משה סילמן, אבא שלי. (פוסט אורח מאת אלעד פרחין)

נגד מי נאבקים? מטה מאבק הנכים

אבא שלי הוא משה סילמן. כלומר, לא באמת אותו סילמן, אלא רק אחד מהאנשים הסובלים מסימפטומים דומים של סילמניזם, שנדחקו לפינה הקשה של החיים.

כמו סילמן גם אבא שלי עבד כל חייו ולרוב גם שגשג, חי בבית מרווח עם משכורות נאות ושמש שחייכה אליו כל יום כשיצא מהבית. ממש כמו סילמן גם אבא שלי הסתבך יום אחד בחובות שהלכו וטפחו ודרדרו אותו על עברי פי פחת כשהקושי הכי גדול שליווה אותו הוא לספר על זה ולבקש עזרה.

גם אבא שלי כמו סילמן פונה מביתו בסופו של דבר על ידי ההוצאה לפועל והושלך לרחוב יום בהיר אחד רק הוא גם חלה כתוצאה מהבעיות האלו וסובל מכאבים ממושכים עד היום כשבדרך הוא הספיק לעבור כמה ניתוחים. וכמה מפגשים עם אנשי בריאות הנפש שאבחנו אצלו דיכאון קליני.

כמו סילמן גם אבא שלי מחזיק חשבון פתוח עם המדינה שהשאירה אותו הלום קרב לאחר אחת ממערכות ישראל וסירבה להכיר בו מה שלא מנע ממנו להמשיך ולהתנדב למילואים גם בתום גיל הפטור. גם אבא שלי עמד ועומד בתורים בסניפי הביטוח הלאומי כדי שיסייעו לו וזוכה ליחס שכולנו מקבלים בו, אולי ראיתם אותו יוצא משם כמו רבים אחרים ומסתובב חסר מעש ברחוב מחפש אחר משהו לא ברור. גם אבא שלי הגיע לסף אובדנות יותר מפעם אחת, באחת מהן הוא אפילו כתב מכתב חצי התנצלות חצי התאבדות ונעלם למספר שעות. בפעם אחרת הוא נבלם על ידי הקרובים לו.

אבל אבא שלי הוא כל כך לא משה סילמן, כי בניגוד לקרשנדו ההזוי שבו בחר סילמן לנסות ולעלות בסערה השמימה, אבא שלי הבין שגם אם קשה לא מספיק לצעוק "עשו לי, דפקו אותי", צריך לצאת ולהילחם.

אבא שלי לא בחר לנסות להיות קדוש מעונה אלא הבין שלמציאות מביטים בעיניים, נלחמים בה, ומוצאים עבודה כמאבטח באירועים קטנים או בעבודות שנראות בזויות לחלק מהאנשים.אבא שלי הבין שבחיים גם אם המועדון לא נותן לך אתה לא קם ושורף את עצמך ואותו.

אבא שלי לא כתב במכתב ההתאבדות שלו שביבי אשם, או שטייניץ מושחת הוא לא ציין שציונה מהבנק והשופט המכובד הרסו אותו. הוא התנצל שלא היה אחראי מספיק ושהוא לא מבין איך הגיע למצב הזה. לבסוף רעיון התעתועים המטופש של מוות עזב אותו והוא פשוט החליט לקחת אחריות בלי לשאול מי דפק אותי אלא איך אני יכול לעזור לעצמי.

אבא שלי הבין שגם אם היא לא תמיד שוויונית או צודקת וגם אם היא לעתים מקוממת עד ייאוש, המדינה שלו מספקת הזדמנות שלא הייתה ליהודים אלפים שנה ושלא יהיו לעמים אחרים גם באלפיים הבאות.

אבא שלי כנראה ימות חסר כל וייתמך על ידי ילדיו וחבריו. צפויים לו חיים קשים שבסופם הוא לא יוריש לי ולו אגורה שחוקה אחת. להיפך, סביר להניח שהוא אפילו ייקח ממני כמה כאלו.

מה שהוא כן יוריש לי זו ההבנה שלא הכול פשוט ושום דבר לא שחור ולבן. המורשת שלו תהיה שבשביל החיים נלחמים בציפורניים, ושלא פותחים על עצמך את שערי הגיהנום גם אם נראה לך שאתה חי אותם כל יום. אתה אחראי לעצמך וכל מה שתנסה לעשות אחרת יהיה הצגה אחת גדולה גם אם היא ההצגה הכי טובה בעיר.הוא בעיקר יוריש לי את התחושה שעדיף להיות כמוהו ולא כמו משה סילמן.

והאמת, כשחושבים על זה יש הרבה יותר אנשים שהם אבא שלי מאנשים שהם משה סילמן.