לקראת משפטיזציה של העיתונות? על התיקון לחוק לשון הרע

כשהמחוקקים רועמים, המוזות שותקות. לכן נעלמות מעיני הציבור ושלוחיו חלק מהבעיות החמורות שיש בתיקון המוצע לחוק לשון הרע.
הביקורת על החוק הזה כבר נשמעה מכל עבר, החל מחסידי הדמוקרטיה המדומיינת שחוששים שמישהו יצליח לסגור את הפה הגדול שלהם, וכלה בעורכי עיתוני הימין הקטנים, שחוששים שמישהו פשוט ירוקן את הכיס המדובלל שלהם.


אולם בסערת ההתנגדות, דומה שנשכחת נקודה משמעותית אחת. ככל שמכבידים רגולציה על תחום מסוים, כך מגבירים את כוחם של הגורמים הממונים על יישומה. לגורמים עלומים אלו יש שם די מוכר - מערכת המשפט. מהרגע שיוגדל סכום העונש, תפסק כמעט לחלוטין מערכת השיקולים של הסיכון המחושב שמנהלת את סדר יומו של העיתונאי. הסכומים החדשים יהפכו כל סיכון לסיכון עתק, אותו לא יוכלו מרבית העיתונאים לקחת.

מערכת העיתון העליונה לצדק?

בכדי לשמור על עצמם, יעשו עיתונאי ישראל בדיוק מה שעשו קציני צה"ל, ויתחילו לקחת ייעוץ משפטי צמוד. בתחקיר שעשיתי עבור 'מקור ראשון' על הייעוץ המשפטי האופרטיבי בצבא, התברר להפתעתי כי מי שדוחף להעצמתו של התחום הוא בכלל לא המשפטנים, אלא דווקא הקצינים מהשטח. הללו שיודעים כי יש חיים אחרי הצבא, רוצים לשמור לעצמם כמה קלפים פתוחים אחרי השחרור, ודורשים הנחייה ברורה מעמיתיהם המשפטנים.


כשעל מקלדתו של העיתונאי יאיים באופן קבוע תג מחיר של 600 אלף ש"ח, הוא ידאג להושיב לידו פרקליט צמוד שישמור לו על האחוריים בזמן שהוא, הכלב, מנסה לשמור על הדמוקרטיה. נכון, גם היום מחזיקים העיתונים ייעוץ משפטי, אבל ככל שהסיכון יעלה, יגבר כוחו במערכת. 
כתוצאה מכך נתחיל לראות במערכות העיתונים דמויות צללים מוזרות, שמנהלות למעשה את סדר היום העיתונאי.
ברשימת הקרדיטים שבעמוד הפנימי, שורה אחת מעל הטייטל 'עורך', אפשר יהיה להוסיף כלאחר כבוד גם 'יועמ"ש'.


השלב הבא הוא שכל כתבת תחקיר תמצא את עצמה מטפסת במעלה מערכת המשפט עד לשולחנו העמוס לעייפה של בגצינו הנודע, שיצטרך לקבוע תקדימים והנחיות לעריכת תחקיר. פתאום יתחילו לשנן  לעיתונאים את בג"ץ 'העד-שלא-לייחוס' שיקבע תקדים ביחס לשימוש במקורות עלומים; או את פס"ד 'כותרת-משנה' שיכריע איזה איזה חלק מהטקסט מותר להכניס בראש העמוד; או את תקדים 'תמונה-לא-מחמיאה' בו ינסחו עליונינו את הזווית המידתית לצילום חשודים בעוול.


כמה שלא תכניסו לשם סולברגים וגרוניסים, זה לא יכול להיגמר טוב.

מי מפחד מרצון העם? חגיגות לציון העשור השלישי והאחרון לדמוקרטיה ה 'מהותנית'

יש ערימה של חבר'ה על הפריים-טיים, שמנצלים את המעוז האחרון של ההגמוניה לקטר על זה שסוף סוף גם לעם יש משהו להגיד על דמוקרטיה. הדיבור הבלתי פוסק על כך שאסור לפוליטיקה להתערב בדמוקרטיה, גורם להרהורים קשים על האופן שבו יפי הבלורית הזקנים תופסים את המילה החבוטה הזו.

