אפנת הרטרו-זיוניזם וסגריריותו של האביב הערבי

ז'בוטינסקי. פג תוקף?
ויקישיתוף

עד השנה האחרונה היה נדמה שמה שקורס סביבנו היא רק המסגרת התפיסתית של תהליך אוסלו על חלומות החומוס בדמשק שלו. שבירת הכלים של האינתיפאדה השנייה, יחד עם עלייתו הדמוקרטית של חמאס ובשילוב הכישרון הפלסטיני לפספס הזדמנויות, הוכיחו כי העסקה שנרקחה בנורבגיה בתשעים-ושלוש של רבין הייתה במקרה הטוב כשלון חרוץ. 

לכאורה, לא היו ימים טובים מאלו לימין הישראלי, אשר הפחדותיו מהעשורים האחרונים מתגשמות בצורה מושלמת כל כך. לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים לקח על עצמו הימין את משבצת ה 'אמרנו לכם' הישראלית, והשלים בכך את השתלטותו על מוקדי הכוח במדינה.

אולם, בחלוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, מתברר כי גם לתובנה זו יש תאריך תפוגה. מהומות כיכר תחריר ויתר אירועי השנה בעולם הערבי, יצרו מציאות אזורית חדשה שאף ספר של מועמד לראשות הממשלה לא יכול היה לחזות. מה שהוכתר בתחילה כאביב, הפך מהר מאוד לסתיו לא שפיר ואחר כך לחורף אפלולי. ובשביל מה שמחכה בהמשך, כנראה שדימויים מעולמם של מגישי התחזית היומית כבר לא יספיקו.

אם לחזור לזירה הפנימית, הפרדיגמה שמתקפלת העונה היא זו של ילדי חורף 73'. הדיווחים האחרונים על הרוויזיה שמתכננים המצרים לעשות להסכם השלום שנכרת עמם, מעלים סימני שאלה קשים ביותר על תקפם של מושגים מדיניים מסוג זה באזורנו. בין אם מדובר במודיפיקציות שרוצים לערוך לו ה 'מתונים', ובין אם ברצון להראות לו איך נראה פח המחזור מבפנים, כרצונם של ה 'קיצונים'.

מבחינתו של השמאל הציוני אירועים אלו עוד עשויים להצדיק את דיבורי סוף העולם שמצפים להם ב2012. מדובר בלא פחות מאשר שבירה של כללי ההיסטוריה. כשכל מה שמעסיק אותך זה נורמליזציה עם הגויים בניחוח מערב אירופי, עשוי החורף הקרוב להוות מעין ג'נוסייד מחשבתי.

במצב עניינים שכזה נוח לו לימין הישראלי להתרווח בנוחות במשרדי ה 'אמרנו לכם' אליהם הוא מתחיל להתרגל, ולשלוף מהמגירה את התיאוריות הרוויזיוניסטיות שמעולם לא נוסו פה עד הסוף. אולם כפי שמסתמן זה פשוט עשוי לא להספיק. קצב ההתפתחויות האחרון מראה שהפרספקטיבה הנדרשת בשכונה המקומית כבר חורגת הרבה מעבר למאה השנים האחרונות, ודברים שנכתבו בשנות העשרים מפסיקים להיות לא מעודכנים ומתחילים להיות לא רלוונטיים בעליל. הנוסטלגיה הציונית ואפנת הרטרו-זיוניזם טובים אולי לבילוי סטודנטיאלי אבל בשביל גשר הפיקוד צריך יותר מזה.

מה שהציונות זקוקה לו עכשיו הוא לא איזו וורסיה אלקטרונית של קיר הברזל הז'בוטינסקאי ולא גרסת כיסוי למיתוס הפלמ"ח. מהבחינה הציונית, המעבר לעידן החדש חייב לכלול פיתוחה של פרדיגמה חדשה, כזו שמסוגלת להתייחס ברצינות למה שעבר על היהודים באפיזודה שבין בר כוכבא למרדכי אנילביץ' ושיש לה את היכולת להשתחרר מאחיזתו הדביקה של הסוציאליזם, מההתלהבות מההשכלה, וכן, גם מהשואה.

כשהערבים נוטשים בהמוניהם את מסגרות החשיבה של המאה העשרים, היהודים פשוט לא יכולים להישאר מאחור.

(פורסם במדור דעות של 'מקור ראשון' ב3.1.12)