‏הצגת רשומות עם תוויות קולוניאליזם. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קולוניאליזם. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

לפלסטינים טוב לעשות עסקים בישראל. לעמירה הס זה ממש רע.

מפגש אנשי עסקים פלסטיניים וישראלים בנמל חיפה.
מוציאים את הכסף מצפורני הרשות? (צילום: יח"צ)


ממחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אל-קודס, והתפרסם על ידי עמירה הס ב'הארץ' התברר כי אנשי עסקים פלסטינים רבים מעדיפים לעשות עסקים עם יהודים. למרבה חוצפתם, את העסקים האלה הם עושים לא רק עם יהודים רגילים, מהסוג שמצביע קדימה ומגדל שני ילדים וכלב, אלא גם עם הטיפוסים הרעים, אלה מה-ה-ת-נ-ח-ל-ו-י-ו-ת.

אנשי העסקים הללו, 16,000 במספר, משקיעים בתחומי ישראל סכום עתק שנע בין 2.5 ל 5.8 מיליארד דולר בתעשייה ובבניין, בעוד שבתחומי הרשות מושקע סכום של 1.6 מיליארד דולר בלבד.

עורך המחקר, עיסא סמיראת מבית לחם, לא הסתפק באיסוף הנתונים ממשרדי הרשות, אלא גם אסף מידע ספציפי יותר מכ 400 אנשי עסקים בניסיון להבין את דפוס הפעולה שלהם.

כשהוא שאל אותם על הסיבות להשקעה בישראל, ועל הסיכוי שיחזרו אי-פעם להשקיע ברשות, קיבל סמיראת את התשובות הבאות:

  • 35.3% מהמשקיעים לא רוצים לחזור להשקיע בגדה המערבית.
  • 35.8% מתנים את שיבתם בשיפור בתשתיות והקלות בלקיחת הלוואות.
  • 28.9% טענו שישובו אליה במידה והרשות תנהל את הכלכלה טוב יותר.

לפי הנתונים האלה די ברור שקשה להאשים את ישראל במצב: הקבוצה הראשונה שלא רוצה לחזור לגן-עדן הפלסטיני לעולם. וכנראה שהם יודעים גם למה. הקבוצה השנייה, תולה זאת בעניינים שברובם הם תוצר של מדיניות הרשות הפלסטינית, למעט חלק מנושא התשתיות. ואילו הקבוצה השלישית תולה זאת באופן בלעדי במדיניות הרשות.



כלומר, מסקנה מתבקשת מהנתונים הללו היא שהפלסטינים לא ממש אוהבים את הרשות שלהם, לא סומכים על מערכת המשפט שלהם, לא נותנים אמון בפקידות הרמאללאית ואולי חוששים מחוסר יציבות פוליטית (גם הם שמעו על חמאס).


כמובן שהתשובות האלו, אותן מציינת הס, לא טובות מספיק, והיא לא יכלה להתאפק מהמלל הבא:
"שליטה ישראלית על 60% משטח הגדה, שליטה על מקורות המים, מגבלות התנועה לבני אדם וסחורות בתוך הגדה המערבית ומחוצה לה, חסימת השוק הישראלי למוצרים פלסטיניים, תהליך ממושך של יבוא חומרי גלם מחו"ל ויצוא - מגבלות אלו גורמות לתשומות היצרן הפלסטיני להיות גבוהות בהרבה מאלו של הישראלי. אלו הסיבות העיקריות שדוחפות את בעל ההון הפלסטיני להשקיע בישראל."

טוב. שליטה על 60% מהשטח (שרובו טרשים) לא קשור לעניין, ומים הפלסטינים מקבלים בשפע ובחינם (עמ' 9).

לגבי מגבלות התנועה, רק נעיר את תשומת הלב לגרף הבא, המבוסס על מחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה:




הנה משהו מעניין - מספר המועסקים הפלסטיניים בישראל ידע שני שיאים - האחד בשנת 1993, והשני בשנת 2000. כאשר תקופות השפל היו בין השנים 93'-96' ומשנת 2000 והלאה. מי שטיפה מודע להיסטוריה הפוליטית של העשורים האחרונים וודאי שם לב כי שנות השפל הגדול בהם נרשם השיא ב'מגבלות התנועה' היו תחת שלטונו של רבין ושל אהוד ברק, שביצעו את מדיניות אוסלו, ואילו השנים הטובות, בהם שוק העבודה הפלסטיני נפתח לישראל היו דווקא בתקופת שלטון הימין, שנמנע או התחמק מהמדיניות האוסלואית. גרף המועסקים בישראל הוא פונקציה הפוכה של גרף 'תהליך השלום': ככל שהיה יותר שלום, לתושבים היה יותר רע.

