מה ש'זוכרות' מעדיפות שנשכח - תכנית לימודים חדשה עם זכרון סלקטיבי במיוחד

בימים האחרונים משיק ארגון 'זוכרות' תכנית לימודים ייחודית - "איך אומרים נכבה בעברית".

התכנית

"עוסקת בלמידה על הנכבה דרך שאלות על הזהות שלנו כישראלים, על המקומות המוכרים לנו, על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי, על היחסים בין ההיסטוריה הדומיננטית לבין היסטוריות מושתקות, על פליטות, על פיוס, על זכות השיבה ועוד"

האופן בו מושגת מטרה זו היא על ידי ניסיונות 'להחיות' את ההיסטוריה הקדם-נכבאית במקומות שונים בארץ המוכרים לתלמידים, ובכך לשנות את הידוע להם על מקומות אלו, אשר פעמים רבות כוללים את שכונות המגורים שלהם ואת רוב נוף ילדותם.

כך התלמידים ילמדו כי:

"רבים מהיישובים הפלסטיניים שהיו קיימים עד 1948 נהרסו ותושביהם גורשו. המפות שאנו מכירים כיום לא מסמנות את היישובים הללו, וזו אחת הסיבות שבעטיה אנחנו בדרך כלל לא מכירים את ההיסטוריה הקרובה של המקום שלנו - את ההיסטוריה הפלסטינית של המקום עד 1948. אחת הסוגיות המרכזיות בהיסטוריה שלנו היא מה שקרה פה ב-1948... למרות שהנכבה מוצגת לרוב כסיפור של הפלסטינים, זהו למעשה גם הסיפור שלנו: הנכבה היא חלק מאיתנו גם אם אנו לא מכירים אותה. בשיעורים הבאים ננסה להכיר את ההיסטוריה הזו."

נ נכ נכבה

כרגיל בענייני הנכבה, גם כאן מדובר בעיסוק היסטורי משולל הקשר - עד 1948 התקיימו בארץ חיי תרבות ורוח פלסטיניים שוקקים, ואילו מכאן ולהבא נעלמו חיים אלו מעל פני האדמה בסיועה הנדיב של הציונות המרשעת. מה היה הרקע ל'העלמות' פתאומית זו? איזה חלקים מאותם חיי תרבות שוקקים היו קשורים בזויות שונות של טבח וביזה של יהודים בשלשת העשורים שקדמו לכך? אלו דברים ש'זוכרות' מעדיפות לשכוח. כשמלמדים אותך על 'היסטוריות מושתקות' לא צריך ללמד עובדות.

"הרס התרבות והחיים הפלסטיניים"

התכנית מלמדת את העובדה שמדינת ישראל קמה על בסיס "הרס התרבות והחיים הפלסטיניים". היומרה הזאת מבקשת לקחת את 'מורשת הנכבה' שלב אחד קדימה - כבר לא מדובר בעניין הומניטארי של פליטים, נישול והמלל הרגיל. מדובר כאן לא פחות מאשר בהשמדת תרבות! איזו מין קולטורה-סייד, או 'טיהור אתני' תרבותי. כל עוד הדיון נשאר במסגרת ההומניטרית עוד אפשר להתווכח - כמה פליטים היו? מי אחראי לשיקומם? - אבל כשזה מקבל מימד קולוסאלי כל זה לכאורה לא משנה.

"תזמורת הקונסרבטריון של פלשתינה". פלסטינים ייקים?

לגבי אותה תרבות -  לא מכיר תחום כזה המכונה 'תרבות פלסטינית'. איפה היא מסתתרת? האם המחלקות לספרות ואמנות מכילות מדפים של יצירות פלסטיניות? האם יש לארכיאולוגים תיאוריות על 'חרסים פלסטיניים'? או שאולי הציונים הרשעים הצליחו לא רק להרוס את התרבות הפלסטינית, אלא גם למחוק אותה לחלוטין. "היסטוריות נשכחות" אמרנו?

מי שמחפש למשל את 'תזמורת פלשתינה' יתפלא לגלות שהייתה כזאת בשנות ה30-40, אלא שרוב נגניה היו יהודים. אגב, מאז הנכבה נהוג לכנות אותה 'התזמורת הסמפונית ירושלים'. אכן, תרבות פלסטינית במיטבה.