בתוך חגיגות האשכבה של הדמוקרטיה המהותנית, ראוי להיזכר קצת בימי עלומיה העליזים, עת ריחפה לה הקטסטרופה הזו בינות לשיחי הציבור הישראלי והפילה חללים רבים בשורות 'שלטון העם' המקומי.

וכך כותב הביוגרף הרשמי של הגב' הזקנה, פרופ' מני מאוטנר:

"במהלך שנות השמונים של המאה העשרים חלו שינויים ניכרים בפסיקתו של בית המשפט העליון: בית המשפט החל מציג את עצמו כשותף לכנסת ביצירת ההכרעות הערכיות והחלוקתיות במדינה; בית המשפט אימץ סגנון הנמקה חדש, בלתי פורמליסטי, בהנמקותיו; בית המשפט אימץ אקטיביזם גורף בהתייחסותו לרשויות השלטון האחרות."

כלומר: מי שהתחיל לערבב פוליטיקה ומשפט לא היו יוצאי חלציו של ז'בוטינסקי או סתם 'בוזגלואים' מהשוק, אלא אהרן ברק ושאר נציגי הציבור הנאור.

את הדינאמיקה החברתית והפוליטית שהובילה את התהליך הזה מתאר מאוטנר כך:

"יש להבין את השינויים האלה כתגובה של בית המשפט העליון על התמוטטות ההגמוניה הפוליטית החברתית והתרבותית של תנועת העבודה בסוף שנות השבעים, ועל המעבר של ישראל, בתוך שנים ספורות לאחר מכן ממצג הגמוני למצב של רב תרבותיות. במסגרת שינויים אלה בית המשפט העליון 'תפס צד' במאבק הפוליטי והתרבותי שהחל מתחולל בישראל בעקבות התמוטטות ההגמוניה. דהיינו, הוא הפך את עצמו זירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של אחת מקבוצות המשנה המרכיבות את הקבוצה היהודית החילונית-ליברלית במאבק על עיצוב אופייה של ישראל בשנים שלאחר התמוטטות ההגמוניה."

אמור מעתה – המאבק על הדמוקרטיה שמנהלים גופים 'עממיים' כמו השמאל הלאומי ושלום עכשיו, אינו אלא מאבק על הגמוניה, או לפחות על מה שנשאר ממנה.

שומר ההגמוניה בשיחות קמפ דייויד. האדם הסביר יושב משמאל. 

כאשר אוסף האנשים הזה – שיש המכנים אותו 'עם' – השתחרר לבסוף מכור ההיתוך וזכה בשלטון הפוליטי כדת וכדין, נכנסה חבורה אחרת ללחץ היסטרי, או בלשונו של מאוטנר ל 'חרדה'.

חרדה זו באה לידי ביטוי מגוון בספרות ובתרבות, כפי שעולה למשל מסיוטו המתגשם של דורון רוזנבלום, שנכתב סמוך למהפך של 77'

"מימי לא זועזעתי כל כך מאירוע מדיני פוליטי, כולל המלחמות. למה להכחיש? באותו הרגע תקף אותי פחד נורא... בגין בשלטון! הדחף הראשוני האינסטינקטיבי היה: לברוח! הדחף השני – להתקומם! היה לי ברור עד אז כמו שתיים ועוד שתיים שעליית הימין הקיצוני לשלטון פירושה – תחילת הקץ של מדינת ישראל"

דוגמא נוספת ניתן לראות בקטע הבא, הלקוח מראיון עם הסופר ס' יזהר משנת 1992, כאשר נשאל האם 'החלוצים מצויים במצב מתמשך של חרדה':

"מצב של חרדת אין-קץ. כל הזמן חרדה. מפעם לפעם מתעלמים ממנה, מביטים בעולם או משתקעים בעשייה. אבל חרדה נשארת כחלק מן המקום. זהו אקלים המקום. הדאגה למה יהיה, לאיך נצא מזה. איזה אסון צפוי עכשיו"

תחושת הזרות כלפי העם שצץ לו פתאום מנוסחת היטב בתהייתו של רוזנבלום משנת 1983:

"מי זה העם הזה? כיצד יתכן שהוא התחלף כולו, על קרביו וכרעיו, במשך שש שנים?"

