הנשיא פרס הכריז בראיון חגיגי כי הוא לא שולל משא ומתן עם חמאס, שכן גם המשא ומתן הראשוני עם אש"ף התחיל באווירה של אי-אמון ציבורי:
"גם כשהתחלתי את המשא ומתן עם ערפאת, אמרו 'אין שום סיכוי'. אותו הדבר אני חושב לגבי חמאס - השם לא מעניין אותי, מעניין אותי התוכן. הכל עוד פתוח, מפני שגם לחמאס יש בעיות והוא לא כל כך חזק"לפי ההיגיון של פרס זה עובד בערך ככה:
א. אש"ף היה ארגון טרור רצחני.
ב. דיברנו עם אש"ף למרות הכל.
ג. התהליך מול אש"ף היה מוצלח.
ד. אין סיבה לא לדבר עם חמאס.
בעוד שעל התעלול הדיפלומטי של שיחות חשאיות אפשר להתווכח, הרי שאת העניין העובדתי - הצלחתו או כשלנו של תהליך אוסלו, אפשר לשפוט באופן די חד-משמעי.
אם תוצאה כזו, שגבתה קרוב ל1500 הרוגים ולפחות 2 מבצעים נרחבי היקף, נחשבת בעיני הנשיא כהצלחה, קשה לדמיין מה נראה בעניו כישלון
הנשיא ממשיך בשלו ומסביר מאין הפשרנות ההחלטית הזו:
"אבל כל המנהיגים יודעים בלבם שאין ברירה ומוכרחים להגיע לשלום. איש לא רוצה היום לחזור לשפיכות דמים, במיוחד במצב הקיים. על כן צריך להבחין בין המראה החיצוני לבין הפוטנציאל הנסתר".
אף אחד לא רוצה היום לחזור לשפיכות דמים ולמלחמה במצב הקיים".
מסתבר שהנשיא פרס אינו רק דיפלומט מפורסם או פוליטיקאי ממולח, הוא גם פסיכולוג או מאמן אישי של מנהיגי האזור. על סמך איזה מידע מתבססות הקביעות הללו?
התשובה לכך נעוצה עמוק בתיאוריה של האידיוטים השימושיים. הנשיא פרס מחזיק בתפיסה פסאדו-מרקסיסטית, המניחה שהגורם המניע את העולם הוא המאבקים הבלתי-נלאים על אמצעי הייצור. היות וכך, שאיפתם של מנהיגי האזור היא רווחה כוללת ולא להרוג יהודים מסיבות דתיות ותרבותיות. על כן, כל הסימנים המעידים שאין זה כך, נפטרים בקלות כאמירות 'לצרכים פנימיים' או ככיסוי 'לדבר האמיתי' שהוא מדינה סוציאל-דמוקרטית ערבית מתקדמת.
יש כאן שילוב של מרקסיזם עם אוריינטליזם יהיר.
השילוב הזה כבר הכניס את מדינת ישראל לאשפוז של שני עשורים קשים.
כנראה שבתהליך הגמילה מופיע מדי פעם 'קריז' מזדמן.
