לקראת משפטיזציה של העיתונות? על התיקון לחוק לשון הרע

כשהמחוקקים רועמים, המוזות שותקות. לכן נעלמות מעיני הציבור ושלוחיו חלק מהבעיות החמורות שיש בתיקון המוצע לחוק לשון הרע.
הביקורת על החוק הזה כבר נשמעה מכל עבר, החל מחסידי הדמוקרטיה המדומיינת שחוששים שמישהו יצליח לסגור את הפה הגדול שלהם, וכלה בעורכי עיתוני הימין הקטנים, שחוששים שמישהו פשוט ירוקן את הכיס המדובלל שלהם.


אולם בסערת ההתנגדות, דומה שנשכחת נקודה משמעותית אחת. ככל שמכבידים רגולציה על תחום מסוים, כך מגבירים את כוחם של הגורמים הממונים על יישומה. לגורמים עלומים אלו יש שם די מוכר - מערכת המשפט. מהרגע שיוגדל סכום העונש, תפסק כמעט לחלוטין מערכת השיקולים של הסיכון המחושב שמנהלת את סדר יומו של העיתונאי. הסכומים החדשים יהפכו כל סיכון לסיכון עתק, אותו לא יוכלו מרבית העיתונאים לקחת.

מערכת העיתון העליונה לצדק?

בכדי לשמור על עצמם, יעשו עיתונאי ישראל בדיוק מה שעשו קציני צה"ל, ויתחילו לקחת ייעוץ משפטי צמוד. בתחקיר שעשיתי עבור 'מקור ראשון' על הייעוץ המשפטי האופרטיבי בצבא, התברר להפתעתי כי מי שדוחף להעצמתו של התחום הוא בכלל לא המשפטנים, אלא דווקא הקצינים מהשטח. הללו שיודעים כי יש חיים אחרי הצבא, רוצים לשמור לעצמם כמה קלפים פתוחים אחרי השחרור, ודורשים הנחייה ברורה מעמיתיהם המשפטנים.


כשעל מקלדתו של העיתונאי יאיים באופן קבוע תג מחיר של 600 אלף ש"ח, הוא ידאג להושיב לידו פרקליט צמוד שישמור לו על האחוריים בזמן שהוא, הכלב, מנסה לשמור על הדמוקרטיה. נכון, גם היום מחזיקים העיתונים ייעוץ משפטי, אבל ככל שהסיכון יעלה, יגבר כוחו במערכת. 
כתוצאה מכך נתחיל לראות במערכות העיתונים דמויות צללים מוזרות, שמנהלות למעשה את סדר היום העיתונאי.
ברשימת הקרדיטים שבעמוד הפנימי, שורה אחת מעל הטייטל 'עורך', אפשר יהיה להוסיף כלאחר כבוד גם 'יועמ"ש'.


השלב הבא הוא שכל כתבת תחקיר תמצא את עצמה מטפסת במעלה מערכת המשפט עד לשולחנו העמוס לעייפה של בגצינו הנודע, שיצטרך לקבוע תקדימים והנחיות לעריכת תחקיר. פתאום יתחילו לשנן  לעיתונאים את בג"ץ 'העד-שלא-לייחוס' שיקבע תקדים ביחס לשימוש במקורות עלומים; או את פס"ד 'כותרת-משנה' שיכריע איזה איזה חלק מהטקסט מותר להכניס בראש העמוד; או את תקדים 'תמונה-לא-מחמיאה' בו ינסחו עליונינו את הזווית המידתית לצילום חשודים בעוול.


כמה שלא תכניסו לשם סולברגים וגרוניסים, זה לא יכול להיגמר טוב.