אחת הדרכים שמצא לו המיעוט הנאור בכדי להתגבר על החרדה הקיומית הזו, עברה דרך בית המשפט ודרך הדמוקרטיה המהותנית שבאמתחתו. קבוצה זו השתמשה שימוש גובר והולך בכלים המשפטיים בכדי לשמר את ההשפעה שלה על המתרחש במדינה, עד שהתפרצותה של המהפכה החוקתית בראשית שנות התשעים, יחד עם כינונו של המזרח התיכון החדש והרציונאלי, הביאו להרגעת תחושת החרדה העזה.

את מה שקורה היום, אפוא, אין להבין אלא בתור המשכה של החרדה המפאייניקית הנושנה. הטיפול הקוסמטי שעשתה ההגמוניה השמאלנית לדמוקרטיה הואיל למשך שני עשורים, ועתה קרב הוא אל קיצו. אוסף האספסוף שברוב טיפשותו בוחר כל הזמן בימין, שהה כמה שנים בפקולטות למשפטים, והסיק כמה מסקנות חשובות, עבור חלקן הורמו השבוע לא מעט אצבעות בכנסת.

כמו שמערכת ארגוני העובדים ומפעלי ההסתדרות לא הצליחו לכפות את הגמוניית מפא"י על העם בישראל בשנות ה80', כך גם מערך התקדימים, חוקי היסוד וה 'בצייני' היהיר לא יעמדו בכך.

וכאז, כן היום:

"האליטה מרגישה ש'העם' קם עליה תוך שהוא מואס בערכיה ובמורשתה התרבותית. בני השכבות העממיות חשים כי בעומק לבה האליטה מסרבת להשלים עם אבדן ההגמוניה, וגם כעת משסוף סוף 'הגיעו', אין היא מניחה להם 'להגיע' באמת." (ארי שביט, 1988)

אז חבר'ה – הגענו. הגענו באמת.

הגיע הזמן שתלכו.

(כל הציטוטים והאזכורים מתוך: מנחם מאוטנר, 'שנות השמונים – שנות החרדה', עיוני משפט כו, תשס"ג.)

מחאת האול-אין: על טובים ועל רעים במרבצת רוטשילד

המחאה העממית המדהימה לה אנו עדים מאז סוף תקופת המבחנים מציגה את עצמה כמחאה פשוטה, קונסנזואלית ובעיקר "לא פוליטית".
אולם ככל שהזמן נמשך מתגלות יותר ויותר פניה האמתיות של מהפכת הדיור. 
זה מתחיל בעובדה שהשמאל הלאומי יזם את המהלך ועומד מאחוריו לכל אורך הדרך.  בהתחשב בכך שזהו גוף המנוהל בידי יועצי תקשורת מקצועיים, קשה לומר עליו שהוא עממי או ספונטני ובעיקר 'לא פוליטי'.


מגמה זו נמשכת במקהלת הפובלציסטים המלווים את המחאה, הקושרים אותה לכל דבר שזז מהגדה השמאלית וימינה. כבר שמענו התייחסויות למתנחלים, ולחרדים; כבר נעשו הקישורים לכיבוש, לחוק החרם, ולגלעד שליט; וממש לאחרונה אפילו הכריזו על 'ישראל היום' כאויב העם. 
מי שיקיש בגוגל 'דיור ו' עוד רעיונות של השמאל ימצא כבר את החיבור הלוגי בין השניים.


