‏הצגת רשומות עם תוויות אנשי רוח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אנשי רוח. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

הפלסטינים מבינים שלא יהיה צונאמי באו"ם. האם השמאל הישראלי מפתח דמיון מזרחי?

אז זהו. ספטמבר הגיע, האוהלים התקפלו – בהנחה שמישהו בכלל יודע איך מקפלים את הדבר הזה – הילדים חזרו לבית הספר, ומועצת הדמון של האו"ם מתחילה להפעיל שוב את דמיונם המפותח של אנשי הרוח המקומיים.

ברברת בינלאומית או יצרנית צונאמי?

הפנייה הפלסטינית למוסדות האו"ם שלא ברור עדיין מה טיבה, נתפסת אצל מעצבי דעת הקהל כקץ ההיסטוריה הידועה, על כל המשתמע מכך. האו"ם, שהפירוש המדויק ביותר שלו הוא 'ארגון האומות המברברות', משום מה נתפס בקרב מושאיו של בלוג זה כגוף בעל יכולות שבעבר נהגו ליחס רק לכנסייה הקתולית. יישבו חשמני האו"ם ויחליטו במועצתם איזו מדינה תתקיים ואיזו לא תתקיים, ולעזאזל הדבר הזה שנקרא מציאות. החשש מפני אקס-קומיוניקציה מדינתית, שתנתק אותנו מהחסד הבינלאומי העליון (שנותן מה בדיוק?), מעביר את הכמרים המקומיים על דעתם ומייצר אווירה ציבורית אינקוויזיטורית. 
אולם, משום מה קולות הכפירה הברורים ביותר מגיעים דווקא מתוככי המנגנון הפלסטיני. דוח שפרסם מכון ממר"י, מרכז התבטאויות רבות של בכירי הרשות, המתנגדים למהלך זה בשל חוסר התועלת הברורה שבו.
כך למשל סלאם פיאד –  שלמרות הרצון הטוב, הדמיון בינו לבין בן גוריון מסתכם בכך שגם הוא הצליח לגרום לשמעון פרס לעבוד אצלו:
"בואו נהיה מציאותיים: החלטות מועצת הביטחון לא בוצעו [עד עתה], ועל אחת כמה וכמה החלטות העצרת הכללית של האו"ם.... כל מה שאומרים על ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות [להכרה במדינה] הוא תיאורטי... ככל שאנו מתקרבים אל ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות, המצב נהיה קשה יותר ותיאורטי יותר [אם הדבר נעשה] בלי השבת אחדות המולדת"
נביל עמרו, בכיר בפת"ח:
"אני אישית אציע [בישיבה] לדחות את תיק האו"ם בשנה נוספת כדי שנוכל להתכונן בצורה טובה יותר ממה שנעשה עד כה... אנו [עומדים] מול האפשרות שנפסיד כמה קולות איכותיים. העולם לא יסתכל על מספר המצביעים [בעדנו] אלא מי הצביע... יש עלייה פלסטינית אל העץ הגבוה ביותר ואין ערבויות לירידה בטוחה מהעץ הזה."

זיאד אבו זיאד, שר לשעבר ברש"פ:

"ישראל פעלה בזריזות, תוך ניצול השיקולים הפנימיים של אמריקה והעובדה שהיא ניצבת בפני בחירות לנשיאות, לסנאט ולבית התחתון בשנה הבאה, והידידים התומכים [שלנו] הפכו ליועצים ולאחר מכן למתנגדים.
במקום שישראל תסבול מהבידוד הבין-לאומי שלה בשל סירובה להקפיא את [הבנייה] בהתנחלויות ולהיכנס למו"מ רציני, הגענו אנו אל פתחו של בידוד בין-לאומי."
מסתבר שבערבית לא מכירים את המילה 'צונאמי' והתיאור שלהם את ההתרחשות בחודשים הקרובים לא בדיוק עונה לפנטזיות השמאליות. באופן מפתיע, דווקא מי שידועים בתור בעלי 'דמיון מזרחי' מפותח מגלים במקרה זה ריאליזם נוקב.
האומות המוערכות-מדי
הכתובת הייתה על השלט
היחס המוגזם לו זוכה האו"ם בישראל, נובע כנראה ממיתוס כ"ט בנובמבר, אשר בו לפי הנראטיב המקובל נוסדה מדינת ישראל על ידי החלטת האו"ם. אולם, לתפיסה זו אין שחר – ההצבעה בעצרת הכללית אז הייתה על תכנית החלוקה, שכללה החלטה עקרונית שחלק משטחי המנדט יועברו לרשותה של מדינה יהודית (כפי שהייתה מטרתו של המנדט מלכתחילה). היהודים כמובן שמחו מאד, אבל לשמחה זו – כמו גם לתקפה החוקי של ההחלטה – היה סוף די מהיר: בא' באוקטובר, עם פתיחתן של הפרעות הערביות שהפכו לימים למלחמת העצמאות.