ולעניין 'הרס החיים הפלסטיניים' - כנראה שהרס זה הוא שהפך את ערביי הגליל לערבים בעלי איכות החיים הגבוהה ביותר במזרח התיכון. הרס וחורבן כאלו הביאו לעלייה בהכנסה, לתרבות צריכה מפותחת, לנוכחות מרשימה באוניברסיטאות. זוכרות?

אידיוטיות שימושיות?

"בהכרה ובמימוש של זכות השיבה טמון הסיכוי לחיים משותפים של ישראלים וערבים בארץ"

זו המוטיבציה של זוכרות ושכמותן - להכיר את הנרטיב של האחר בכדי לאפשר שלום ושיתופיות.

אולם, בניגוד אליהן, אותם בעלי זכות שיבה, תופסים את מטרתם קצת אחרת:

"האופק היחיד לכל שחרור שישאו בו הדור שלנו והדורות הבאים הוא שהתושבים בכל פלסטין יחיו בה בשוויון זכויות במדינה אחת. כדי שדבר זה יקרה צריכה המדינה הזאת להתבסס על אזרחות דמוקרטית ושוויונית. פירוק הציונות הוא תנאי להגשמת האזרחות הזאת ופלסטין הדמוקרטית הזאת תשתייך לחיק רחב יותר - למולדת הערבית." (עזמי בשארה במאמר שדן בשיבה ובתהליך המדיני)

בעוד שזוכרות דואגות בלי הרף לערער את הבסיס המוסרי לקיומה של ישראל, במטרה לכונן איזו פדרציה דמורקטית שיוויונית, פועלים אחרים למימוש זכות זו תוך שלילה גורפת של זכויות מהיהודים.

אם תקום מדינה כזו שתשתייך למולדת הערבית המילותוגית - האם יהיו 'זוכרות' שיזכירו את הבתים של היהודים?

אודי ליאון - מזדהה עם קרבנות הנכבה, או תומך בהחרבת עזה? משהו על מוסר פוסט-הגיוני

לכבוד יום הנכבה, החליט התסריטאי אודי ליאון להיחשף בווידוי נוגע ללב: 'אני מזדהה עם הכאב של קרבנות הנכבה'. הזדהותו של ליאון, אדם דתי ובוגר ישיבות, אינה נובעת מפופוליזם זול אלא מהשקפתו היהודית:

"דווקא עם שידע להתגעגע לארצו, שממנה נעקר לפני אלפי שנים, לא יכול להתנכר לגעגועים של מי שנעקר מארצו רק לפני כמה עשורים. אנו, שחווינו את הסיוט של הפיכתנו, כולנו, לפליטים מאירופה, מארצות ערב ומאפריקה, לא יכולים לעמוד עתה מנגד למול מאות אלפי הפליטים שסביבנו."

משום מה, מאמץ ליאון נרטיב פלסטיני מובהק לפיה המקום הזה הוא 'ארצו' של העם הפלסטיני, כמו שהוא היה 'ארצו' של העם היהודי. העובדה שרבים מהפלסטינים גרו באזור פחות ממאה שנה לפני אותה נכבה, הופכת את ההשוואה הזו למגוחכת.
אמנם, מרבית ההיסטוריה התרחשה בעבר, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה. 
לגבי ה 'געגועים' של פליטי הנכבה, די להזכיר את העובדה שמזה כחמש שנים יכולים פליטים רבים לשוב לבתיהם שברצועת עזה, אך משום מה געגועיהם (או מנהיגיהם הדואגים) לא עזרו להם לממש את אותה ערגה היסטורית.


ההתעלמות מההיסטוריה או מעובדות אחרות אינה מקרית, והיא נעוצה עמוק בצורת החשיבה הפוסט-מודרנית. הקשרו של האירוע הוא הבסיס לפרשנות ולהענקת משמעות, דברים שלאחרונה לא כל כך נמצאים באפנה. כמו שאמר פעם נעם חמסקי: "יש סיבה טובה שבגללה אף אחד לא לומד היסטוריה, היא פשוט מלמדת אותך יותר מדי"

ובכן, אחרי שהתסריטאי המחונן הצליח להפשיט מהמציאות את ההקשרים, התוכן והמטען התרבותי, נותרה לפניו תמונה מקומית שטוחה, וחסרת פשר. לאור זאת אין שום הפתעה בפסקה הבאה: 

"האם זה מחייב למסקנה פוליטית מסוימת? לעקור התנחלויות? להחיל את הריבונות הישראלית על יש"ע? להסכים לזכות השיבה? למחוק את שכונות עזה? כל אחת מהמסקנות הללו היא אפשרית אבל לא הכרחית, ולכל אחת מהן מחיר כבד."