זה נכון שאין למחאה הזו הנהגה אחידה, זה נכון שאי אפשר להאשים את גב' דפני (אריה הספריה?) ואת מיס שפיר בכל הגיג שרוצה להידבק למחאה שלהן, אבל כמו שעש נמשך לאש, או יותר נכון כמו שזבובים נמשכים למשהו אחר, יש סיבה שזו הסביבה הרעיונית שמתפתחת אצלן.


המחשה בוטה לכיוונים האלו אפשר לראות במגוון שלטים שמתנוססים בגווארה פינת לנין בתל-אביב. תמונות אלו נלקחו מדף הפייסבוק של דידי הללי ודומה שהן מדברות בעד עצמן:

הכרה בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב, הפליטים הפלסטינים, כיבוש, הריסת בתים, מדינת כל אזרחיה ושאר המרכיבים של הסלט השמאלי בתפריט המקומי.
אלו נושאים שביניהם לבין הפוליטיקה יש קשר מקרי לחלוטין.


אם כבר בזעזועים חזותיים עסקינן, ראוי לציין יוזמה עממית לא פוליטית נוספת. היום עלה למשך שעות ספורות בלוג תחת השם 'עוצר אזרחי' שביקש לקדם משפט ציבורי לאויב מספר אחת - ביבי. הבלוג כלל ניסוח רהוט של מטרות, 'כתב אישום' מפורט וכדומה.
בשביל לסבר את העין ראה לנכון בעל הבלוג לצרף את הגרפיקה הבאה:

אז נכון שבכל מחנה יש שוליים ובלה בלה בלה. אבל כמו שדאגו להטיף היטב יותר מחמש עשרה שנה - לכל שוליים יש שורש כלשהו במיינסטרים (זאת בלי להיכנס לשאלת השמפניה המפורסמת). מי שמחפש את השורש במקרה זה יזהה אותו בקלות בכרזות של טרטקובר 'לא נשכח לא נסלח', או בהשוואה הלירית שערך נתן זך בין ביבי להיטלר-סטאלין-מוסלוני.


אם מישהו מרגיש מספיק בנוח להניף שלטים כאלה בהקשר של מחאת האוהלים זה כנראה אומר משהו על האווירה ועל הכיוון הכללי של העסק.


תנועת האוקסימורון השמאל הלאומי ושאר קואליציית-רוטשילד מכינה את עצמה למלחמת הכל בכל בין בני האור לבני החושך. מלחמה זו מתנהלת על פני כל החזית וחותכת את כל הסוגיות - החל מהתחום הכלכלי חברתי, דרך הזירה המדינית וכלה בשאלות הזהות היהודית והלאומית. 
במלחמה זו רואה עצמו השמאל כשותף לאחים הפלסטינים שמעבר לגדר, במטרה למגר את מה שפעם כונה בורגנות: נציגי הדת, המשאבים והלאומיות. זו הסיבה האמתית לכך שימנים ודתיים 'לא מרגישים בנוח' בסביבות רוטשילד, גם בלי שישרפו להם את האוהל, יביאו להם מכות או ישפכו עליהם מים.

מי יהיו החיילים של השמאל במלחמת האזרחים הישראלית?

מאורעות השבועות האחרונים הובילו כמה מבכירי אנשי הרוח המקומיים לפנטז בקול רם על נפלאותיה של מלחמת אזרחים ישראלית. 
כך, הסופר המהולל יורם קניוק קרא בשני מאמרים נוטפי אהבת-הרע למלחמת אזרחים נגד הימין ולהקמתה לאלתר של מדינת תל-אביב, משהו סטייל ההתכנסות האולמרטית עליה השלום. מהלך אפוקליפטי זה, הוא הפתח לניצחון על הרוע העולמי, ובלשונו האדמדמה של קניוק:

"אנחנו נמצאים בשלב ההכנה לקרב הראשון שיהיה גם האחרון"

מי שרוצה לשמוע את זה בסראונד, מוזמן להקשיב להגיגיו של ג'אד נאמן המתנבא באותה רוח.
אלא, שבתור וטראן עטור גבורה, יודע קניוק שבשביל לנהל מלחמה ראוייה צריך גייסות, ובשביל גייסות צריך תמיכה עממית, ובשביל תמיכה עממית עדיף שיהיו לך יותר מ3.5% מקולות הבוחרים. אכן בעיה.