הכט בנובמבריזם, שזכה לטיפוח במערכת החינוך ובתודעה הציבורית בישראל, הוא העומד בשורש הבהלה לאו"ם שאופפת את האווירה בישראל מאז ומתמיד.

הגיע הזמן להבהיר אחת ולתמיד: אנחנו לא כאן בגלל ה 'יס' ו'נאיי' של כט בנובמבר, אלא בזכות העובדה ש "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו", כפי שצוין במבוא לכתב המנדט על א"י.
הקשר ההיסטורי ו'זכויות הכינון' הללו לא הוענקו ליהודים על ידי האו"ם (או חבר הלאומים), ולא הם יכולים ליטול אותם. לגבי ה'צונאמי' – עדיף להשאיר את הביטוי הזה לסופות טרופיות, ולא לבזבוזי ניירת במשרדים ממוזגים.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

מי יהיו החיילים של השמאל במלחמת האזרחים הישראלית?

מאורעות השבועות האחרונים הובילו כמה מבכירי אנשי הרוח המקומיים לפנטז בקול רם על נפלאותיה של מלחמת אזרחים ישראלית. 
כך, הסופר המהולל יורם קניוק קרא בשני מאמרים נוטפי אהבת-הרע למלחמת אזרחים נגד הימין ולהקמתה לאלתר של מדינת תל-אביב, משהו סטייל ההתכנסות האולמרטית עליה השלום. מהלך אפוקליפטי זה, הוא הפתח לניצחון על הרוע העולמי, ובלשונו האדמדמה של קניוק:
"אנחנו נמצאים בשלב ההכנה לקרב הראשון שיהיה גם האחרון"
מי שרוצה לשמוע את זה בסראונד, מוזמן להקשיב להגיגיו של ג'אד נאמן המתנבא באותה רוח.
אלא, שבתור וטראן עטור גבורה, יודע קניוק שבשביל לנהל מלחמה ראוייה צריך גייסות, ובשביל גייסות צריך תמיכה עממית, ובשביל תמיכה עממית עדיף שיהיו לך יותר מ3.5% מקולות הבוחרים. אכן בעיה.


ובכן, בעיה זו מחריפה עוד יותר לאור העובדה שמשום מה בתחשיבי כוח האדם של הצבא האדום המקומי, נוטים להזניח מראש כל מי שעשוי לשמור על זיקה כלשהי ליהדות.
כפי שאפשר להיווכח במודעות הגיוס שלהם, גייסותיו של קניוק קשישא אינן מיועדות לשומרי השבת:





כאשר שבת יוצאת בסביבות 8:30, אפילו מי שגר במטרופולין תל-אביב האירופאי יתקשה להגיע לשדה הקרב לפני 9:30. בהתחשב בעובדה שההתקפה אמורה להסתיים בשעה 10:00, חוץ מפינוי נפגעים לא יהיה לו יותר מידי מה לעשות.


אכן, מכה קשה למצבת כוח האדם. 


מיהו 'אזרחי'?
נדמה שאת המפתח לגיוס ההמונים לצבאם, מצאו מצביאי השמאל (שהם מעטים כמו מצביעיהם) בדמות שיתוף פעולה אזורי עם שוחרי חירות וחופש אחרים המאכלסים את אזורנו. כך מסביר פרופ' ירון אזרחי את המאבק אליו הוא מצטרף:
אני מתכוון להצטרף לצעדת הסולידריות עם העצמאות הפלסטינית שתיערך מחר (שישי) בשייח' ג'ראח. אני סבור שמטרת צעדה זו ... דווקא חיזוק שני העמים מול הגורמים מבית ומבחוץ המתנכלים להסדר שלום וחלוקת הארץ שיבססו את חירותם לדורות...דווקא עכשיו, כשחירותנו כאזרחי ישראל ועקרונות המשטר הדמוקרטי נרמסים על ידי אותם קנאי ממשלת נתניהו בכנסת ובממשלה, המגבים את משטר המתנחלים האכזרי על הפלשתינאים בשטחים הכבושים, ראוי להשתתף בצעדת הסולידריות ההיסטורית הזאת.