וודאי שהוא לא מסוגל להגיע למסקנה פוליטית מסוימת. הרי מסקנה כזו מחייבת שיקול דעת כלשהו, שצריך להתבסס על כל מיני דברים שכבר לא בשימוש.

פליטים גרמניים, 1945. מי מדליק להם נר?

ליאון מזלזל בטיבו של הפתרון לבעיה שכל כך מציקה לו, כאילו מדובר באיזה עניין טכני יבש. מה זה משנה אם נמחק את עזה או שנעקור את כל ההתנחלויות? כל עוד הפעלת הפתרון ייצור מצב בו אין עוד 'בעיה כואבת של פליטים' (שהרי הם מתו בהפצצה או קיבלו בתי-מידות של מתנחלים), הרי שהתקדמנו. כשאין חשיבות להקשר בו נוצרה 'בעיית הפליטים', אין חשיבות להקשרו של הפתרון.  


השוואת הפליטות היהודית לפליטות הפלסטינית, מתניעה מהלך לוגי של השוואה בין פינוי התנחלויות לטבח המוני. ברגע בו  האדם משתחרר מן ההקשר ומיכולת השיפוט, הוא למעשה משתחרר מן המוסר.


המלל האוניברסאליסטי של ליאון מקבל פתאום משמעות מפחידה.

חיים ברעם מתכונן למאבק מול 'מאות יגאל עמירים'. ברוכים הבאים לגולאג של 'הגדה השמאלית'

באתר ה'גדה השמאלית' פורסם היום (20.5.) טור של חיים ברעם "בבטן הטיטניק"
הטור פותח בניתוח אקטואלי מעורר השתאות:

"הפגנות השִיבה הפלסטיניות והסוריות ברמת הגולן ובלבנון [הן] ההמחשה הבוטה של האמת הישנה שהחזקת השטחים היא לא רק בלתי מוסרית, אלא גם בלתי אפשרית לטווח ארוך."

כל מי שחשב שהעצמת מיתוס הנכבה מוכיח בדיוק שהדיון אינו על 67' אלא על 48' אינו אלא טועה. משום מה הדבר הזה מוכיח בדיוק מה שנחשב בחוגים מסויימים ל'אמת ישנה': הפליטים הפלסטינים רוצים לחזור ליפו ולעכו ולחיפה בגלל הכיבוש של יהודה ושומרון. מה שלא ברור הוא מה ליפואי או לחיפאי לשעבר עם שכם ורמאללה? מדוע הקמה של מדינה ב'גדה המערבית' אמורה לפתור את המצוקה שלו? ככל הידוע לי, עד 67' היו לא מעט מיוצאי חיפה ויפו שאכן התגוררו בשכם ורמאללה ומשום מה הם המשיכו לחלום על בתיהם הישנים.
ההתקעשות של ברעם וחבריו על ה'אמיתות הישנות' שלהם לא מביישת אף אפיפיור.

בהמשך המאמר ברעם חושף את האופן בו הוא רואה את עצמו וחבריו:

 "אנשי השמאל כאן משוּלים פחות או יותר לקבוצה לא גדולה של נוסעים על אוניית הפאר "טיטניק", במסעה מסאות'המפטון לניו-יורק בשנת 1912, זמן קצר לפני ההתנגשות הרת האסון בקרחון הגדול. רוב הנוסעים כועסים עלינו, כיוון שהבחנו בסכנת הקרחונים זמן רב לפני שהם הבינו שנשקפת לנו סכנה גדולה."