מי מפחד מרצון העם? חגיגות לציון העשור השלישי והאחרון לדמוקרטיה ה 'מהותנית'

יש ערימה של חבר'ה על הפריים-טיים, שמנצלים את המעוז האחרון של ההגמוניה לקטר על זה שסוף סוף גם לעם יש משהו להגיד על דמוקרטיה. הדיבור הבלתי פוסק על כך שאסור לפוליטיקה להתערב בדמוקרטיה, גורם להרהורים קשים על האופן שבו יפי הבלורית הזקנים תופסים את המילה החבוטה הזו.

בתוך חגיגות האשכבה של הדמוקרטיה המהותנית, ראוי להיזכר קצת בימי עלומיה העליזים, עת ריחפה לה הקטסטרופה הזו בינות לשיחי הציבור הישראלי והפילה חללים רבים בשורות 'שלטון העם' המקומי.

וכך כותב הביוגרף הרשמי של הגב' הזקנה, פרופ' מני מאוטנר:

"במהלך שנות השמונים של המאה העשרים חלו שינויים ניכרים בפסיקתו של בית המשפט העליון: בית המשפט החל מציג את עצמו כשותף לכנסת ביצירת ההכרעות הערכיות והחלוקתיות במדינה; בית המשפט אימץ סגנון הנמקה חדש, בלתי פורמליסטי, בהנמקותיו; בית המשפט אימץ אקטיביזם גורף בהתייחסותו לרשויות השלטון האחרות."

כלומר: מי שהתחיל לערבב פוליטיקה ומשפט לא היו יוצאי חלציו של ז'בוטינסקי או סתם 'בוזגלואים' מהשוק, אלא אהרן ברק ושאר נציגי הציבור הנאור.

את הדינאמיקה החברתית והפוליטית שהובילה את התהליך הזה מתאר מאוטנר כך:

"יש להבין את השינויים האלה כתגובה של בית המשפט העליון על התמוטטות ההגמוניה הפוליטית החברתית והתרבותית של תנועת העבודה בסוף שנות השבעים, ועל המעבר של ישראל, בתוך שנים ספורות לאחר מכן ממצג הגמוני למצב של רב תרבותיות. במסגרת שינויים אלה בית המשפט העליון 'תפס צד' במאבק הפוליטי והתרבותי שהחל מתחולל בישראל בעקבות התמוטטות ההגמוניה. דהיינו, הוא הפך את עצמו זירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של אחת מקבוצות המשנה המרכיבות את הקבוצה היהודית החילונית-ליברלית במאבק על עיצוב אופייה של ישראל בשנים שלאחר התמוטטות ההגמוניה."

אמור מעתה – המאבק על הדמוקרטיה שמנהלים גופים 'עממיים' כמו השמאל הלאומי ושלום עכשיו, אינו אלא מאבק על הגמוניה, או לפחות על מה שנשאר ממנה.

שומר ההגמוניה בשיחות קמפ דייויד. האדם הסביר יושב משמאל. 

כאשר אוסף האנשים הזה – שיש המכנים אותו 'עם' – השתחרר לבסוף מכור ההיתוך וזכה בשלטון הפוליטי כדת וכדין, נכנסה חבורה אחרת ללחץ היסטרי, או בלשונו של מאוטנר ל 'חרדה'.

חרדה זו באה לידי ביטוי מגוון בספרות ובתרבות, כפי שעולה למשל מסיוטו המתגשם של דורון רוזנבלום, שנכתב סמוך למהפך של 77'

"מימי לא זועזעתי כל כך מאירוע מדיני פוליטי, כולל המלחמות. למה להכחיש? באותו הרגע תקף אותי פחד נורא... בגין בשלטון! הדחף הראשוני האינסטינקטיבי היה: לברוח! הדחף השני – להתקומם! היה לי ברור עד אז כמו שתיים ועוד שתיים שעליית הימין הקיצוני לשלטון פירושה – תחילת הקץ של מדינת ישראל"

דוגמא נוספת ניתן לראות בקטע הבא, הלקוח מראיון עם הסופר ס' יזהר משנת 1992, כאשר נשאל האם 'החלוצים מצויים במצב מתמשך של חרדה':