מחנה השלום הישראלי - שממשיך לשאת בשם הזה למרות קריאות המלחמה שלו - רואה בפלסטינים את השותפים הטבעיים שלו למלחמת האזרחים הבעל"ט. חבורה זו רואה את עצמה כחלק ממאבקם של הפלסטינים נגד קואליציית המתנחלים-רבנים-והסתם-אנשים, ומעוניינת להשתתף עמהם בכינונו של סדר אזורי חדש שיגיע על חודי הכידונים.


ואולם, בעוד שהמטכ"ל התל-אביבי של צבא זה מונע מערכי זכויות-אדם ושיוויוניות מתקדמת, הרי שהתנועה המקבילה לה בצד הפלסטיני עסוקה יותר בשובו של צאלח אל-דין המודרני ומעדיפה זכויות אסלאם על פני זכויות אדם.
במובן הזה, מנהיגי המהפכה הישראליים ממלאים את תפקד האידיוט השימושי ההיסטורי באופן מרשים למדי: פירור החברה הישראלית בכדי להשיג מטרה אחת, ישמש גורמים טוטליטריים זרים בכדי להשיג מטרה אחרת לחלוטין.


עד כמה שזה מצער, במידה ותצליח המלחמה של אזרחי הוא יצטרך להתרגל לשמו החדש - "ירון ד'ימי".

יום חמישי, 30 ביוני 2011

נשמע כמו הסתה, נראה כמו הסתה, מריח כמו הסתה. למה זה לא הסתה?!

בימים האחרונים זכינו לשלל התבטאויות רבות רושם נגד ההסתה הפושה במחנה הימני-דתי-רוסי-גרמחוץלתלאביב. בשורות הבאות יובאו התבטאויות חמורות, המהוות הסתה קשה נגד קבוצות אוכלוסין שלמות. התבטאויות אלו הנן חמורות ביותר באשר הן נאמרות מפיהם של מנהיגי ציבור פופולאריים הזוכים להערכה רבה בקרב תלמידיהם.


אני מבקש להחזיק חזק. לא מומלץ לנשים בהריון ולבעלי קוצבי לב. 


"מה שאנחנו צריכים כאן, זו מלחמה בין המתנחלים לשמאלנים" (פרופ' ג'אד נאמן, 7.7.11)
"למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם להחזיק בנשק נגדם... '' (ישעיהו לייבוביץ', הארץ, 27.9.85).
''רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית'' (זאב שטרנהל, (דבר, 5.4.88). 
''בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית'' (יצחק רבין, 'פנקס שירות', עמ' 550).
''ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי כנסת וקציני צה''ל'' (בנימין בן-אליעזר, 'דבר', 1.6.89).
''... צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע'' (ח''כ אבשלום וילן בראיון ל'הארץ').
''בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת'' (אלוף עמי איילון, ידיעות אחרונות, 14.11.03).
''בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים'' (אברהם שלום, ראש השב''כ לשעבר, ידיעות אחרונות, 14.11.03).
"...יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" (ידיעות אחרונות, 12.8.99).
"כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (עמוס עוז, בשם החיים והשלום', ידיעות אחרונות, 8.6.89).
"רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה''ל, והוא התותח הקדוש..." (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, י''ט בחשון תשס''ג).
"אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" (יגאל תומרקין חתן פרס ישראל, בראיון לעיתון תל-אביב, בפברואר 2004).
''אנחנו כיפות סרוגות... ואת... יום חג המצות הזה... נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים'' (יצחק לאור, 'המנון לגוש').
"מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצדו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג... אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם..." (דן תדמור, עיתון ירושלים, 28.5.93).
''... ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה... התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96).
"שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד" (מעריב, 13 יולי 2001, מדור ההומור).
"אם צריך אני מוכן לירות למתנחל בין העיניים" (הקיבוץ, 1995).
"כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות..." (שושי נתן, הקיבוץ, 4.1.89).
"אלה לא האחים שלי... ואם יום אחד תהיה מלחמה... אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים... ואדוש בשרם במכות נאמנות..." (הקיבוץ, 17.8.95).
"אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו כדור אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק''רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות'' (סרן ד.ר מ''פ בגולני, אתר אינטרנט 'הפנקס הפתוח', המפרסם 'ספרות אלטרנטיבית'). 
כמו כל הסתה לאלימות, גם התבטאויות אלו זכו להתייחסות מצד השלטון, שהעניק לחלק ניכר מהדוברים פרסים יקרים וכיבודים, ובבוא העת (אחרי 120) יש לצפות לכיכרות, רחובות ראשיים, היכלות תרבות, אגפים באוניברסיטאות ומה לא. (מעניין מה תהיה התגובה כשיקימו על שמם מאחז לא חוקי. "גבעת רבין", או "אורות ישעיהו" למשל. שווה לנסות)


