יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

לפלסטינים טוב לעשות עסקים בישראל. לעמירה הס זה ממש רע.

מפגש אנשי עסקים פלסטיניים וישראלים בנמל חיפה.
מוציאים את הכסף מצפורני הרשות? (צילום: יח"צ)


ממחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אל-קודס, והתפרסם על ידי עמירה הס ב'הארץ' התברר כי אנשי עסקים פלסטינים רבים מעדיפים לעשות עסקים עם יהודים. למרבה חוצפתם, את העסקים האלה הם עושים לא רק עם יהודים רגילים, מהסוג שמצביע קדימה ומגדל שני ילדים וכלב, אלא גם עם הטיפוסים הרעים, אלה מה-ה-ת-נ-ח-ל-ו-י-ו-ת.

אנשי העסקים הללו, 16,000 במספר, משקיעים בתחומי ישראל סכום עתק שנע בין 2.5 ל 5.8 מיליארד דולר בתעשייה ובבניין, בעוד שבתחומי הרשות מושקע סכום של 1.6 מיליארד דולר בלבד.

עורך המחקר, עיסא סמיראת מבית לחם, לא הסתפק באיסוף הנתונים ממשרדי הרשות, אלא גם אסף מידע ספציפי יותר מכ 400 אנשי עסקים בניסיון להבין את דפוס הפעולה שלהם.

כשהוא שאל אותם על הסיבות להשקעה בישראל, ועל הסיכוי שיחזרו אי-פעם להשקיע ברשות, קיבל סמיראת את התשובות הבאות:

  • 35.3% מהמשקיעים לא רוצים לחזור להשקיע בגדה המערבית.
  • 35.8% מתנים את שיבתם בשיפור בתשתיות והקלות בלקיחת הלוואות.
  • 28.9% טענו שישובו אליה במידה והרשות תנהל את הכלכלה טוב יותר.

לפי הנתונים האלה די ברור שקשה להאשים את ישראל במצב: הקבוצה הראשונה שלא רוצה לחזור לגן-עדן הפלסטיני לעולם. וכנראה שהם יודעים גם למה. הקבוצה השנייה, תולה זאת בעניינים שברובם הם תוצר של מדיניות הרשות הפלסטינית, למעט חלק מנושא התשתיות. ואילו הקבוצה השלישית תולה זאת באופן בלעדי במדיניות הרשות.



כלומר, מסקנה מתבקשת מהנתונים הללו היא שהפלסטינים לא ממש אוהבים את הרשות שלהם, לא סומכים על מערכת המשפט שלהם, לא נותנים אמון בפקידות הרמאללאית ואולי חוששים מחוסר יציבות פוליטית (גם הם שמעו על חמאס).


כמובן שהתשובות האלו, אותן מציינת הס, לא טובות מספיק, והיא לא יכלה להתאפק מהמלל הבא:
"שליטה ישראלית על 60% משטח הגדה, שליטה על מקורות המים, מגבלות התנועה לבני אדם וסחורות בתוך הגדה המערבית ומחוצה לה, חסימת השוק הישראלי למוצרים פלסטיניים, תהליך ממושך של יבוא חומרי גלם מחו"ל ויצוא - מגבלות אלו גורמות לתשומות היצרן הפלסטיני להיות גבוהות בהרבה מאלו של הישראלי. אלו הסיבות העיקריות שדוחפות את בעל ההון הפלסטיני להשקיע בישראל."

טוב. שליטה על 60% מהשטח (שרובו טרשים) לא קשור לעניין, ומים הפלסטינים מקבלים בשפע ובחינם (עמ' 9).

לגבי מגבלות התנועה, רק נעיר את תשומת הלב לגרף הבא, המבוסס על מחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה:




הנה משהו מעניין - מספר המועסקים הפלסטיניים בישראל ידע שני שיאים - האחד בשנת 1993, והשני בשנת 2000. כאשר תקופות השפל היו בין השנים 93'-96' ומשנת 2000 והלאה. מי שטיפה מודע להיסטוריה הפוליטית של העשורים האחרונים וודאי שם לב כי שנות השפל הגדול בהם נרשם השיא ב'מגבלות התנועה' היו תחת שלטונו של רבין ושל אהוד ברק, שביצעו את מדיניות אוסלו, ואילו השנים הטובות, בהם שוק העבודה הפלסטיני נפתח לישראל היו דווקא בתקופת שלטון הימין, שנמנע או התחמק מהמדיניות האוסלואית. גרף המועסקים בישראל הוא פונקציה הפוכה של גרף 'תהליך השלום': ככל שהיה יותר שלום, לתושבים היה יותר רע.

נושא נוסף שעולה מהגרף, הוא הקשר בין אוסלו והעוצר שרבין נהג להטיל על השטחים, לבין הגידול בייבוא עובדים זרים לישראל. אבל זה נושא לפוסט אחר.

אז זה נכון שמגבלות התנועה מקשות על הפלסטינים, אבל אחרי מעל 1500 הרוגים שספגה ישראל בשביל לאפשר את חופש התנועה הזה, זה נשמע יותר מידי כמו אוי-יוי-יוי.

כל זה כמובן לא צריך לעניין את הס, שכן מה שחשוב לה בסופו של יום היא הקביעה כי:

"המגבלות הישראליות המוצגות כביטחוניות קשורות באופי הקולוניאלי של הכיבוש הישראלי ובכוונה למנוע תחרות מצד המשק הפלסטיני."

אז קידמתם את תהליך השלום שבסך הכל די דפק לאנשים משני הצדדים את החיים (חוץ מכמה שמתגוררים בארמונות רמאללה ובשכונות מסוימות של תל-אביב וירושלים), והכנסתם לפה את החבורה האש"פית שהקשר בינה לבין מה שטוב לפלסטינים הוא אפילו פחות ממקרי. אלא שהחלום שלא התגשם הביא בשנות התשעים לעוצר ובשנות האלפיים לגדרות וחומות אפרטהייד. ואחרי כל זה - שהכותרת 'ניסוי בבני אדם' הולמת אותו יותר מכל דבר אחר - אתם עוד מעזים להתלונן?


אם לפסלטינים כל כך טוב הביזנס בישראל ובהתנחלויות, אז למה, עמירה, לך כל כך רע?