המשועבדים על ידי ישות קולוניאלית זרה, זו שרובנו קוראים לה 'ציונות'.
התנגדותם של הילידים המקומיים לציונות נובעת אפוא ממאבק 'צודק' של החלש נגד החזק, של המנושל נגד המנשל ושל השפל והעניו נגד היהיר והגא. 
בשל כך, ההזדהות עם העניין הפלסטיני הופכת כאן לעקרון קדוש כמעט. והפרדיגמות שנוצקות סביבה לא שונות במהותן מהדוגמות הכנסייתיות האהובות כל כך.


בתוך מסגרת חשיבה כזו, שהביטוי 'ראציונאל-סוציאליזם' נשמע לידן כמו מחמאה, אין להתפלא על החד-צדדיות הבוטה בנושאים כמו זכויות אדם, גזענות ושנאה. כאשר מאבקו של האחד הוא מוצדק לחלוטין, ואילו עמדותיו של האחר הם 'תעתועי משא ומתן', כמעט כל פעולותיו של הצודק זוכות להצדקה, או לפחות ל'הלבנה ילידית'.




(תודה לאיתמר ש.)




הטקסט בכבודו ובעצמו
(כי אחרי שהאירוע יגמר פייסבוק ימחקו את זה ברוב חסדם 


אפשר לדבר כמה שרוצים על חד-צדדיות ותהליכים מדיניים, אבל לא ניתן עוד להתחמק מהכרעה. היום ברור שמשא ומתן אמיתי לא אפשרי עם הממשלה הנוכחית. גם אם האירופים והאמריקאים יגררו את ביבי לעוד סבב שיחות, שום בשורה לא תצא משם. המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים. מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.

הפניה אל אומות העולם להכרה כזו איננה רק זכותו של העם הפלסטיני, היא גם הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד אל מול המשא ומתן הנצחי והאלימות שמאיימת להתגבר. כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית. אפשר להמשיך לצעוק “שתי מדינות לשני עמים” ולחזור ולומר שאת הכיבוש צריך לסיים, אבל את זה גם ביבי וליברמן מוכנים להגיד. אפשר לצעוד בתל אביב היהודית תחת ססמאות העבר עד שלא ישאר בירושלים עתיד. או שאפשר להיישיר מבט אל המציאות ולהבין שההכרעה הפוליטית היום היא אחת – האם אנו בעד עצמאות פלסטינית או לא?
במציאות הנוכחית תמיכה בעצמאות פלסטינית לא יכולה להתפרש כקריאה לממשלה להכנס למשא ומתן אבוד מראש ולא כעידוד ממשלת הימין “לקחת יוזמה”. מי שרוצה להרגיש עם אבל הולך בלי נשאר בסופו של דבר ערום. תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני.



ב-15 ביולי נתייצב לצד שותפינו הפלסטינים
לצעדה פלסטינית-ישראלית במרכז ירושלים למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.
כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו
וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות.
נצעד יחד בשני חלקי העיר, הישראלי והפלסטיני,
כדי להביע את תמיכתנו בעצמאות פלסטין
ואת המחויבות שלנו להיאבק למענה יחד.