נושא נוסף שעולה מהגרף, הוא הקשר בין אוסלו והעוצר שרבין נהג להטיל על השטחים, לבין הגידול בייבוא עובדים זרים לישראל. אבל זה נושא לפוסט אחר.

אז זה נכון שמגבלות התנועה מקשות על הפלסטינים, אבל אחרי מעל 1500 הרוגים שספגה ישראל בשביל לאפשר את חופש התנועה הזה, זה נשמע יותר מידי כמו אוי-יוי-יוי.

כל זה כמובן לא צריך לעניין את הס, שכן מה שחשוב לה בסופו של יום היא הקביעה כי:

"המגבלות הישראליות המוצגות כביטחוניות קשורות באופי הקולוניאלי של הכיבוש הישראלי ובכוונה למנוע תחרות מצד המשק הפלסטיני."

אז קידמתם את תהליך השלום שבסך הכל די דפק לאנשים משני הצדדים את החיים (חוץ מכמה שמתגוררים בארמונות רמאללה ובשכונות מסוימות של תל-אביב וירושלים), והכנסתם לפה את החבורה האש"פית שהקשר בינה לבין מה שטוב לפלסטינים הוא אפילו פחות ממקרי. אלא שהחלום שלא התגשם הביא בשנות התשעים לעוצר ובשנות האלפיים לגדרות וחומות אפרטהייד. ואחרי כל זה - שהכותרת 'ניסוי בבני אדם' הולמת אותו יותר מכל דבר אחר - אתם עוד מעזים להתלונן?


אם לפסלטינים כל כך טוב הביזנס בישראל ובהתנחלויות, אז למה, עמירה, לך כל כך רע?
 

יום שלישי, 5 ביולי 2011

הטרור היהודי או הטרור השמאלני? למה יוסי שריד מתכחש למצביעיו?

במסגרת החזרה השבועית שלו להיסטוריה, פרסם יוסי שריד מאמר בעוטף-הדגים הפרטי שלו, 'הארץ' בזו הלשון:
"רבים העומדים בראש תנועות לשחרור לאומי אימצו שיטות התנגדות אלימות וחסרות הבחנה, שסופות תמימים עם רשעים, אזרחים עם חיילים וזורעות במזיד בהלה כללית. צריך להצטער, לא צריך להתכחש, ולמשכתבים אל תהיה תקווה. לימים הפכו הטרוריסטים למנהיגים לגיטימיים, לנשיאים ולראשי ממשלות; ובגין ושמיר בכלל זה."
מאמר זה חוזר על אחד המהלכים השמאלולוגיים המוכרים:
א. הימין הוא לאומני, פאשיסטי, אנטי-דמוקרטי ושואף התפשטות.
ב. לכן הימין מזלזל בחיי אדם ובזכויות אנוש.
ג. מסקנה: הימין היה טרוריסט אז, והוא נשאר כזה היום.

המהלך הלוגי הזה מוביל לפסקת הסיום המבריקה הבאה: 
"מעשה אבות סימן לבנים, וגם לאחר 1948 ו-1967 לא חדלו מעשי טרור יהודי. רבים מהטרוריסטים מתהלכים חופשי, ואלה שנתפסו והורשעו - זכו לחנינה. כל עם מאמץ לחיקו את הטרוריסטים שלו, רואה בהם גיבורים. ואם יש מי שמרגישים בחילה, גם הם אינם פוסלים מחילה: ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא."
מה ששריד לא מציין כאן, בבחינת 'והמבין יבין', ד"ל ודו"ק, זו המסקנה השנייה הנגזרת מכך: כשם שהימין הישראלי נחשב כלגיטימי, כך גם יש להתייחס אל ה'ימין' הפלסטיני - על אף מעשי הטרור שהוא ביצע. זו הסיבה ליחס המיוחד אליו זכה לפרקים ערפאת, ולתעמולת הגיוס לאש"ף שהשמיע לא אחר מאשר שר הביטחון רב הקומות שלנו. וזהו שורש 'ההלבנה הילידית' המשמשת להצדיק טרור ורצח חפים מפשע.

