‏הצגת רשומות עם תוויות מדינה פלסטינית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מדינה פלסטינית. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

אהוד ברק והמתונים: סלקציה גזענית?


התעלמותו של שר הביטחון מהסיכומים בין הנהגת יש"ע לשר בני בגין בעניין פינוי המאחזים מגלה אמת מטרידה אודות הנחות היסוד ותפיסתו הגיאו-אסטרטגית של האיש.
סלאם פיאד. מתון טוב?
אסכולת אוסלו עליה אמון השר גורסת שכדי לשרוד במזרח התיכון יש לזהות את הגורמים המתונים בקרב הערבים עמם ניתן לנהל מגעים. גורמים מתונים אלה נחשבים למנהיגים אחראיים היודעים להבחין בין רצוי למצוי ומסוגלים לוותר על שאיפותיהם כדי להשיג הסדר בר קיימא.
והיה אם נמצא הגורם המתון – כך התפיסה – יש לעשות הכל כדי לחזק אותו ולתגבר את אמינותו בקרב הציבור. האחראי בשטח יזכה לשלל הבטחות מדיניות, משלוחים סדירים של נשק ומטבע חוץ ומחוות שחרור אסירים סיטונאית רק 'בשביל ההרגשה'. ישראל של אוסלו לא פספסה אף הזדמנות 'לחזק את המתונים'. יהיה זה ערפאת של שנות התשעים, אסד הבן של ראשית האלפיים או סלאם פיאד העכשווי.
צעדים אלו מוצדקים במנטרה לפיה הם הסכר האחרון בפני אנרכיה מוחלטת וכי עתידה של ישראל תלוי ועומד במעמדו הפוליטי של מוסלמי-לייט זה או אחר.
ובכן, בעקבות הפרסומים ב'מקור ראשון' אודות סיכומיו של השר בגין עם ראשי המתיישבים, מסתבר שגם בקרב המתנחלים ישנם גורמים אשר איש שלום וותיק היה מזהה כמתונים אידיאליים. הנהגת מועצת יש"ע הציגה חלופה אחראית ופרגמאטית תוך ניסיון לבוא לידי הידברות עם גורמי הממשל – להכשיר מה שאפשר ולפנות את מה שאי אפשר. אלא שדבר אחד כנראה שכחו במסדרונות משרד הביטחון: הלגיטימציה של הנהגת יש"ע תלויה בלעדית באמינות שלה בקרב הקהל הביתי. אם מאמציה יישאו פרי, ידע כל מתנחל כי הממלכתיות משתלמת וכי יש תמורה בעד השדולה. חיזוקו של המסלול הלגיטימי לפיתוח ההתיישבות יכול היה להוציא חלק מהאוויר מבלון תג המחיר.
מי שנפגע אפוא מפיצוץ הסיכומים עם בגין והאיום בפינוי כפוי – מה שהביא להתפרעות הצעירים בבסיס הצבאי באפרים – הם בעיקר אנשי מועצת יש"ע, אשר הוכח לכאורה כי בפעם המי-יודע-כמה דרכם הממלכתית מובילה רק לעיי חרבות. במצב עניינים שכזה, כלל אין להתפלא שהנוער קם על יוצרו. במונחים המדיניים של שנות התשעים משול הדבר לסיפוחם המלא של יהודה ושומרון ערב טקס הצהרת העקרונות.
יש להניח שברק יודע זאת היטב וכי לכך בדיוק נועד מהלך העוועים שלו. החלשתה של מועצת יש"ע מחד וחיזוקם של האנרכיסטים למען הגבעות מאידך, יקלו על 'ויתורים כואבים' שמן הסתם עוד מתכנן לנו השר.

פורסם לראשונה במדור דעות של 'מקור ראשון', ב 21.12.11.

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

לפלסטינים טוב לעשות עסקים בישראל. לעמירה הס זה ממש רע.

מפגש אנשי עסקים פלסטיניים וישראלים בנמל חיפה.
מוציאים את הכסף מצפורני הרשות? (צילום: יח"צ)


ממחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אל-קודס, והתפרסם על ידי עמירה הס ב'הארץ' התברר כי אנשי עסקים פלסטינים רבים מעדיפים לעשות עסקים עם יהודים. למרבה חוצפתם, את העסקים האלה הם עושים לא רק עם יהודים רגילים, מהסוג שמצביע קדימה ומגדל שני ילדים וכלב, אלא גם עם הטיפוסים הרעים, אלה מה-ה-ת-נ-ח-ל-ו-י-ו-ת.

אנשי העסקים הללו, 16,000 במספר, משקיעים בתחומי ישראל סכום עתק שנע בין 2.5 ל 5.8 מיליארד דולר בתעשייה ובבניין, בעוד שבתחומי הרשות מושקע סכום של 1.6 מיליארד דולר בלבד.

עורך המחקר, עיסא סמיראת מבית לחם, לא הסתפק באיסוף הנתונים ממשרדי הרשות, אלא גם אסף מידע ספציפי יותר מכ 400 אנשי עסקים בניסיון להבין את דפוס הפעולה שלהם.

כשהוא שאל אותם על הסיבות להשקעה בישראל, ועל הסיכוי שיחזרו אי-פעם להשקיע ברשות, קיבל סמיראת את התשובות הבאות:

  • 35.3% מהמשקיעים לא רוצים לחזור להשקיע בגדה המערבית.
  • 35.8% מתנים את שיבתם בשיפור בתשתיות והקלות בלקיחת הלוואות.
  • 28.9% טענו שישובו אליה במידה והרשות תנהל את הכלכלה טוב יותר.