אז מה היה לנו כאן?
קריאה לרצח? יש.
הכפשת ציבור שלם? יש.
שנאה יוקדת? יש.
"גבעת רבין". מי מעיז לפנות?
סטריאוטיפים? המון.
כידוע, את האלמנט לא מחשיבים.




מי מסית, ומי "מתגונן" מהפאשיזם?
אז למה הפנינים הללו לא נכנסו ללקסיקון ההסתה המקומי? מדוע אין שוויון בנטל בכל הנוגע לחוק ההסתה המהולל?




הסיבה לכך נמצאת עמוק בתודעת המאבק הפנימי של השמאל הרדיקלי ולהקת 'אנשי הרוח' שמלווה אותם. את ההסבר לעמדותיו הנאורות הציג פרופ' שטרנהל במילים עדינות אלו:
"אי אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח."

בעוד שפשוטי העם עסוקים במאבק הלאומי-תרבותי שמתחולל באזורנו, הרי ששטרנהל וחבורתו עסוקים במאבק אחר לגמרי: לדידם, מדובר במאבק בין קבוצות אוכלוסייה שונות, מה שנהוג לכנות 'מעמדות'. עבור אלו, זהות לאומית או דתית היא בסך הכל המצאה של קבוצה אחת ('בורגנים') שנועדה להצדיק את דיכויה וניצולה של הקבוצה השנייה ('פרולטריון'). בניסוחים הנפוצים של הרעיונות האלו מדובר בקבוצות פאשיסטיות-דתיות שעיקר מאוויהן הוא לשעבד את ה'אחר' התורן. 
מכיוון שכך, השטרנהלים ישקיעו את מרב מאמציהם במאבקים למען אותם 'אחרים' - נשים, מזרחים (לפחות בשנות ה70), מהגרי-עבודה, בדואים, ערבים ופלסטינים. כל הללו הם סוגים של פרוליטריון עדכני עבורם יש להלחם. אם תרצו - ניאו-פרולטריון.


כאשר העולם מתחלק לטובים ורעים, וכאשר הרעים מאיימים מאד (בעיקר כשיש להם רוב בכנסת) הרי שאנו עומדים בפני בעיה. מכיוון שכידוע גם היטלר, סטאלין ומוסוליני עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, הרי שמצבים אלו מצדיקים שבירה של כללי המשחק ופניה לאלימות.


קובץ:Altalena off Tel-Aviv beach.jpg
הפאשיסטים נשרפים. מגיע להם! (אלטלנה)
זו לא הסתה. זו פשוט הגנה עצמית.


ומכאן - למטרתו של בלוג זה
היו בעבר תגובות שהאשימו את כותב שורות אלו בראייה דיכוטומית חד-צדדית, לפיה הימנים 'טובים' והשמאלנים 'רעים'. ובכן אין הוא שונה מהאידיוטים השימושיים שהוא מבקר.
ובכן, לא היא. כותב השורות הללו אינו רואה בשמאל הרדיקלי אויב או 'רע' אולטימטיבי. הוא רואה בו לכל היותר 'טועה' או 'אידיוט'. שני קטגוריות שאינן מצדיקות מלחמה.
אלא, שבניגוד לכך אותם גורמים בשמאל עסוקים כבר יותר ממאה שנה ביישום הגרסה המתקדמת ביותר של 'מלחמת המעמדות' כלפי חלקים נרחבים למדי של העם, דבר שגבה לא מעט קרבנות בהזדמנויות שונות. (אלטלנה, סזון).
מלחמה פנימית זו נמצאת ברקע סדר היום התקשורתי המוכר לכולם - כפייה דתית, פליטים, פלסטינים מסכנים, המצור על עזה, אפליית נשים, אל-ערקיב. כל הנושאים הללו מכוונים כלפי האויב האולטימטיבי, הלא הוא המודל האחרון של הדמון הבורגני.
מכיוון שרבים מחבריי הטובים ביותר הם בורגנים, הרי שמטרתו של בלוג זה היא לחשוף ולאפיין את הדינמיקה של לוחמי החופש בחברתנו, את מטרותיהם המוצהרות ובעיקר את דפוסי החשיבה שלהם.