אותה צורת חשיבה מוליכה לתפיסה הנפוצה עד מוות של "קיצוניים משני הצדדים" המונעים את הסדרת הסכסוך מזה שני עשורים.


העובדות המעצבנות האלה!

ובכן, אין להכחיש פעולות טרור שנעשו על ידי המחתרות היהודיות בימי תנועת המרי. אולם למרות חוסר הנוחות האינטלקטואלית שבדבר, נבקש לעמוד על כמה דקויות היסטוריות. ככה זה פאשיסטים, תמיד הורסים את החגיגה.

מ... רקע והקשר...
הפעולות אותן מונה שריד במאמרו מתרחשות כולן בין השנים 37' - 39'. בתור שר חינוך לשעבר הוא בטח למד בבגרות על המרד הערבי הגדול (שם מכובס משהו. הלבנה ילידית?) שבמקרה חפף את אותם שנים.
קובץ:Graffitti british.jpg
"הלאה האמפריאליזם האנגלי!". זהו הלח"י
ובכן מרד זה, מלבד היותו פסאדו-תקדים לממציאי הלאומיות הפלסטינית, גבה את חייהם של יותר מ 400 יהודים. לא בכדי זכתה התקופה הזו לכינוי 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט'. שהיו חלק משרשרת מאורעות תרפ"א, תרפ"ט וכל מה שהיה שם בין הארוחות.
על רקע זה התגלע הוויכוח ביישוב בין מצדדי 'ההבלגה' לדורשי הפעולה הנגדית. במידה וננקטו פעולות נגד אזרחים ערבים תמימים, זה היה על רקע זה.
מלבד זאת מרבית הפעולות של המחתרות הופנו כלפי גורמים שלטוניים, בין השאר הפיצוץ הידוע במפקדת פלשתינה של צבא הוד מלכותו, ששכן באגף הדרומי של מלון המלך דוד.

כללו של דבר תהום פעורה בין הטרור היהודי לרצחנות הפלסטינית, שלמרות כל הרצון הטוב של גדולי אנשי רוחנו, בכל זאת רואים לעצמם מטרה נעלה לפגוע באזרחים כשיטה  פוליטית וכמצווה דתית. 

הטרור הקומוניסטי
אולם מה שבאמת נעלם מעל דפי ההיסטוריה הוא הרקע הרדיקלי של חלק מחברי המחתרות. בניגוד לתפיסה הפופולארית, הלח"י היה רחוק מלהיות ארגון ימין. הלח"י היה מסויג מהתנועה הרוווזיוניסטית, ואחת הסיבות לפרישתו מהאצ"ל נגעה ליחסו של האצ"ל לבריטים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בעוד שהאצ"ל נטה לטובתם של מעצמות המערב, ואף התגייס לטובת הלחימה בנאצים (דוד רזיאל מצא את מותו בעיראק בשליחות הוד מלכותו), הרי הלח"י ראה בבריטים את האויב המרכזי והמשיך להלחם בו גם לאחר פרוץ המלחמה.

הלח"י תפס את עצמו כתנועה אנטי-אמפריאליסטית, הדוגלת בשחרור המרחב משליטתה של האמפריה הבריטית. בשלב מסוים (טרם נודעו זוועות השואה, כמובן) אפילו דובר על שיתוף פעולה עם הנאצים לקידומה של מטרה זו.
בעוד שרבים בלח"י מצאו את עצמם לאחר קום המדינה בצד הימני של המפה, והשתלבו במסגרות הפוליטיות שלה, הרי שחלקים בלח"י המשיכו לדגול באידאולוגיה האנטי-מערבית, והפנו אותה כלפי המדינה האמפריאליסטית החדשה, העונה לשם 'ישראל'.
אישים אלו, שהפכו לאחר זמן למנהיגי המחנה הקומוניסטי בארץ ולמובילי התנועה הכנענית, היו אנטי ציונים בתקופה שלא קיבלו על זה מלגות ופרסי ישראל. מדובר בשמות כמו נתן ילין מור, בועז עברון ועמוס קינן. האחרון אגב היה מעורב בהשלכת פצצה על ביתו של דוד פינקוס שר התחבורה. האם לטרור הזה התכוון שריד?
קבוצה זו נחשבת לאבות המייסדים של השמאל הרדיקלי המוכר כיום, פעלה בעשורים הראשונים בחוגי אורי אבנרי, מצפן ו"המועצה לשלום ישראל-פלסטין".