לפי הנתונים האלה די ברור שקשה להאשים את ישראל במצב: הקבוצה הראשונה שלא רוצה לחזור לגן-עדן הפלסטיני לעולם. וכנראה שהם יודעים גם למה. הקבוצה השנייה, תולה זאת בעניינים שברובם הם תוצר של מדיניות הרשות הפלסטינית, למעט חלק מנושא התשתיות. ואילו הקבוצה השלישית תולה זאת באופן בלעדי במדיניות הרשות.



כלומר, מסקנה מתבקשת מהנתונים הללו היא שהפלסטינים לא ממש אוהבים את הרשות שלהם, לא סומכים על מערכת המשפט שלהם, לא נותנים אמון בפקידות הרמאללאית ואולי חוששים מחוסר יציבות פוליטית (גם הם שמעו על חמאס).


כמובן שהתשובות האלו, אותן מציינת הס, לא טובות מספיק, והיא לא יכלה להתאפק מהמלל הבא:
"שליטה ישראלית על 60% משטח הגדה, שליטה על מקורות המים, מגבלות התנועה לבני אדם וסחורות בתוך הגדה המערבית ומחוצה לה, חסימת השוק הישראלי למוצרים פלסטיניים, תהליך ממושך של יבוא חומרי גלם מחו"ל ויצוא - מגבלות אלו גורמות לתשומות היצרן הפלסטיני להיות גבוהות בהרבה מאלו של הישראלי. אלו הסיבות העיקריות שדוחפות את בעל ההון הפלסטיני להשקיע בישראל."

טוב. שליטה על 60% מהשטח (שרובו טרשים) לא קשור לעניין, ומים הפלסטינים מקבלים בשפע ובחינם (עמ' 9).

לגבי מגבלות התנועה, רק נעיר את תשומת הלב לגרף הבא, המבוסס על מחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה:




הנה משהו מעניין - מספר המועסקים הפלסטיניים בישראל ידע שני שיאים - האחד בשנת 1993, והשני בשנת 2000. כאשר תקופות השפל היו בין השנים 93'-96' ומשנת 2000 והלאה. מי שטיפה מודע להיסטוריה הפוליטית של העשורים האחרונים וודאי שם לב כי שנות השפל הגדול בהם נרשם השיא ב'מגבלות התנועה' היו תחת שלטונו של רבין ושל אהוד ברק, שביצעו את מדיניות אוסלו, ואילו השנים הטובות, בהם שוק העבודה הפלסטיני נפתח לישראל היו דווקא בתקופת שלטון הימין, שנמנע או התחמק מהמדיניות האוסלואית. גרף המועסקים בישראל הוא פונקציה הפוכה של גרף 'תהליך השלום': ככל שהיה יותר שלום, לתושבים היה יותר רע.

נושא נוסף שעולה מהגרף, הוא הקשר בין אוסלו והעוצר שרבין נהג להטיל על השטחים, לבין הגידול בייבוא עובדים זרים לישראל. אבל זה נושא לפוסט אחר.

אז זה נכון שמגבלות התנועה מקשות על הפלסטינים, אבל אחרי מעל 1500 הרוגים שספגה ישראל בשביל לאפשר את חופש התנועה הזה, זה נשמע יותר מידי כמו אוי-יוי-יוי.

כל זה כמובן לא צריך לעניין את הס, שכן מה שחשוב לה בסופו של יום היא הקביעה כי:

"המגבלות הישראליות המוצגות כביטחוניות קשורות באופי הקולוניאלי של הכיבוש הישראלי ובכוונה למנוע תחרות מצד המשק הפלסטיני."

אז קידמתם את תהליך השלום שבסך הכל די דפק לאנשים משני הצדדים את החיים (חוץ מכמה שמתגוררים בארמונות רמאללה ובשכונות מסוימות של תל-אביב וירושלים), והכנסתם לפה את החבורה האש"פית שהקשר בינה לבין מה שטוב לפלסטינים הוא אפילו פחות ממקרי. אלא שהחלום שלא התגשם הביא בשנות התשעים לעוצר ובשנות האלפיים לגדרות וחומות אפרטהייד. ואחרי כל זה - שהכותרת 'ניסוי בבני אדם' הולמת אותו יותר מכל דבר אחר - אתם עוד מעזים להתלונן?


אם לפסלטינים כל כך טוב הביזנס בישראל ובהתנחלויות, אז למה, עמירה, לך כל כך רע?
 

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

האם הפלסטינים מתאימים לקבלה לאו"ם?


כמו בכל ארגון המכבד את עצמו, גם ארגון האומות המאוחדות מציב בפני מצטרפים חדשים תנאי קבלה. מי שעומד בתנאי הקבלה האלה יכול לנסות את מזלו בוועדת הקבלה המקומית, ואם הוא ישכנע את חבריה הנכבדים, יותר לו לבנות את ביתו במשרדים הניו-יורקים עתירי החלונות.

בימים האחרונים, ועדה מיוחדת של מועצת הביטחון בחנה את התאמתם של הפלסטינים לתנאי סף אלו. דבר שעשוי לקבוע את גורלה של אותה יוזמת ספטמבר המהוללה.