"מצב של חרדת אין-קץ. כל הזמן חרדה. מפעם לפעם מתעלמים ממנה, מביטים בעולם או משתקעים בעשייה. אבל חרדה נשארת כחלק מן המקום. זהו אקלים המקום. הדאגה למה יהיה, לאיך נצא מזה. איזה אסון צפוי עכשיו"

תחושת הזרות כלפי העם שצץ לו פתאום מנוסחת היטב בתהייתו של רוזנבלום משנת 1983:

"מי זה העם הזה? כיצד יתכן שהוא התחלף כולו, על קרביו וכרעיו, במשך שש שנים?"

אחת הדרכים שמצא לו המיעוט הנאור בכדי להתגבר על החרדה הקיומית הזו, עברה דרך בית המשפט ודרך הדמוקרטיה המהותנית שבאמתחתו. קבוצה זו השתמשה שימוש גובר והולך בכלים המשפטיים בכדי לשמר את ההשפעה שלה על המתרחש במדינה, עד שהתפרצותה של המהפכה החוקתית בראשית שנות התשעים, יחד עם כינונו של המזרח התיכון החדש והרציונאלי, הביאו להרגעת תחושת החרדה העזה.

את מה שקורה היום, אפוא, אין להבין אלא בתור המשכה של החרדה המפאייניקית הנושנה. הטיפול הקוסמטי שעשתה ההגמוניה השמאלנית לדמוקרטיה הואיל למשך שני עשורים, ועתה קרב הוא אל קיצו. אוסף האספסוף שברוב טיפשותו בוחר כל הזמן בימין, שהה כמה שנים בפקולטות למשפטים, והסיק כמה מסקנות חשובות, עבור חלקן הורמו השבוע לא מעט אצבעות בכנסת.

כמו שמערכת ארגוני העובדים ומפעלי ההסתדרות לא הצליחו לכפות את הגמוניית מפא"י על העם בישראל בשנות ה80', כך גם מערך התקדימים, חוקי היסוד וה 'בצייני' היהיר לא יעמדו בכך.

וכאז, כן היום:

"האליטה מרגישה ש'העם' קם עליה תוך שהוא מואס בערכיה ובמורשתה התרבותית. בני השכבות העממיות חשים כי בעומק לבה האליטה מסרבת להשלים עם אבדן ההגמוניה, וגם כעת משסוף סוף 'הגיעו', אין היא מניחה להם 'להגיע' באמת." (ארי שביט, 1988)

אז חבר'ה – הגענו. הגענו באמת.

הגיע הזמן שתלכו.

(כל הציטוטים והאזכורים מתוך: מנחם מאוטנר, 'שנות השמונים – שנות החרדה', עיוני משפט כו, תשס"ג.)

"ב' זה בנייה לא חוקית" - מי אשם במחדל הבנייה במגזר הערבי? (מאמר אורח יעקב דוד פישר)

אחת הטענות החוזרות ונשנות בשמאל על הבנייה הערבית הבלתי חוקית היא שהם לא אשמים. מי שאשמים הם כמובן רשויות המדינה 'הגזעניות', אשר אינן מתכננות, וכמובן לא מאשרות למועצות המקומיות הערביות תוכניות מתאר לישובים שלהן.

האחרון שהעלה את הטענה הזו הוא הבלוגר השמאלני שלום בוגסלובסקי בבלוג "תניח את המספרים ובוא נדבר על זה". בלשונו: 

"ישראל נמנעת בעקביות מלאשר תכניות מתאר לפלסטינים – שוב, העיקרון דומה בישראל ובשטחים."

ולכן הפתרון הוא כמובן:

"האגודה לזכויות האזרח מגישה בימים אלו עתירה לבג"צ שטוענת, בצדק מוחלט, שאם המדינה לא טורחת לאשר תכניות מתאר שיקבעו מה מותר ומה אסור לבנות, היא גם לא יכולה להחשיב את הבנייה כבלתי חוקית."