זאת יש לדעת: מאחורי כל המלל הנאור, הביבליוגרפיה העמוסה והארומה התרבותית, הרבה פעמים מסתתר לא יותר מאידיוט שימושי קטן.

יום רביעי, 15 ביוני 2011

ביבי=היטלר? נתן זך מלמד היסטוריה וה'ראציונל סוציאליזם' מכה שנית

המשורר הפוסט-לאומי נתן זך ערך בראיון רדיו השוואה מעניינת בין נתניהו להיטלר, מוסליני וסטאלין, אשר עלו לשלטון באמצעות הדמוקרטיה. זך סירב להפצרות חוזרות ונשנות לחזור בו, כך שיש להניח שהוא אכן התכוון להשמיע מה שמשתמע.




אני יודע שמר זך הוא משורר, אבל בכל-זאת מעט היסטוריה:
ובכן, מוסוליני. הרודן אוהב הפסטות בשום אופן לא עלה לשלטון באמצעים דמוקרטיים. בשנת 1922 כיהנו בפרלמנט רק 35 צירים פאשיסטים מתוך 535. והשלטון הוענק לו על ידי המלך בשל הפגנת כוח אדירה שביצע ב'מצעד על רומא' באוקטובר באותה שנה. דמוקרטיה זה לא.
הצבא הפשיסטי בדרך לקלפי. המצעד על רומא
נעבור לסטאלין. הטענה שהוא עלה לשלטון באמצעות הדמוקרטיה בהחלט מעניינת, בהתחשב בעובדה שדבר כזה לא היה קיים ברוסיה עד שנות ה90 האחרונות. 
או שלמר זך יש תפיסה ייחודית של המושג 'דמוקרטיה', או שיש סיבה שבגללה הוא מומחה בעיקר לפזמונים.
ככה או ככה, האדם זכה ביושר לצלע הראשונה משמו של הבלוג הזה.




אולם החשובה מכל היא הקלישאה הידועה ש 'גם היטלר עלה לשלטון בדמוקרטיה', מכיוון שהיא נפוצה מאד ברטוריקה הראדיקלית. לפחות בתקופות שלטונו של נתניהו.


ובכן, בפעם האחרונה שהעם הגרמני נשאל לדעתו, הוא נתן להיטלר 36 אחוזים מהקולות בלבד. זאת, כאשר מצעה של המפלגה שלו לא כלל סעיפים כמו 'כליאת מתנגדים במחנות', 'התקפה כוללת על כל המעצמות', או 'גסטאפו לכל ילד'.
אלא שבאמצעות טרור, הפחדות (שריפת בניין הרייכסטאג) וקצת פוליטיקה טובה הצליח להתמנות לרוה"מ ולקבל בידיו סמכויות מיוחדות לשעת חירום. כל השאר הוא היסטוריה. או יותר נכון התעללות בהיסטוריה.


האם היטלר עלה לשלטון 'באופן דמוקרטי'?
השלב הדמוקרטי במדיניות של היטלר נגמר די מהר, והתכנית הקטנה שלו לשלום עולמי התבצעה בעיקר על דעת עצמו וכמה מקורבים ביזאריים. אף על פי שסביר להניח שבשלבים מסוימים הוא אכן היה עשוי לגרוף קולות רבים (למשל בשיא ההתקפה על רוסיה בקיץ 41'), העם מעולם לא נשאל על שום דבר מזה.


מי לוקח השראה מהפשיסטים?
אם ניקח את מה שיש לנו כאן - ניצול הדמוקרטיה על ידי הפחדות, טרור ומניפולציות תעמולתיות - נוכל למצוא כמה מקבילות מענייניות בפוליטיקה הישראלית, אבל הן יתייחסו בעיקר לקדנציות של טיפוסים שכיהנו לפני ואחרי נתניהו.
ואני מתכוון למשתמע ואני לא מתכוון לחזור בי. אני בטוח שאני לא מתכוון לחזור בי ואני אפילו לא חוזר בי.






אני עדיין לא חוזר בי, אבל מה שמעניין אותנו כאן היא השאלה הגדולה: 'למה?' למה ממשיכים להשתמש בתקדים הפסאדו-היסטורי הזה כל הזמן? מאיפה מגיע הרעיון הזה?
ובכן, המענה לשאלה הזאת יזכה את משורר הנודע בצלע השנייה משמו של הבלוג הזה. 