ובכן, בכדי להתקבל לארגון היוקרתי, על המדינה המועמדת לעמוד בכללים המפורטים במגילת היסוד של האו"ם:
"החברות באו"ם פתוחה לכל שאר המדינות אוהבות השלום, אשר קיבלו על עצמן את ההתחייבויות הכלולות באמנה זו, והמסוגלים לעמוד באותן התחייבויות" (סעיף IV)
כלומר, על הפלסטינים להיות:
  1. א.      מדינה
  2. ב.      אוהבת שלום
  3. ג.       מעוניינת ומסוגלת לעמוד בהתחייבויות הכלולות במגילת היסוד


מסיבות מובנות, אף כי מגוחכות כשלעצמן, לא נדון בסעיף א', שכן הפוליטיקה העולמית כבר מזמן ויתרה על הקריטריונים המעיקים כל כך שמגדירים מה היא 'מדינה'. אולם לגבי השניים האחרונים, נדמה שדווקא יש לנו מה לתרום.

אוהבת שלום ורודפת שלום
הרדיפה אחר השלום טבועה עמוק בכל הטקסטים המכוננים של המדינה הפלסטינית. באמנת אש"ף, למשל, המהווה עד היום את התשתית של הארגון נאמר כך:
"המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא, לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה." (סעיף 9)
למעשה, הם כה אוהבי שלום עד שהם קובעים כי

"הפעולה הפידאינית (=טרור) מהווה את הגרעין של מלחמת השחרור העממית־הפלסטינית, והדבר יחייב את הסלמתה, את הרחבתה, את ההגנה עליה ואת גיוס כל היכולת הפלסטינית במסת-אדם ובמדע." (סעיף 10)
דבר זה כמובן מחייב את העקרון ההומאני לפיו
"בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלימותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה". (סעיף 21)
אגב, ה 'תכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה' הם מה שנקרא בעברית 'תהליך השלום'.

מי שלא השתכנע בדבר כנותן של שאיפות השלום העולמי הללו, מוזמן להאזין למשל לשיר 'קלצ'ניקוב – לו יעופפו קליעיך' שזכה לחסותו של רב החסדים מחמוד עבאס. 

או למשל, לרוות אושר מקביעתו של עבאס כי ה 'היסטוריה הפלסטינית תמשיך להיכתב בדם' 

אלו מהקוראים שעדין לא נחנקו מדמעות אושר יכולים להתנחם בהצהרה המרגשת כי מטרת הרשות היא להשמיד את ישראל
מטען האהבה של הספינה קארין איי

פתרון סכסוכים בדרכי שלום
אחרי שהוכח מעל לכל ספק סביר טבעה אוהב השלום של הרשות הפלסטינית, ניגש לבחון את יכולתה לעמוד בכללים אחרים שנקבעו באמנת האו"ם.
ובכן, באמנת האו"ם נקבע כי יש לשאוף ליישוב סכסוכים בדרכי שלום
"צדדים לסכסוך אשר התמשכותו עלולה לסכן את היציבות והשלום העולמי, נדרשים ראשית כל לשאוף לפתרון על ידי משא ומתן, חקירה... ושאר דרכי שלום" (סעיף 33)
בסעיף זה כמובן, אין צורך להכביר במילים. הרי ידועה עמדתה של הרשות, הרואה בפעילות הצבאית המזוינת מוצא אחרון לחלוטין, אשר יש לנקוט בו רק כאשר כלו כל הקיצין.

לכן נקבע בתכנית השלבים (שאגב מפורסמת בעמוד הרשמי של המשלחת הפלסטינית לאו"ם) כי המאבק המזוין עומד בראש סדר העדיפויות:
"הארגון לשחרור פלסטין ישתמש בכל האמצעים ובראש ובראשונה במאבק המזוין לשחרור הטריטוריה הפלסטינית ולהקים את הישות הלאומית הלוחמנית" (תרגום ביתי)

ההכרה שיש ליישב הכל בדרכי שלום מהדהדת בעצמה גם מהכרזתו של עבאס לפיה הוא מסרב להכיר במדינה היהודית, או מקריאתו של נביל שעת' לפיה הם לעולם לא יסכימו ל'שתי מדינות לשני עמים'. השלמה לפילוסופיה הומנית זו אפשר ללמוד מהרעיונות נוטפי האהבה של ג'בריל רג'וב, שאגב מכהן על תקן 'פרטנר' ביוזמת ז'נבה. ועוד שלל התבטאויות  אחרות.


לאור הממצאים שבדו"ח זה, שכמובן נאמרו רק 'לצרכים פנימיים', נראה שאין שום סיבה לשלול מהרשות הפלסטינית את הכניסה לארגון הבינלאומי. זאת, בהנחה שיחליפו רק מילה קטנטנה במגילת היסוד שלהם, ובמקום 'שלום' יכתבו 'מלחמה'.


יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

פתרון ריאלי והגיוני לכל בעיות האזור! (סאטיריפוסט אורח, עדי אמסטרדם)

למערכת 'אידיוטים שימושיים' הגיע המכתב הבא. המחבר מציין שהוא נכתב ב"אירוניה קלה". לפי ההגדרה הזאת, מדור דעות ב'הארץ' זה מוסף סאטירי.
קריאה מהנה!


ישראל מחדשת שוב ושוב את מעגל האלימות ברצועת עזה, ומסרבת להתעלם מהשקט היחסי ששורר באיזור, דהיינו, שתים-שלוש רקטות על יישובי ספר סביב הרצועה, ופתאום מתעוררת הזקפה הלאומית של הממשלה שלנו והם מחליטים להגיב כי "לא יהיה ירי על תושבים".
ברור שנתניהו מבקש למנוע ולהחריב את הצהרת העצמאות הפלשתינית, והוא יעשה הכל כדי למנוע זאת, וכדי להשאיר את הכיבוש ואת הרצח וההרג של חפים מפשע. הוכחה כאן.

