אז זהו. ספטמבר הגיע, האוהלים התקפלו – בהנחה שמישהו בכלל יודע איך מקפלים את הדבר הזה – הילדים חזרו לבית הספר, ומועצת הדמון של האו"ם מתחילה להפעיל שוב את דמיונם המפותח של אנשי הרוח המקומיים.
 |
| ברברת בינלאומית או יצרנית צונאמי? |
הפנייה הפלסטינית למוסדות האו"ם שלא ברור עדיין מה טיבה, נתפסת אצל מעצבי דעת הקהל כקץ ההיסטוריה הידועה, על כל המשתמע מכך. האו"ם, שהפירוש המדויק ביותר שלו הוא 'ארגון האומות המברברות', משום מה נתפס בקרב מושאיו של בלוג זה כגוף בעל יכולות שבעבר נהגו ליחס רק לכנסייה הקתולית. יישבו חשמני האו"ם ויחליטו במועצתם איזו מדינה תתקיים ואיזו לא תתקיים, ולעזאזל הדבר הזה שנקרא מציאות. החשש מפני אקס-קומיוניקציה מדינתית, שתנתק אותנו מהחסד הבינלאומי העליון (שנותן מה בדיוק?), מעביר את הכמרים המקומיים על דעתם ומייצר אווירה ציבורית אינקוויזיטורית.
אולם, משום מה קולות הכפירה הברורים ביותר מגיעים דווקא מתוככי המנגנון הפלסטיני. דוח שפרסם מכון ממר"י, מרכז התבטאויות רבות של בכירי הרשות, המתנגדים למהלך זה בשל חוסר התועלת הברורה שבו.
כך למשל סלאם פיאד – שלמרות הרצון הטוב, הדמיון בינו לבין בן גוריון מסתכם בכך שגם הוא הצליח לגרום לשמעון פרס לעבוד אצלו:
"בואו נהיה מציאותיים: החלטות מועצת הביטחון לא בוצעו [עד עתה], ועל אחת כמה וכמה החלטות העצרת הכללית של האו"ם.... כל מה שאומרים על ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות [להכרה במדינה] הוא תיאורטי... ככל שאנו מתקרבים אל ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות, המצב נהיה קשה יותר ותיאורטי יותר [אם הדבר נעשה] בלי השבת אחדות המולדת"
נביל עמרו, בכיר בפת"ח:
"אני אישית אציע [בישיבה] לדחות את תיק האו"ם בשנה נוספת כדי שנוכל להתכונן בצורה טובה יותר ממה שנעשה עד כה... אנו [עומדים] מול האפשרות שנפסיד כמה קולות איכותיים. העולם לא יסתכל על מספר המצביעים [בעדנו] אלא מי הצביע... יש עלייה פלסטינית אל העץ הגבוה ביותר ואין ערבויות לירידה בטוחה מהעץ הזה."
זיאד אבו זיאד, שר לשעבר ברש"פ:
"ישראל פעלה בזריזות, תוך ניצול השיקולים הפנימיים של אמריקה והעובדה שהיא ניצבת בפני בחירות לנשיאות, לסנאט ולבית התחתון בשנה הבאה, והידידים התומכים [שלנו] הפכו ליועצים ולאחר מכן למתנגדים.
במקום שישראל תסבול מהבידוד הבין-לאומי שלה בשל סירובה להקפיא את [הבנייה] בהתנחלויות ולהיכנס למו"מ רציני, הגענו אנו אל פתחו של בידוד בין-לאומי."
מסתבר שבערבית לא מכירים את המילה 'צונאמי' והתיאור שלהם את ההתרחשות בחודשים הקרובים לא בדיוק עונה לפנטזיות השמאליות. באופן מפתיע, דווקא מי שידועים בתור בעלי 'דמיון מזרחי' מפותח מגלים במקרה זה ריאליזם נוקב.
האומות המוערכות-מדי
 |
| הכתובת הייתה על השלט |
היחס המוגזם לו זוכה האו"ם בישראל, נובע כנראה ממיתוס כ"ט בנובמבר, אשר בו לפי הנראטיב המקובל נוסדה מדינת ישראל על ידי החלטת האו"ם. אולם, לתפיסה זו אין שחר – ההצבעה בעצרת הכללית אז הייתה על תכנית החלוקה, שכללה החלטה עקרונית שחלק משטחי המנדט יועברו לרשותה של מדינה יהודית (כפי שהייתה מטרתו של המנדט מלכתחילה). היהודים כמובן שמחו מאד, אבל לשמחה זו – כמו גם לתקפה החוקי של ההחלטה – היה סוף די מהיר: בא' באוקטובר, עם פתיחתן של הפרעות הערביות שהפכו לימים למלחמת העצמאות.
הכט בנובמבריזם, שזכה לטיפוח במערכת החינוך ובתודעה הציבורית בישראל, הוא העומד בשורש הבהלה לאו"ם שאופפת את האווירה בישראל מאז ומתמיד.
הגיע הזמן להבהיר אחת ולתמיד: אנחנו לא כאן בגלל ה 'יס' ו'נאיי' של כט בנובמבר, אלא בזכות העובדה ש "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו", כפי שצוין במבוא לכתב המנדט על א"י.
הקשר ההיסטורי ו'זכויות הכינון' הללו לא הוענקו ליהודים על ידי האו"ם (או חבר הלאומים), ולא הם יכולים ליטול אותם. לגבי ה'צונאמי' – עדיף להשאיר את הביטוי הזה לסופות טרופיות, ולא לבזבוזי ניירת במשרדים ממוזגים.