השימוש בטיטניק הוא מעניין, כידוע הטיטניק טבעה בגלל שמנהיגיה חשבו שהיא חזקה יותר מהקרחונים, כך שאפשר להתנגש בהם בעצמם ולצלוח את הסכנה. כן כן, הקונספציה של הקברניט, זו שחשבה שהטכנולוגיה והידע שלו חזקים יותר מהטבע היא זו שהטביעה את הטיטניק. 
זיהוי הקרחונים במזרח התיכון הוא בסך הכל פשוט: יש הרבה ערבים שרוצים להעיף אותנו מכאן, לחלק מהם יש אולי נשק גרעיני. יש כאלו שמבינים את המציאות ואת גבולות היכולת שלנו לעצב אותה, ומעדיפים להתחמק מהקרחונים או לירות עליהם, ויש כאלו הסבורים שהם יכולים לבצע כמה מהלכים מדיניים שישברו את הקרחונים ויהפכו אותם למין אייס-קפה חביב שאפשר לנגב איתו חומוס בדמשק. 

אולם, את השיא שומר ברעם לסוף: כדי להנהיג את הספינה יש צורך להאבק באותם גורמים 'רעים' שהשתלטו עליה: 

 

"מי שאינו מוכן למאבק פנימי עם מאות יגאל עמירים על כל המשתמע מכך, מוטב לו ללכת עם הזרם המוביל אותנו למסלול התנגשות, שיהיו בו, באורח יחסי, פחות ניצוֹלים מאשר בטיטניק. מחיר השלום הוא כבד; מחיר המשך המלחמות והמשחק המסוכן בהרתעה גרעינית כבד הרבה יותר. כדי לסלק את הימין המטורף ואת משרתיו ולהרחיק אותם מהגה הטיטניק, יש לנהל קרב איתנים בתוך האונייה. אחרת ניאלץ להתמודד עם הפתעות, שהן בעצם התגלמותו של הצפוי. אם המאבק הפנימי לא ייערך בזמן אמת, לא ניוושע מספרי זיכרונות של עסקנים ש"תמיד ידעו את האמת לאשוּרה".

פה כבר נחשפו הקלפים הכבדים:
המאבק הוא לא מאבק לאומי בין יהודים לערבים, אלא מדובר במאבק פנימי בין 'טובים' ל'רעים'. אם רק נוכל לנצח את הרעים האלו שהשתלטו על הספינה באמצעות הדבר המחליא הזה שנקרא בחירות דמוקרטיות, נצליח אולי לנווט את הספינה למקום מבטחים.
ה'רציונאל-סוציאליזם' שמנחה את החשיבה של ברעם מקבלת פתאום משמעות מפחידה.
 
 

'יגאל עמירים' משתלטים על הספינה



למה עמירה הס צריכה את הנכבה? ומה זה רציונאל-סוציאליזם?

טוב, השוואות בין השואה היהודית לנכבה הם לא דבר חדש, ועמירה הס וודאי לא המציא אותו. אולם, במאמרה בעיתון הארץ ('בין הנכבה לשואה'), היא מפתחת טענה חדשה:

"מבחינת הקולקטיב היהודי שהתהווה אחרי 1945, השואה היא בעלת התחלה וסוף. ניצחון בעלות הברית לפני שגרמניה הספיקה להכחיד עוד קהילות יהודיות, הקמתה של מדינת ישראל, ההכרה של גרמניה בתעשיית הרצח שהיא ייסדה - כל אלו שירטטו את סוף הפרק ההוא. 

לפלסטינים....  1948 היא פרק ראשון בלבד בסדרה שאינה נגמרת. מי שלא גורשו ולא חוו שכול אז, ישראל נתנה להם - אזרחים או חמושים - הזדמנויות בהמשך.

כמה מיומנויות גרימת-עוול המציאה ישראל לפליטים בעזה? כמה פעמים בשבוע ה"נוכחים נפקדים" - הפליטים שבגבולות המדינה - עוברים ליד אדמותיהם שבעורמת המחוקק ניתנו ליהודים? מהי הסטטיסטיקה של עוני כרוני ואפליה מבנית של "המגזר הערבי" בישראל ושל הפלסטינים הירושלמים, אם לא נכבה באמצעים אחרים?...

ותהליך אוסלו? אותו עיצבה ישראל כתחבולה לכפיית פתרון השמורות...

ישראל מנכסת את ששת המיליונים כדי להצדיק מדיניות הרס וגירוש לא רק בעבר, אלא גם בהווה ובעתיד."