צרפת וגרמניה הן דוגמאות מצוינות לשתי מדינות שטבחו באזרחיהן במשך שנים, וכעת ילכו שניים יחדיו, וגר פריץ עם ז'אן ועם קלודט בקומונה והטיפו לשלום עולמי ולאהבה ללא גבולות. העניין הוא שפריץ, ז'אן וקלודט עברו תהליך של חילון, ואם ינסו לכפות, בשל נטייתם הקולוניאליסטית המערבית, את אורח חייהם על אחינו מהמזרח, עלולים אחינו מהמזרח להיאלץ להשיב באלימות, ולמול את קלודט (לאחר אונס לשם הלקח), לסקול את פריץ ולתלות את ז'אן ממנוף גבוה (כפי שמהנדס איראני חובב מנופים נוהג לעשות, כשנכפית עליו הסיטואציה).

"היוזמה הסעודית"



עלינו להכיר בעובדה שישראל הית המאז ומתמיד שורש הרע באיזור, עוד לפני שהוכרזה עצמאותה. בשנים 1919 ו-1920 נכפתה על הפלשתינים שליטתם של הבריטים והצרפתים, וכאשר התברר להם שהיהודים מתכננים להקים מחתרת אלימה בשם "ההגנה" (בשלהי 1920), הם יצאו בפעולות הגנה שונות, שבמהלכן מצאו את מותם במקרה קרוב לשישים יהודים, ויותר מארבע מאות נפצעו, רכושם נבזז וכו'.
בשנת 1929 שוב לא עמדה לפלשתינים הברירה, ובראותם כי היהודים הלאומנים ביקשו להתפלל על רחבת הכותל תוך הפרדה בין גברים ונשים וחילול העקרונות המקודשים לאסלאם, נאלצו להתגונן ולטבוח את יושבי חברון, צפת, עזה ועוד, במה שכונה על ידי הלאומנים היהודים "פרעות" תרפ"ט.

שנאה היא כלי פוליטי חזק מאד, וישראל משחקת במשחק הזה שכל מטרתו היא לפורר את לאומיותם של הפלשתינים ואת רצונם לעצמאות.
זו הסיבה שתכנית הלימודים בישראל רווייה שנאה כלפי הערבים ועמוסה לעייפה בעיוותי היסטוריה, זו הסיבה שתכניות ילדים רבות בטלוויזיה מטיפות ללאומנות קיצונית ולהקרבה עצמית על מזבח האידיאולוגיה, זו הסיבה שרבנים רבים (בארץ ובעולם) נושאים דרשות ביום שישי ובהן הם קוראים לשלילת זכות החיים של כל כופר בדת משה, ואם חשבת שאין קשר בין הרבנים (גם אלה שקוראים לעצמם "אנטי ציונים") ובין הממשל - נפלת בפח שהם טמנו לך.
לא רק זה, אלא שישראל עוסקת ללא הרף בשכתוב ההיסטוריה ומחיקת הנוכחות הפלשתינית במזרח התיכון.
לא סתם מרבית החוקרים והארכיאולוגים הם אנשי דת נוצרים - הרי חלק מהסיבה לקשור בין מעשיות התנ"ך למקומות בישראל קשור בניסיון לקדם אג'נדה משיחית נוצרית-יהודית. ומי יוצא נפסד מכל זה? בדיוק! אותו עם קדום, הפלשתינים.
אגב - בדיוק אותם חוקרים הם אלו שמנסים למכור לנו (באמצעות דוחות ומסמכים ורישומי אוכלוסין כוזבים) כי לפני מה שמכונה "העלייה השנייה", הארץ היתה שוממה ונידחת, לא היו כאן כמעט ערבים, ושמספר היהודים והמוסלמים בירושלים היה שווה זה לזה, כאילו לא התקיימו כאן דורות על גבי דורות של ערבים פלשתיניים שורשיים, נצר למשפחות א-כורדי, אל-עיראקי (או עריקאת) וכו'.
אפשר להוסיף לעניין הזה את שכתוב ההיסטוריה לגבי נושאים רבים אחרים, כמו באתר הזה.

יש הבדל בין אויב לאויב, יש הבדל בין החמאס לבין הפתח, ולא רק בהתייחסות לישראל. ידוע כי החמאס, למרות שהוקמה וטופחה על ידי הממשל הציוני, היא תנועה חברתית בעיקרה. זו הסיבה שההמונים מצביעים עבורה וכנראה ימשיכו להצביע. לגבי הפתח - יש בעיה קלה לאבו מאזן, שכן הוא הודיע שיתפטר מתפקידו כיו"ר הראשות עד חודש ינואר 2009