מבין הגורמים השונים שהרכיבו את 'תנועת המרי' בשנות ה40, החבר'ה הטובים האלה תפסו את האגף האקטיביסטי-ראדיקלי ביותר. יש לזכור כי בתקופה זו הערבים נחשבו לבעלי בריתם של הבריטים, ואילו הציונות זכתה לאהדתה של המעצמה המתקדמת ביותר, ברית המועצות. 
בהקשר זה, בו "הטובים" היו היהודים וה"רעים" היו הערבים, המלחמה הלגיטימית בכיבוש כללה רצח ערבים חפים מפשע ולא הכפשת המתנחלים.
חבורה זו שהטיפה לשימוש בטרור עשתה זאת מתוך תפיסת עולם טוטאליטרית ומתוך אמונה בדיכוטומיות קומוניסטיות נוקשות. את שיטות הלוחמה שלהם הם לא ינקו מנאומי ז'בוטוינסקי, מכתבי חז"ל או מאיזו תורת המלך, אלא מ 'כל כתבי לנין' ומ 'המדריך לסטאליניסט המתחיל'. מערכת הערכים שלהם הצדיקה פעולות טרור פאר-אקסלנס, והם ראו בטרור שיטה לגיטימית ויעילה ביותר להשגת מטרותיהם, על פי מיטב המסורת הבולשוויקית.
כאשר השתנתה האוריינטציה הבינלאומית של ה'גוש הנאור' האדום, הופנתה כל האנרגיה הנעימה הזאת כלפי הימין הישראלי, ובעיקר כלפי המתנחלים. זהו הרקע האמיתי לפוסט מרובה הפנינות שעלה כאן בשבוע שעבר.
האנשים הללו הפכו לאחר קום המדינה לחלק בלתי נפרד מהאוונגר התרבותי הרדיקלי, ולהם מגיע קרדיט על הרבה מאד מהפוסטים בבלוג הזה.
אמנם, מדובר בחלק מפעילי הלח"י, ולא בטוח כלל שהם היו רוב, אך במידה והיו שם נטיות טרוריסטיות זו הכתובת.

בניגוד למילותיו החלקלקות של השר לחינוך מחדש לשעבר, הטרור היהודי של שנות הארבעים נמצא הרבה יותר קרוב לקהל הבית של מצביעי מרצ ושמאלה מאשר של תומכי ביבי-ליברמן.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

מה בין 67' ל 48'? ומה בין פוסט-קולוניאליזם לויכוח הישן "מי כאן קקי"?

כנס מרקס 2011 שנערך בחודש שעבר בתל אביב ממשיך להפיק מרגליות. אתר 'הגדה השמאלית' העלה מדבריה של נעה לוי, שהסבירה באותו כנס את ההבדל המהותי שבין המאבק על גבולות 67' למאבק לכינונה של מדינה דו-לאומית בגבולות 48'.


"יש לומר זאת בבירור: מאבק אנטי קולוניאלי הוא מאבק לגרוש הגורם הכובש. האם המאבק לשוויון בין ערבים ויהודים בישראל הוא מאבק לגרוש היהודים? אם השבתם על שאלה זו בתשובה שלילית, אז כנראה שההמשגה המתייחסת ליהודים בישראל כאל כובשים ולזכויות הפלסטינים בישראל כאל זכויות ילידים למול מעצמה קולוניאלית היא המשגה שגויה, והמאבק צריך להיות מסוג שונה לחלוטין."

הגב' צודקת באבחנתה: מאבקם של אי-אלו חוגים למען שיוויון לערבים בישראל לא כרוך בהכרח בגירושם של היהודים משם. עם זאת, למרבה הצער חלק ניכר מהשותפים שלה למאבק מעוניין בדיוק בדבר הזה, מה שעשוי לזכות אותה בתואר הנכסף 'אידיוט שימושי', ולכיסוי תקשורתי נרחב בבלוג זה.