עתירה רבת-רושם זו מעלה שאלה קשה: איפה היו העתירות הקודמות? איפה העתירות שהיו אמורות להביא לאישרור של תוכניות מתאר? האם זו רק המדינה ש-'לא אישרה' את התוכניות או גם הערבים שלא טרחו להגיש אותן?

סביר להניח שאם הרשויות המקומיות הערביות היו עותרות בדרישה לאשרור תוכניות מתאר מוגשות שרק המדינה 'שמה להם רגליים' , בג"ץ היה מתערב לפני עשרות שנים, ובצדק. כמובן שחלק מאותן רשויות היו נדרשות לעבור תהליך של עירוניזציה, אך הדבר רק הגיוני ומתקבל לאור תהליכי העירוניזציה הכלליים שעוברת ארץ ישראל.

הטענה כאילו אך ורק המדינה אשמה היא טענה נוחה מאד. הרבה יותר נוחה מאשר תוכחה עצמית וכדומה. תוכחה עצמית עוד הייתה מחייבת את הערבים להשתנות דבר שבלא ספק לא נוכל לדרוש מהם (ועיין העתירה של האגודה לזכויות האזרח)

ובכל זאת, פטור בלא כלום איננו מספק. ברצוני להתייחס לאחד הגורמים של הבנייה הבלתי חוקית ולא רק לשאלה מי אחראי לה. שכן מעבר לכל הסיבות שמונים כמו אופייה 'הכפרי' של האוכלוסייה הערבית, אי ההכרה במדינה, ועוד, ישנה סיבה פרוזאית מאד לבחירה בבנייה בלתי חוקית.

בימים אלו של מחאת הדיור עולה שוב ושוב חלקה של המדינה ביקור הדיור בישראל. מדינת ישראל פועלת בשטח זה כמונפול המנצל את כוחו כדי לגבות מהאזרחים מאות אלפי שקלים על היכולת לגור בדירה בבעלותם. זה כמובן בתנאי שאתה גר בבנייה חוקית. מי שגר בבנייה בלתי חוקית פטור ממיסי שבח למיניהם. בנייה בלתי חוקית פוטרת את המשתמשים בה בתשלום מס שכל שאר אזרחי מדינת ישראל החיים בדירות של בנייה חוקית חייבים בו. את המשמעויות הכלכליות-פוליטיות לא קשה לנחש.

עם זאת, אפשר לסמוך על הרציו-סוציאליסטים שיתעלמו מיהם. מבחינתם הערבים הם אוכלוסייה חלשה כלכלית שצריך לעזור להם, ולא לפגוע בהם. הס מלהזכיר שהערבים נהנים מהטבה כלכלית מופלגת שרבים מאוכלוסיית ישראל היו מתים להשיג כמוה. אינני מתייחס כמובן לזוטות נוספות כמו עלות התכנון, זמן הבנייה, עמידה בתקנים וכדומה, וכמובן לפעילות כלכלית אחרת שחורה (המתבטא למשל בפער בין הכנסות מדווחות לצריכה מדווחת).

בדיון שמעלה האגודה לזכויות האזרח על הלבנת הבנייה הבלתי חוקית במדינת ישראל ראוי לפחות להזכיר את הפן הזה ולבחון עד כמה תומכיה הערביים של עתירה זו יהיו כל כך נלהבים בעקבות כך או לא.

(יעקב דוד פישר הוא סטודנט לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים)

ביקורת שיפוטית (לטובת הקוראים נטולי הפייסבוק)

בשבוע האחרון עלו לדף הפייסבוק שלנו שתי כרזות הנוגעות לטיבה של מערכת המשפט בישראל. כרזות אלו ממשיכות את המאמר שפורסם באתר 'לאטמה' - כלבי השמירה של השמאלוקרטיה.

חסרה דת אחת... אולי יגיע בהמשך.