1+1=3
רבים בשמאל הלוגי בישראל נוטים לראות את המציאות באופן דיכוטומי כמורכבת מ'טובים' ו'רעים'. הטובים הם אלו שתומכים בשלום, במיעוטים ובמסכנים תורניים, ואילו הרעים עסוקים בעיקר בפנטזיות לאומיות-דתיות, בניצול ההמונים ובסרבנות שלום. 
זו דיכוטומיה נוקשה מאד, שאינה נובעת מעובדות או מניתוח היסטורי-אקטואלי, והיא הופכת להיות נקודת המבט הבסיסית דרכה מתבוננים בעולם. השקפה קדם-הגיונית זו היא ה 'ראציונאל-סוציאליזם'. על פי השקפה זו, כל מי שתומך בתפיסות לאומיות ו/או מתנגד לשאיפות הפלסטיניות ו/או מעוניין לשמור על אופי יהודי בישראל - הרי שהוא מהרעים. 
בשפה הפנימית שלהם קוראים לזה 'פאשיזם'. בפוסט הקודם עמדנו על השימוש הנכון במינוחים מסוג זה, וזה בהחלט המצב גם כאן. 
רק כך אפשר להבין מדוע ליברמן פאשיסט ואילו יאסר ערפאת נחשב מנהיג גדול.


יום רביעי, 25 במאי 2011

אודי ליאון - מזדהה עם קרבנות הנכבה, או תומך בהחרבת עזה? משהו על מוסר פוסט-הגיוני

לכבוד יום הנכבה, החליט התסריטאי אודי ליאון להיחשף בווידוי נוגע ללב: 'אני מזדהה עם הכאב של קרבנות הנכבה'. הזדהותו של ליאון, אדם דתי ובוגר ישיבות, אינה נובעת מפופוליזם זול אלא מהשקפתו היהודית:


"דווקא עם שידע להתגעגע לארצו, שממנה נעקר לפני אלפי שנים, לא יכול להתנכר לגעגועים של מי שנעקר מארצו רק לפני כמה עשורים. אנו, שחווינו את הסיוט של הפיכתנו, כולנו, לפליטים מאירופה, מארצות ערב ומאפריקה, לא יכולים לעמוד עתה מנגד למול מאות אלפי הפליטים שסביבנו."


משום מה, מאמץ ליאון נרטיב פלסטיני מובהק לפיה המקום הזה הוא 'ארצו' של העם הפלסטיני, כמו שהוא היה 'ארצו' של העם היהודי. העובדה שרבים מהפלסטינים גרו באזור פחות ממאה שנה לפני אותה נכבה, הופכת את ההשוואה הזו למגוחכת.
אמנם, מרבית ההיסטוריה התרחשה בעבר, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה. 
לגבי ה 'געגועים' של פליטי הנכבה, די להזכיר את העובדה שמזה כחמש שנים יכולים פליטים רבים לשוב לבתיהם שברצועת עזה, אך משום מה געגועיהם (או מנהיגיהם הדואגים) לא עזרו להם לממש את אותה ערגה היסטורית.


ההתעלמות מההיסטוריה או מעובדות אחרות אינה מקרית, והיא נעוצה עמוק בצורת החשיבה הפוסט-מודרנית. הקשרו של האירוע הוא הבסיס לפרשנות ולהענקת משמעות, דברים שלאחרונה לא כל כך נמצאים באפנה. כמו שאמר פעם נעם חמסקי: "יש סיבה טובה שבגללה אף אחד לא לומד היסטוריה, היא פשוט מלמדת אותך יותר מדי"


ובכן, אחרי שהתסריטאי המחונן הצליח להפשיט מהמציאות את ההקשרים, התוכן והמטען התרבותי, נותרה לפניו תמונה מקומית שטוחה, וחסרת פשר. לאור זאת אין שום הפתעה בפסקה הבאה: 


"האם זה מחייב למסקנה פוליטית מסוימת? לעקור התנחלויות? להחיל את הריבונות הישראלית על יש"ע? להסכים לזכות השיבה? למחוק את שכונות עזה? כל אחת מהמסקנות הללו היא אפשרית אבל לא הכרחית, ולכל אחת מהן מחיר כבד."