אולם, מה שעורר את הפוסט המצ"ב הוא המשך הטיעון:


"לעומת זאת, המאבק נגד הכיבוש של 1967 הוא מאבק אנטי קולוניאלי קלאסי. במקרה זה אכן הניצול הציני של הקרקע, המים, המחצבים, השוק וכוח העבודה הזול, נעשה לטובתם של תושבים בארץ אחרת – ישראל. רבים אומרים לנו שההבחנה בין שני המאבקים היא שרירותית. אך ההבדל אינו שרירותי כלל וכלל; כל עוד עיקר מאבקם של הפלסטינים בשטחים הכבושים הוא להוציא את הממשל הצבאי על כוחותיו ומתנחליו ולגרשם, ולמתנחלים ולכוחות הצבא יש מדינה-אֵם לחזור אליה, היא ישראל, אכן מדובר במצב ובמאבק קולוניאלי קלאסי"

כידוע, בשנת 1967 ישראל כבשה ארץ זרה במטרה לנצל את המשאבים הטבעיים שלה לטובתה. התושבים באותה ארץ לא נהנו כלל מפיתוח ומשיפור ברמת חייהם, ואילו כל הרווחים האפשריים מחבל ארץ זה זרמו לארץ רחוקה, היא ישראל.
זאת הסיבה לכך שהתמ"ג לנפש אצל ערביי יו"ש הכפיל את עצמו כמעט פי-שלשה במשך שלשת עשורי הכיבוש:




זאת גם הסיבה שאספקת המים לתושבים שם השתפרה לעין-ערוך: בשנת 67' רק בערים מעטות היו מים זורמים בצנרת לבתים, ואילו עד שנות ה90 חוברו מרבית הבתים למערכת המים.
כמו כן כמות המים הזמינים לתושבים המקומיים פחות או יותר הוכפלה במשך התקופה:




וכדרכו של קולוניאליזם, עלתה גם רמת ההשכלה (עמ' 29):




הסיפור הפוסט-קולוניאלי הוא או קשקוש מוחלט. או לא רלוונטי במקרה הזה.

מדעי האסלה
ומכאן לעניין עצמו: האם מה שמגדיר מאבק קולוניאלי הוא קיומה או אי קיומה של ארץ אחרת אליה יכולים לשוב הקולוניאליסטים?
נניח לרגע שהערבים בגליל תובעים לעצמם מדינה: תיאורטית יכולים היהודים לעבור לגור בחיפה או בטבריה. האם גם זה מאבק קולוניאלי? ומה אם ערביי המשולש יתבעו מדינה?
מתי זה מפסיק להיות קולוניאלי ומתחיל להיות קיומי?

לימודים פוסט-קולוניאלים. סילבוס
למרות כל המלל המרשים, ההצמדות לגבולות 67' נשארת שרירותית לגמרי. הטריטוריה ממערב לירדן היא יחידה אחת מכל הבחינות  - גיאוגרפית, טופוגרפית, כלכלית, דמוגרפית. למעט תחום אחד - 'שמאלוגרפית'. רק מהבחינה השמאלוגרפית מחולקת הטריטוריה לשתי יחידות נפרדות, ורק תחת השפעתו של החומר הזה ההבחנה היא לא שרירותית.

מה שיכול להגדיר מאבק כקולוניאלי הוא השייכות המשפטית וההיסטורית של הצדדים לאותה טריטוריה. ולמרבה הפלא בדרך כלל שאלה זו עומדת במרכזו של הסכסוך עצמו. האנגלים באמריקה ובהודו ראו את עצמם כשייכים למקום, וכך גם הצרפתים באלג'יר. במילים אחרות: ההגדרה של מאבק כקולוניאלי היא לחלוטין חד-צדדית. הפלסטינים רואים את היהודים כאן כפולש זר והיהודים לא שוכחים את הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, שהפך לראשונה את היהודים למיעוט בארצם. המבט הפוסט-קולוניאלי הוא אינו אלא כסות מילולית לאיזו עמדת מוצא קדם-הגיונית, שמאיזו סיבה פוליטיקלי-קורקטית תקפה רק מהגדה השמאלית והלאה.

ובעצם, כל הניסוחים יפי-התואר וההמשגות הנלוות לא שונים במהותם מהוויכוחים האידיאולוגים שמנהלים הילדים שלי בשאלה הפילוסופית "מי כאן קקי?". אלא שמשום מה כשהילדים מתבגרים זה הופך לאיזה קקאיזם פתלתל שאפשר להקים סביבו קתדרות שלמות למחקרים פוסט-קקיאים ולקלל את היריבים שלך עם הערות שוליים וביבליוגרפיה.