ממשלת ישראל, כשהיא מביטה על גאוותה הלאומית ומתפארת למי יש יותר גדול, מתעלמת מקוד הכבוד של הערבים, מהבדלי התרבות בינינו, ומהעובדה שאם פוגעים בכבודו של בן המזרח, המעשה חמור ועלול לגרור פעולות תגובה אלימות. לכן, סירובה של ממשלת ישראל לגשת למשא ומתן בהתאם לתנאים המוקדמים של הפלשתינים לא מובן ואף מסוכן לחברה הדמוקרטית בישראל.
כל סירוב ישראלי, כל בנייה בשטחים, רק מחזקים את השנאה של הפלשתינים כלפינו, ולא, מרביתם כלל לא בוחרים לשנוא אותנו, אך הממשלות שלנו כופות עליהם את השנאה.
העניין, שישראל מצליחה להציג את עצמה כאילו היא זו שהציעה הצעות מרחיקות לכת, והפלשתינים הם העיקשים שמסרבים להתפשר.
האם הייתם מתפשרים על הלאומיות שלכם? האם הייתם מתפשרים על רעיונות מהותיים בהגדרתכם כעם? הרי אפילו אהוד ברק, מר ביטחון בכבודו, אמר שהיה מתגייס לשורות ארגון טרור אילו היה נולד כערבי.
מה הפלא שהפלשתינים מסרבים לכל דבר שממשלת ישראל "מציעה" להם, תוך שהיא דורשת מהם לוותר על עקרונות חשובים ורבים כל כך? מה הטעם במשא ומתן מסוג זה?
דבר נוסף - לדעתי זוהי התנשאות ישראלית מערבית טיפוסית לנהל "משא ומתן" על בסיס רכוש שאינו שייך לך.

עכשיו יאמרו לי הלאומנים, "אבל ארגון אש"ף הוקם ב-1964, ולא לאחר מלחמת 1967" כאילו שלפני כן לא גורשו ערבים מהבתים שלהם. ובכן - גם לפני כן נעשו מעשי טבח נוראיים בערבים.
העובדה שבית המשפט פסק לטובת לוחמים משנת 1948, כאשר טדי כ"ץ פרסם את מעשי הטבח בכפר קאסם מוכיחה כמה המערכת אצלנו רקובה. גם העובדה שהתגלו פערים בין העדויות המוקלטות ובין עבודת המחקר שלו מוכיחה כי מדובר בקנוניה, שכן גם הערבים שהוקלטו פחדו לספר את האמת.

כל עוד ממשלת ישראל ומדינת ישראל לא מקבלת את הנראטיב הפלשתיני, של הפלשתינים תושבי הגדה ושל הפלשתינים אזרחי ישראל, לא יהיה מקום לדו קיום ולשלום אמיתי. כל עוד ישראל ממשיכה לנהוג כמו דיקטטורה חשוכה, ולהפלות את הפלשתינים אזרחי ישראל, ולמנוע מהם זכויות בסיסיות כגון הזכות לרפואה, האפשרות להשכלה גבוהה, הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הזכות לשלטון מקומי וכו', אל לה, למדינת ישראל, להצר על כך שהפלשתינים אזרחי ישראל נדחקים לפינה ומביעים שנאה ותיעוב כלפיה.

מתי מדינת ישראל תתחיל לשאת באחריותה לגבי הפליטים הפלשתינים המצויים במחנות הפליטים במדינות זרות?

מדינת ישראל צריכה להכיר בתרבות המזרח תיכונית שבתוכה היא נמצאת, ולהתאים עצמה לקודים החברתיים. אסור למדינת ישראל להתחיל להתגרות ללא הרף באחינו מן המזרח, כי אז הם ייאלצו להגיב ושוב ניגרר לאלימות.

אל תשכח שיש חשיבות רבה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני עבור המזרח התיכון כולו. כשייפתר הסכסוך הזה והפליטים הפלשתינים ישובו לבתיהם החוקיים מזה דורות, לא תהיה עוד סיבה לשנאה בקרב העמים הרבים.
העניין פשוט: כשייפתר הסכסוך, לא תהיה לאמריקאים שליטה או ניסיון לדריסת רגל במזרח התיכון, שכן לא יהיה טעם בארגוני הסיוע השונים. כשלא תהיה להם דריסת רגל, הם לא יוכלו להסית את ההמונים האחד כנגד השני, וכך העיראקים יחדלו לטבוח אחד בשני, הסודנים, הירדנים, התימנים, הבחריינים, הסורים, המצרים וכמובן הכורדים והטורקים.
אבל לכוחות המערב הקולוניאליסטי (ארה"ב וישראל בעיקר) יש אינטרס בחרחורי המלחמה הללו, כך ניתן לפקח על מחירי הנפט ולשעבד את אזרחי מדינות המערב יותר ויותר לזהב השחור, ולגזול מהם את חירותם (כיצד יורד מחיר הנפט, ובכל זאת מחיר הדלק עולה?).
אי יציבות במזרח התיכון = יציבות למשטר הקולוניאליסטי.

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

הפלסטינים מבינים שלא יהיה צונאמי באו"ם. האם השמאל הישראלי מפתח דמיון מזרחי?

אז זהו. ספטמבר הגיע, האוהלים התקפלו – בהנחה שמישהו בכלל יודע איך מקפלים את הדבר הזה – הילדים חזרו לבית הספר, ומועצת הדמון של האו"ם מתחילה להפעיל שוב את דמיונם המפותח של אנשי הרוח המקומיים.

ברברת בינלאומית או יצרנית צונאמי?