למען האמת היה צריך לסיים כאן בביטוי 'ללא מילים' ולומר שהפוסט הזה עלה רק לצרכי תיעוד. אולם, למרות זאת יש להעיר כמה הערות:

עובדות

העובדות בקשר לנכבה ולפרשנותן שנויות במחלוקת עזה מבחינה מחקרית. כמה ערבים באמת גורשו בזדון מבתיהם על ידי היהודים הרשעים? כמה 'נטבחו' ללא כל סיבה בידי כוחות האופל הציונים? (אם בכלל) העובדה שהבסיס העובדתי של הטיעונים האלו הוא לכל היותר רעוע, לא מפריעה לפובליציסטית הנמרצת להתייחס אליהם כאל מושכל ראשון.

הקשר

עמירה הס מתעלמת מהקשר. זו חלק מתפיסה פוסט-מודרנית לפיה 'X הוא X הוא X', המשמשת בשלל הקשרים: 'כיבוש הוא כיבוש הוא כיבוש', 'ניצול הוא ניצול הוא ניצול' וכדומה. לפי הגיון זה ('הגיון הוא היגיון הוא הגיון') יכולה הס לטעון שאין זה משנה מה ההקשר (למשל אחריותם של הערבים לפרעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-ט ולטרור בשנות ה-40) הרי סוף כל סוף גם הנאצים וגם היהודים הרגו אנשים שלא היום חמושים. אז מה אם הנאצים עשו זאת על פי תכנית מסודרת ועל בסיס אידיאולוגיה סדורה, ואצל היהודים מדובר היה בבודדים שמתו במהלך קרבות ולא בטבח מתוכנן? סוף כל סוף 'הרג הוא הרג הוא הרג'.

פליטי הרציונאל-סוציאליזם. הס-הס?

נכבה מתמשכת

הס מרחיבה מ-א-ד את מערכת המושגים. מילא להגיד שהיה טבח ב48' או גירוש מתוכנן, אבל להגיד שאפלייה היא 'נכבה מתמשכת'?! האם אפליית נשים במקום עבודה הוא 'אונס מתמשך'?, האם אפליה על רקע עדתי היא 'עבדות מתמשכת'?

במונחים של תורת הפועל 'נכבה' הופך לחלק מאותם פעלים מוזרים המתקיימים רק באנגלית – HAVE BEEN NACBAED עבר מתמשך...



תיאוריית הנכבה המתמשכת, מאפשרת להס לכלול תחת הקטגוריה של 'שואה' או 'טיהור אתני' מגוון תופעות אזרחיות שניתן עקרונית לקשור לשלל גורמים נסיבתיים ותרבותיים אחרים. (למשל נטען כי אפליית הרשויות קשורה לגביית ארנונה נמוכה, וכי שיעורי העוני נובעים מאי-דיווח על הכנסות ומאבטלת נשים מכוונת)



רציונאל-סוציאליזם

עמירה הס שייכת לאותה חבורה המחזיקה בתפיסה דיכוטומית של המציאות: 'הטובים' טובים תמיד – או לכל הפחות קרבנות הנסיבות – ואילו הרעים רעים תמיד, אפילו כשזה לא נראה כך. בשל כך כל דבר שלא מיטיב עם הערבים או הפלסטינים מצורף מייד לאותה קטגוריה לשונית-הסטורית של 'נכבה מתמשכת', כולל אפילו הסכמי אוסלו! הסכמים אלו לא קיבלו באופן מלא את הדרישות הערביות ולא מימשו את 'הזכויות' של הפלסטינים, ולפיכך אין הם אלא חלק מאותה מסכת מתמשכת של 'התנכבדות' ו'טיהור אתני' שהציונים מעוללים במזרח התיכון.

זהו היגיון ניאו-סוציאליסטי. אם תרצו: רציונאל-סוציאליזם.

הוגים רציונאל-סוציאליסטים נזקקים כל כך לתיאוריות הנכבה והנישול למיניהם בכדי להעמיד את עצמם במקום 'הנכון' במאבק האוניברסלי בין טוב לרע. הניסיון לשבור את המערכות הלאומיות והאתניות, ולבסס אג'נדה אוניברסלית מחייב שיוך של כל תנועה לאומית לצד של 'הרעים'. אלא אם כן מדובר בתנועה לאומית של 'הטובים'...

כזה הוא הרציונאל-סוציאליזם.