וודאי שהוא לא מסוגל להגיע למסקנה פוליטית מסוימת. הרי מסקנה כזו מחייבת שיקול דעת כלשהו, שצריך להתבסס על כל מיני דברים שכבר לא בשימוש.
קובץ:Vertreibung.jpg
פליטים גרמניים, 1945. מי מדליק להם נר?
ליאון מזלזל בטיבו של הפתרון לבעיה שכל כך מציקה לו, כאילו מדובר באיזה עניין טכני יבש. מה זה משנה אם נמחק את עזה או שנעקור את כל ההתנחלויות? כל עוד הפעלת הפתרון ייצור מצב בו אין עוד 'בעיה כואבת של פליטים' (שהרי הם מתו בהפצצה או קיבלו בתי-מידות של מתנחלים), הרי שהתקדמנו. כשאין חשיבות להקשר בו נוצרה 'בעיית הפליטים', אין חשיבות להקשרו של הפתרון.  


השוואת הפליטות היהודית לפליטות הפלסטינית, מתניעה מהלך לוגי של השוואה בין פינוי התנחלויות לטבח המוני. ברגע בו  האדם משתחרר מן ההקשר ומיכולת השיפוט, הוא למעשה משתחרר מן המוסר.


המלל האוניברסאליסטי של ליאון מקבל פתאום משמעות מפחידה.

יום שני, 9 במאי 2011

'הגדה השמאלית' על המהפכות הערביות: מניפסט א"ש

לאחרונה פורסם באתר 'הגדה השמאלית' מעין מכתב פומבי מאת יוצאי עדות המזרח בישראל. מכתב זה, שממוען כנראה לאחיהם המהפכנים במדינות ערב, מכיל כמה אלמנטים מובהקים של מושא המחקר של בלוג זה, המוצגים להלן באמצעות מובאות מייצגות מהמכתב עצמו.
 "אנחנו ישראלים, ואנחנו צאצאים ליהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון-אפריקה במשך מאות ואלפי שנים. אבותינו ואמהותינו תרמו להתפתחות תרבות האזור, והיוו חלק ממנה. כך גם עבורנו, תרבות ארצות האיסלאם ותחושת השייכות רבת הדורות לאזור הן חלק בלתי נפרד מזהותנו. אנחנו חשים שותפות להיסטוריה הדתית, התרבותית והלשונית של המרחב המזרח-תיכוני והצפון-אפריקאי, אף על פי שדומה ש"נשכחנו" כבני היסטוריה זאת: ... בעולם הערבי, אשר דומה כי קיבל פעמים רבות את הדיכוטומיה בין יהודים לערבים ואת הדמיון של היהודים כאירופאים, והעדיף להדחיק את ההיסטוריה של היהודים-הערבים כפרק שולי בעברו, או ככזה שכלל לא התקיים."

ובכן, ההיסטוריה של האזור דווקא כן מכילה אותנו, בדרך כלל מדממיים ושאר הזמן בלי זכויות אלמנטריות, על פי חוקי עומר. הערבים לא שכחו זאת ולא השכיחו זאת כלל. הם מדברים על זה כל הזמן, בדרך כלל בערבית ובקודים תרבותיים פנימיים. מי ששכח זה אנחנו.

 
"גם אנחנו חיים במציאות שלטונית שעל אף התיימרותה להציג חזות נאורה ודמוקרטית אינה מייצגת חלקים נרחבים מאוכלוסיית המדינה, בשטחים ובתוך הקו הירוק, רומסת את הזכויות הכלכליות של רוב האזרחים, נמצאת בתהליך של צמצום החירויות הדמוקרטיות, ובונה חומות גזעניות מול תרבות המזרח היהודית והערבית."

כמובן, ביבי=מובארק אסד וקדאפי. מישהו אמר אידיוטים?
"אנו מאמינים כי המאבק שלנו כמזרחים בישראל על זכויותינו הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, נשען על ההבנה ששינוי פוליטי אינו יכול להישען על מעצמות המערב אשר ניצלו את אזורנו ואת אזרחיו לאורך דורות ארוכים. שינוי חייב לנבוע מתוך דיאלוג פנים אזורי, ומתוך חיבור למאבקים השונים המתנהלים כיום בארצות ערב, ובאופן ספציפי גם למאבקים של הפלסטינים אזרחי ישראל, לזכויות פוליטיות וכלכליות שוות בתוך מדינת ישראל, ועצירת דחיקתם הגזענית, ושל הפלסטינים בגדה ובעזה, החיים תחת כיבוש צבאי, בתביעתם לסיום הכיבוש ולעצמאות."