הפנייה הפלסטינית למוסדות האו"ם שלא ברור עדיין מה טיבה, נתפסת אצל מעצבי דעת הקהל כקץ ההיסטוריה הידועה, על כל המשתמע מכך. האו"ם, שהפירוש המדויק ביותר שלו הוא 'ארגון האומות המברברות', משום מה נתפס בקרב מושאיו של בלוג זה כגוף בעל יכולות שבעבר נהגו ליחס רק לכנסייה הקתולית. יישבו חשמני האו"ם ויחליטו במועצתם איזו מדינה תתקיים ואיזו לא תתקיים, ולעזאזל הדבר הזה שנקרא מציאות. החשש מפני אקס-קומיוניקציה מדינתית, שתנתק אותנו מהחסד הבינלאומי העליון (שנותן מה בדיוק?), מעביר את הכמרים המקומיים על דעתם ומייצר אווירה ציבורית אינקוויזיטורית. 
אולם, משום מה קולות הכפירה הברורים ביותר מגיעים דווקא מתוככי המנגנון הפלסטיני. דוח שפרסם מכון ממר"י, מרכז התבטאויות רבות של בכירי הרשות, המתנגדים למהלך זה בשל חוסר התועלת הברורה שבו.
כך למשל סלאם פיאד –  שלמרות הרצון הטוב, הדמיון בינו לבין בן גוריון מסתכם בכך שגם הוא הצליח לגרום לשמעון פרס לעבוד אצלו:
"בואו נהיה מציאותיים: החלטות מועצת הביטחון לא בוצעו [עד עתה], ועל אחת כמה וכמה החלטות העצרת הכללית של האו"ם.... כל מה שאומרים על ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות [להכרה במדינה] הוא תיאורטי... ככל שאנו מתקרבים אל ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות, המצב נהיה קשה יותר ותיאורטי יותר [אם הדבר נעשה] בלי השבת אחדות המולדת"
נביל עמרו, בכיר בפת"ח:
"אני אישית אציע [בישיבה] לדחות את תיק האו"ם בשנה נוספת כדי שנוכל להתכונן בצורה טובה יותר ממה שנעשה עד כה... אנו [עומדים] מול האפשרות שנפסיד כמה קולות איכותיים. העולם לא יסתכל על מספר המצביעים [בעדנו] אלא מי הצביע... יש עלייה פלסטינית אל העץ הגבוה ביותר ואין ערבויות לירידה בטוחה מהעץ הזה."

זיאד אבו זיאד, שר לשעבר ברש"פ:

"ישראל פעלה בזריזות, תוך ניצול השיקולים הפנימיים של אמריקה והעובדה שהיא ניצבת בפני בחירות לנשיאות, לסנאט ולבית התחתון בשנה הבאה, והידידים התומכים [שלנו] הפכו ליועצים ולאחר מכן למתנגדים.
במקום שישראל תסבול מהבידוד הבין-לאומי שלה בשל סירובה להקפיא את [הבנייה] בהתנחלויות ולהיכנס למו"מ רציני, הגענו אנו אל פתחו של בידוד בין-לאומי."
מסתבר שבערבית לא מכירים את המילה 'צונאמי' והתיאור שלהם את ההתרחשות בחודשים הקרובים לא בדיוק עונה לפנטזיות השמאליות. באופן מפתיע, דווקא מי שידועים בתור בעלי 'דמיון מזרחי' מפותח מגלים במקרה זה ריאליזם נוקב.
האומות המוערכות-מדי
הכתובת הייתה על השלט
היחס המוגזם לו זוכה האו"ם בישראל, נובע כנראה ממיתוס כ"ט בנובמבר, אשר בו לפי הנראטיב המקובל נוסדה מדינת ישראל על ידי החלטת האו"ם. אולם, לתפיסה זו אין שחר – ההצבעה בעצרת הכללית אז הייתה על תכנית החלוקה, שכללה החלטה עקרונית שחלק משטחי המנדט יועברו לרשותה של מדינה יהודית (כפי שהייתה מטרתו של המנדט מלכתחילה). היהודים כמובן שמחו מאד, אבל לשמחה זו – כמו גם לתקפה החוקי של ההחלטה – היה סוף די מהיר: בא' באוקטובר, עם פתיחתן של הפרעות הערביות שהפכו לימים למלחמת העצמאות.

הכט בנובמבריזם, שזכה לטיפוח במערכת החינוך ובתודעה הציבורית בישראל, הוא העומד בשורש הבהלה לאו"ם שאופפת את האווירה בישראל מאז ומתמיד.

הגיע הזמן להבהיר אחת ולתמיד: אנחנו לא כאן בגלל ה 'יס' ו'נאיי' של כט בנובמבר, אלא בזכות העובדה ש "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו", כפי שצוין במבוא לכתב המנדט על א"י.
הקשר ההיסטורי ו'זכויות הכינון' הללו לא הוענקו ליהודים על ידי האו"ם (או חבר הלאומים), ולא הם יכולים ליטול אותם. לגבי ה'צונאמי' – עדיף להשאיר את הביטוי הזה לסופות טרופיות, ולא לבזבוזי ניירת במשרדים ממוזגים.

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

מי מחליט מה העם רוצה? ומי יודע מה רוצה הפלסטיני?


בינות לעשרות אלפי המסמכים הלא ממש חשובים שהשפריץ השבוע הדלפון (=ויקיליקס בעברית תקנית) אסאנג' מסתתר לו מסמך מעניין המציג נתון סתמי לכאורה.
לפי המסמך, בין השנים 1995-2001 שיעור נישואי הקטינות באוכלוסייה הערבית בישראל צמח פי שישה, מ 1.3 ל 1000, לכדי 6 ל 1000. בשש שנים הוכפל השיעור פי ארבע.
ליבשושיות הסטטיסטית הזו עשוי להיות פשר מעניין, כפי שמשער הבלוגר 'זקני ציון':

"Could it be that after Oslo there was a rush to marry girls between those living in Israel and the territories so the latter could gain Israeli citizenship?"


