כשהמחוקקים רועמים, המוזות שותקות. לכן נעלמות מעיני הציבור ושלוחיו חלק מהבעיות החמורות שיש בתיקון המוצע לחוק לשון הרע.
הביקורת על החוק הזה כבר נשמעה מכל עבר, החל מחסידי הדמוקרטיה המדומיינת שחוששים שמישהו יצליח לסגור את הפה הגדול שלהם, וכלה בעורכי עיתוני הימין הקטנים, שחוששים שמישהו פשוט ירוקן את הכיס המדובלל שלהם.
אולם בסערת ההתנגדות, דומה שנשכחת נקודה משמעותית אחת. ככל שמכבידים רגולציה על תחום מסוים, כך מגבירים את כוחם של הגורמים הממונים על יישומה. לגורמים עלומים אלו יש שם די מוכר - מערכת המשפט. מהרגע שיוגדל סכום העונש, תפסק כמעט לחלוטין מערכת השיקולים של הסיכון המחושב שמנהלת את סדר יומו של העיתונאי. הסכומים החדשים יהפכו כל סיכון לסיכון עתק, אותו לא יוכלו מרבית העיתונאים לקחת.
בכדי לשמור על עצמם, יעשו עיתונאי ישראל בדיוק מה שעשו קציני צה"ל, ויתחילו לקחת ייעוץ משפטי צמוד. בתחקיר שעשיתי עבור 'מקור ראשון' על הייעוץ המשפטי האופרטיבי בצבא, התברר להפתעתי כי מי שדוחף להעצמתו של התחום הוא בכלל לא המשפטנים, אלא דווקא הקצינים מהשטח. הללו שיודעים כי יש חיים אחרי הצבא, רוצים לשמור לעצמם כמה קלפים פתוחים אחרי השחרור, ודורשים הנחייה ברורה מעמיתיהם המשפטנים.
כשעל מקלדתו של העיתונאי יאיים באופן קבוע תג מחיר של 600 אלף ש"ח, הוא ידאג להושיב לידו פרקליט צמוד שישמור לו על האחוריים בזמן שהוא, הכלב, מנסה לשמור על הדמוקרטיה. נכון, גם היום מחזיקים העיתונים ייעוץ משפטי, אבל ככל שהסיכון יעלה, יגבר כוחו במערכת.
כתוצאה מכך נתחיל לראות במערכות העיתונים דמויות צללים מוזרות, שמנהלות למעשה את סדר היום העיתונאי.
ברשימת הקרדיטים שבעמוד הפנימי, שורה אחת מעל הטייטל 'עורך', אפשר יהיה להוסיף כלאחר כבוד גם 'יועמ"ש'.
השלב הבא הוא שכל כתבת תחקיר תמצא את עצמה מטפסת במעלה מערכת המשפט עד לשולחנו העמוס לעייפה של בגצינו הנודע, שיצטרך לקבוע תקדימים והנחיות לעריכת תחקיר. פתאום יתחילו לשנן לעיתונאים את בג"ץ 'העד-שלא-לייחוס' שיקבע תקדים ביחס לשימוש במקורות עלומים; או את פס"ד 'כותרת-משנה' שיכריע איזה איזה חלק מהטקסט מותר להכניס בראש העמוד; או את תקדים 'תמונה-לא-מחמיאה' בו ינסחו עליונינו את הזווית המידתית לצילום חשודים בעוול.
כמה שלא תכניסו לשם סולברגים וגרוניסים, זה לא יכול להיגמר טוב.
הביקורת על החוק הזה כבר נשמעה מכל עבר, החל מחסידי הדמוקרטיה המדומיינת שחוששים שמישהו יצליח לסגור את הפה הגדול שלהם, וכלה בעורכי עיתוני הימין הקטנים, שחוששים שמישהו פשוט ירוקן את הכיס המדובלל שלהם.
אולם בסערת ההתנגדות, דומה שנשכחת נקודה משמעותית אחת. ככל שמכבידים רגולציה על תחום מסוים, כך מגבירים את כוחם של הגורמים הממונים על יישומה. לגורמים עלומים אלו יש שם די מוכר - מערכת המשפט. מהרגע שיוגדל סכום העונש, תפסק כמעט לחלוטין מערכת השיקולים של הסיכון המחושב שמנהלת את סדר יומו של העיתונאי. הסכומים החדשים יהפכו כל סיכון לסיכון עתק, אותו לא יוכלו מרבית העיתונאים לקחת.
 |
| מערכת העיתון העליונה לצדק? |
בכדי לשמור על עצמם, יעשו עיתונאי ישראל בדיוק מה שעשו קציני צה"ל, ויתחילו לקחת ייעוץ משפטי צמוד. בתחקיר שעשיתי עבור 'מקור ראשון' על הייעוץ המשפטי האופרטיבי בצבא, התברר להפתעתי כי מי שדוחף להעצמתו של התחום הוא בכלל לא המשפטנים, אלא דווקא הקצינים מהשטח. הללו שיודעים כי יש חיים אחרי הצבא, רוצים לשמור לעצמם כמה קלפים פתוחים אחרי השחרור, ודורשים הנחייה ברורה מעמיתיהם המשפטנים.
כשעל מקלדתו של העיתונאי יאיים באופן קבוע תג מחיר של 600 אלף ש"ח, הוא ידאג להושיב לידו פרקליט צמוד שישמור לו על האחוריים בזמן שהוא, הכלב, מנסה לשמור על הדמוקרטיה. נכון, גם היום מחזיקים העיתונים ייעוץ משפטי, אבל ככל שהסיכון יעלה, יגבר כוחו במערכת.
כתוצאה מכך נתחיל לראות במערכות העיתונים דמויות צללים מוזרות, שמנהלות למעשה את סדר היום העיתונאי.
ברשימת הקרדיטים שבעמוד הפנימי, שורה אחת מעל הטייטל 'עורך', אפשר יהיה להוסיף כלאחר כבוד גם 'יועמ"ש'.
השלב הבא הוא שכל כתבת תחקיר תמצא את עצמה מטפסת במעלה מערכת המשפט עד לשולחנו העמוס לעייפה של בגצינו הנודע, שיצטרך לקבוע תקדימים והנחיות לעריכת תחקיר. פתאום יתחילו לשנן לעיתונאים את בג"ץ 'העד-שלא-לייחוס' שיקבע תקדים ביחס לשימוש במקורות עלומים; או את פס"ד 'כותרת-משנה' שיכריע איזה איזה חלק מהטקסט מותר להכניס בראש העמוד; או את תקדים 'תמונה-לא-מחמיאה' בו ינסחו עליונינו את הזווית המידתית לצילום חשודים בעוול.
כמה שלא תכניסו לשם סולברגים וגרוניסים, זה לא יכול להיגמר טוב.