רק להזכיר, שהאוטופיה המזרחית עליה מרבים להתרפק הייתה קצרה מאוד והייתה מבוססת על העוצמה הרבה של מעצמות המערב שכפו את השלטון העות'מאני להעניק זכויות יתר (אותן 'קפיטולציות' מהבגרות) לנתינים זרים ולחוקק חופש דתי בתחומי האימפריה.
דבר אחד יש ליוצאי ארצות המזרח האלה במשותף עם 'הילידים' - פנטזיה מזרחית מפותחת.
מערב זה רע, ילידים ועולם שלישי זה טוב. אממ... מוכר לי מאיפשהו, רק שזה היה כתוב ברוסית ועל רקע אדום..

יום שבת, 30 באפריל 2011

עמוס עוז: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון."

כך טען איש הרוח עטור הפרסים במאמר מנומק ב'הארץ':

"אבל החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי. כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת. הדרך היחידה הפתוחה לפני ישראל לדחוק את רגלי החמאס היא להסכים בהקדם עם הפלסטינים על הקמת מדינה עצמאית בגבולות 1967 שבירתה תהיה ירושלים המזרחית, לחתום עם אבו מאזן ואנשיו על הסכם שלום ובכך לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך ישראלי-עזתי."
ממצאים
טענותיו של עוז מסתכמות בשניים נקודות מרכזיות:
א. 'הרעיון החמאסי' נובע מתוך ייאוש ותסכול עממי, ולא ממסורת תיאולוגית מבוססת ומנומקת מזה מאות בשנים. (חלק ממנה הציג זאב גלילי)
ב. רעיונות ניתנים לעיצוב על ידי הצגתם של רעיונות מתחרים 'המתקבלים יותר על הדעת'.

שתי טענות אלו לוקות בפגם דומה, ומבוססות אחת על השנייה: מכיוון שעוז מזלזל בחשיבותה של המסורת המוסלמית ואינו מסוגל להבין את צורת החשיבה הדתית, הרי שהוא נאלץ להמציא צידוק להתנהלותו של החמאס, שיכול להתקבל על דעתו של יהודי חילוני רהוט כתיבה ועטור פרסים: הפלסטינים בייאושם פונים לטרור ולאלימות.
על כך מתבססת הטענה השנייה - היות שכך, כל שיש לעשות הוא להציע רעיון אחר, שיפתור את אותו 'תסכול' ו'ייאוש' פלסטיני, על ידי הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וגו'.

שרשרת פסאדו-לוגית זו לוקה באוריינטליזם חמור, אשר יחד עם יהירות פוסט-תלאביבית, מובילה להכחשת המציאות.

דיאגנוזה
בתור כותב רומנים, הפציינט התברך בדימיון רב ובכושר רטורי מפותח. אולם, בעוד שמתות-אל אלו מועילות למכירות ספרים ולהתעטרות בפרסים, הרי שהן מזיקות ביותר בהבנת המציאות ההיסטורית, הפוליטית והאנושית.

יום חמישי, 21 באפריל 2011

הכרזת העצמאות מהכיבוש: "בפלסטין קם העם הפלסטיני, בה עוצבה דמותו"

כנס אידיוטים שימושיים - ישראל השבוע. 'אנשי רוח' מכריזים על עצמאות מהכיבוש:


"אנו החתומים מטה, קוראים לכל אדם שוחר שלום וחופש ולכל האומות - לברך על הכרזת העצמאות הפלסטינית, לתת יד ולפעול כדי לעודד את אזרחי שתי המדינות לקיים ביניהם שלום על בסיס גבולות 67', והסדרים המוסכמים ביניהן. סופו המלא של הכיבוש הוא תנאי יסודי לשחרור שני העמים, לקיומה של הכרזת העצמאות הישראלית ולעצמאותה של מדינת ישראל".
בכנס הזה יש הכל: 'אנשי רוח' מטעם עצמם, חתני פרסים ממלכתיים מטעם עצמם, ו'יוצרים' ו'סופרים' שחתמו על יותר עוצמות מאשר על ספרים...



ממשתתפי האירוע: 

מיכה אולמן
רם לוי
שולמית אלוני
הפרופ' יהודה באואר
פרופ' דוד הראל
דוד טרטקובר
הפרופ' ירמיהו יובל
הפרופ' מנחם יערי
אלכס ליבק
חנה מרון
אוהד נהרין
פרופ' גבי סלומון
יונה פישר
הפרופ' איתמר פרוקצ'יה
דן צור
הפרופ' יהושע קולודני
דני קרוון
הפרופ' זאב שטרנהל
הפרופ' ירון אזרחי
המחזאי יהושע סובול
היוצר יאיר גרבוז
הסופר ספי רכלבסקי