כלומר, סמוך לנס התקומה הפלסטיני ולהקמת מנגנוני המדינה שבדרך, היו רבים וטובים – או ליתר דיוק: רבות וקטינות – שסברו כי עדיף לו לפלסטיני לחיות בגלות הנכבה, ולא להישאר תחת ידי אש"ף.
השערה זו מקבלת חיזוק משמעותי מנתונים  שנחשפו בדיון בישיבת ועדת הפנים של הכנסת ביולי 2003, לפיהם במשך העשור הראשון מאז הסכמי אוסלו יותר מ 130,000 פלסטינים עברו לישראל באמצעות לקונת-הפלא המכונה 'איחוד משפחות'. זאת, בניגוד לתקופה הקודמת בה עשרות בודדות בלבד התאחדו כך עם משפחתם.

ובכן, מסתבר כי העם הפלסטיני (או לפחות כ 10% ממנו) יודע מה טוב בשבילו. הוא הבין כי כמה שהיה גרוע תחת שלטונה של ישראל, שלטונו של אש"ף הוא גרוע הרבה יותר. וכאשר הגיע נושך-הכריות מתוניס עם פמליית הגנגסטרים שלו, העכברים ביקשו לנטוש את הספינה, ויפה שעה אחת קודם.
שני מנהיגים נאורים ושקרן אחד


גם היום, הסיסמא "מובארכ, אסד, עבאס" היא מה ששרים ברמאללה, וגם היום, כאשר מציבים בפני פלסטיני את הברירה בין ישראל לפתחלנד הוא יבחר בראשונה. זאת, למרות הנכבה, זוכרות וכל הגדעון לויים והניב גורדונים (ע"ע) למיניהם. 
באופן כללי, עד כמה שהמונח 'כיבוש נאור' הוא בעייתי, הרי שהוא היה הרבה יותר נאור מהרודנות הערפאתית וממשיכו היודע-להתגלח. הכפלת התמ"ג הפלסטיני לנפש בשנות הכיבוש פי שלש, חיבור 97% ממשקי הבית למערכת המים ועלייה דרמטית בהשכלה הם לא תוצאות של 'יהודו-נאציזם' בשטחים. כנראה שאחרי הכל, הכיבוש לא כזה גרוע.

העם דורש רצף הגיוני
דומה שכאן אנו פוגשים היבט נוסף של הרציונאל סוציאליזם המוכר לעייפה. הפרדיגמות הסוציאליסטיות-מרקסיסטיות, מציירות את העולם במונחים של מאבקי מנצלים ומנוצלים, ומרגילות לתפיסה דיכוטומית של טוב ורע בעולם. כאשר האידיאולוגיה קובעת כי המנצל הוא הרע והמנוצל הוא הטוב, למציאות אין כל כך מה לומר בנושא – אפילו כאשר המנוצל עושק את בני עמו, נוהג בשחיתות ומזיק לנתיניו ברמות שהכובש המנצל לא היה מעלה על דעתו. 'בלי בגץ ובלי בצלם', זוכרים?

באופן חצוף למדי נוטים הרציונאל-סוציאליסטים לטעון למונופול על 'רצון העם', שגם הקשר בינו לבין המציאות (שמתגלה בבחירות למשל) הוא תלוש עד מדומיין. אבל היומרה לדעת גם מהו רצונו של עם אחר –  זו כבר התנשאות מטופשת. פשוט דיבור בר-הקאה.

יום שני, 8 באוגוסט 2011

מחאת האול-אין: על טובים ועל רעים במרבצת רוטשילד

המחאה העממית המדהימה לה אנו עדים מאז סוף תקופת המבחנים מציגה את עצמה כמחאה פשוטה, קונסנזואלית ובעיקר "לא פוליטית".
אולם ככל שהזמן נמשך מתגלות יותר ויותר פניה האמתיות של מהפכת הדיור. 
זה מתחיל בעובדה שהשמאל הלאומי יזם את המהלך ועומד מאחוריו לכל אורך הדרך.  בהתחשב בכך שזהו גוף המנוהל בידי יועצי תקשורת מקצועיים, קשה לומר עליו שהוא עממי או ספונטני ובעיקר 'לא פוליטי'.


מגמה זו נמשכת במקהלת הפובלציסטים המלווים את המחאה, הקושרים אותה לכל דבר שזז מהגדה השמאלית וימינה. כבר שמענו התייחסויות למתנחלים, ולחרדים; כבר נעשו הקישורים לכיבוש, לחוק החרם, ולגלעד שליט; וממש לאחרונה אפילו הכריזו על 'ישראל היום' כאויב העם. 
מי שיקיש בגוגל 'דיור ו' עוד רעיונות של השמאל ימצא כבר את החיבור הלוגי בין השניים.


זה נכון שאין למחאה הזו הנהגה אחידה, זה נכון שאי אפשר להאשים את גב' דפני (אריה הספריה?) ואת מיס שפיר בכל הגיג שרוצה להידבק למחאה שלהן, אבל כמו שעש נמשך לאש, או יותר נכון כמו שזבובים נמשכים למשהו אחר, יש סיבה שזו הסביבה הרעיונית שמתפתחת אצלן.


המחשה בוטה לכיוונים האלו אפשר לראות במגוון שלטים שמתנוססים בגווארה פינת לנין בתל-אביב. תמונות אלו נלקחו מדף הפייסבוק של דידי הללי ודומה שהן מדברות בעד עצמן:











הכרה בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב, הפליטים הפלסטינים, כיבוש, הריסת בתים, מדינת כל אזרחיה ושאר המרכיבים של הסלט השמאלי בתפריט המקומי.
אלו נושאים שביניהם לבין הפוליטיקה יש קשר מקרי לחלוטין.