ובכן, בעיה זו מחריפה עוד יותר לאור העובדה שמשום מה בתחשיבי כוח האדם של הצבא האדום המקומי, נוטים להזניח מראש כל מי שעשוי לשמור על זיקה כלשהי ליהדות.
כפי שאפשר להיווכח במודעות הגיוס שלהם, גייסותיו של קניוק קשישא אינן מיועדות לשומרי השבת:





כאשר שבת יוצאת בסביבות 8:30, אפילו מי שגר במטרופולין תל-אביב האירופאי יתקשה להגיע לשדה הקרב לפני 9:30. בהתחשב בעובדה שההתקפה אמורה להסתיים בשעה 10:00, חוץ מפינוי נפגעים לא יהיה לו יותר מידי מה לעשות.


אכן, מכה קשה למצבת כוח האדם. 


מיהו 'אזרחי'?
נדמה שאת המפתח לגיוס ההמונים לצבאם, מצאו מצביאי השמאל (שהם מעטים כמו מצביעיהם) בדמות שיתוף פעולה אזורי עם שוחרי חירות וחופש אחרים המאכלסים את אזורנו. כך מסביר פרופ' ירון אזרחי את המאבק אליו הוא מצטרף:

אני מתכוון להצטרף לצעדת הסולידריות עם העצמאות הפלסטינית שתיערך מחר (שישי) בשייח' ג'ראח. אני סבור שמטרת צעדה זו ... דווקא חיזוק שני העמים מול הגורמים מבית ומבחוץ המתנכלים להסדר שלום וחלוקת הארץ שיבססו את חירותם לדורות...דווקא עכשיו, כשחירותנו כאזרחי ישראל ועקרונות המשטר הדמוקרטי נרמסים על ידי אותם קנאי ממשלת נתניהו בכנסת ובממשלה, המגבים את משטר המתנחלים האכזרי על הפלשתינאים בשטחים הכבושים, ראוי להשתתף בצעדת הסולידריות ההיסטורית הזאת.

מחנה השלום הישראלי - שממשיך לשאת בשם הזה למרות קריאות המלחמה שלו - רואה בפלסטינים את השותפים הטבעיים שלו למלחמת האזרחים הבעל"ט. חבורה זו רואה את עצמה כחלק ממאבקם של הפלסטינים נגד קואליציית המתנחלים-רבנים-והסתם-אנשים, ומעוניינת להשתתף עמהם בכינונו של סדר אזורי חדש שיגיע על חודי הכידונים.


ואולם, בעוד שהמטכ"ל התל-אביבי של צבא זה מונע מערכי זכויות-אדם ושיוויוניות מתקדמת, הרי שהתנועה המקבילה לה בצד הפלסטיני עסוקה יותר בשובו של צאלח אל-דין המודרני ומעדיפה זכויות אסלאם על פני זכויות אדם.
במובן הזה, מנהיגי המהפכה הישראליים ממלאים את תפקד האידיוט השימושי ההיסטורי באופן מרשים למדי: פירור החברה הישראלית בכדי להשיג מטרה אחת, ישמש גורמים טוטליטריים זרים בכדי להשיג מטרה אחרת לחלוטין.


עד כמה שזה מצער, במידה ותצליח המלחמה של אזרחי הוא יצטרך להתרגל לשמו החדש - "ירון ד'ימי".

ביקורת שיפוטית (לטובת הקוראים נטולי הפייסבוק)

בשבוע האחרון עלו לדף הפייסבוק שלנו שתי כרזות הנוגעות לטיבה של מערכת המשפט בישראל. כרזות אלו ממשיכות את המאמר שפורסם באתר 'לאטמה' - כלבי השמירה של השמאלוקרטיה.

חסרה דת אחת... אולי יגיע בהמשך.