אם כבר בזעזועים חזותיים עסקינן, ראוי לציין יוזמה עממית לא פוליטית נוספת. היום עלה למשך שעות ספורות בלוג תחת השם 'עוצר אזרחי' שביקש לקדם משפט ציבורי לאויב מספר אחת - ביבי. הבלוג כלל ניסוח רהוט של מטרות, 'כתב אישום' מפורט וכדומה.
בשביל לסבר את העין ראה לנכון בעל הבלוג לצרף את הגרפיקה הבאה:







אז נכון שבכל מחנה יש שוליים ובלה בלה בלה. אבל כמו שדאגו להטיף היטב יותר מחמש עשרה שנה - לכל שוליים יש שורש כלשהו במיינסטרים (זאת בלי להיכנס לשאלת השמפניה המפורסמת). מי שמחפש את השורש במקרה זה יזהה אותו בקלות בכרזות של טרטקובר 'לא נשכח לא נסלח', או בהשוואה הלירית שערך נתן זך בין ביבי להיטלר-סטאלין-מוסלוני.


אם מישהו מרגיש מספיק בנוח להניף שלטים כאלה בהקשר של מחאת האוהלים זה כנראה אומר משהו על האווירה ועל הכיוון הכללי של העסק.


תנועת האוקסימורון השמאל הלאומי ושאר קואליציית-רוטשילד מכינה את עצמה למלחמת הכל בכל בין בני האור לבני החושך. מלחמה זו מתנהלת על פני כל החזית וחותכת את כל הסוגיות - החל מהתחום הכלכלי חברתי, דרך הזירה המדינית וכלה בשאלות הזהות היהודית והלאומית. 
במלחמה זו רואה עצמו השמאל כשותף לאחים הפלסטינים שמעבר לגדר, במטרה למגר את מה שפעם כונה בורגנות: נציגי הדת, המשאבים והלאומיות. זו הסיבה האמתית לכך שימנים ודתיים 'לא מרגישים בנוח' בסביבות רוטשילד, גם בלי שישרפו להם את האוהל, יביאו להם מכות או ישפכו עליהם מים.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

מי יהיו החיילים של השמאל במלחמת האזרחים הישראלית?

מאורעות השבועות האחרונים הובילו כמה מבכירי אנשי הרוח המקומיים לפנטז בקול רם על נפלאותיה של מלחמת אזרחים ישראלית. 
כך, הסופר המהולל יורם קניוק קרא בשני מאמרים נוטפי אהבת-הרע למלחמת אזרחים נגד הימין ולהקמתה לאלתר של מדינת תל-אביב, משהו סטייל ההתכנסות האולמרטית עליה השלום. מהלך אפוקליפטי זה, הוא הפתח לניצחון על הרוע העולמי, ובלשונו האדמדמה של קניוק:
"אנחנו נמצאים בשלב ההכנה לקרב הראשון שיהיה גם האחרון"
מי שרוצה לשמוע את זה בסראונד, מוזמן להקשיב להגיגיו של ג'אד נאמן המתנבא באותה רוח.
אלא, שבתור וטראן עטור גבורה, יודע קניוק שבשביל לנהל מלחמה ראוייה צריך גייסות, ובשביל גייסות צריך תמיכה עממית, ובשביל תמיכה עממית עדיף שיהיו לך יותר מ3.5% מקולות הבוחרים. אכן בעיה.


ובכן, בעיה זו מחריפה עוד יותר לאור העובדה שמשום מה בתחשיבי כוח האדם של הצבא האדום המקומי, נוטים להזניח מראש כל מי שעשוי לשמור על זיקה כלשהי ליהדות.
כפי שאפשר להיווכח במודעות הגיוס שלהם, גייסותיו של קניוק קשישא אינן מיועדות לשומרי השבת:





כאשר שבת יוצאת בסביבות 8:30, אפילו מי שגר במטרופולין תל-אביב האירופאי יתקשה להגיע לשדה הקרב לפני 9:30. בהתחשב בעובדה שההתקפה אמורה להסתיים בשעה 10:00, חוץ מפינוי נפגעים לא יהיה לו יותר מידי מה לעשות.


אכן, מכה קשה למצבת כוח האדם. 


מיהו 'אזרחי'?
נדמה שאת המפתח לגיוס ההמונים לצבאם, מצאו מצביאי השמאל (שהם מעטים כמו מצביעיהם) בדמות שיתוף פעולה אזורי עם שוחרי חירות וחופש אחרים המאכלסים את אזורנו. כך מסביר פרופ' ירון אזרחי את המאבק אליו הוא מצטרף:
אני מתכוון להצטרף לצעדת הסולידריות עם העצמאות הפלסטינית שתיערך מחר (שישי) בשייח' ג'ראח. אני סבור שמטרת צעדה זו ... דווקא חיזוק שני העמים מול הגורמים מבית ומבחוץ המתנכלים להסדר שלום וחלוקת הארץ שיבססו את חירותם לדורות...דווקא עכשיו, כשחירותנו כאזרחי ישראל ועקרונות המשטר הדמוקרטי נרמסים על ידי אותם קנאי ממשלת נתניהו בכנסת ובממשלה, המגבים את משטר המתנחלים האכזרי על הפלשתינאים בשטחים הכבושים, ראוי להשתתף בצעדת הסולידריות ההיסטורית הזאת.


מחנה השלום הישראלי - שממשיך לשאת בשם הזה למרות קריאות המלחמה שלו - רואה בפלסטינים את השותפים הטבעיים שלו למלחמת האזרחים הבעל"ט. חבורה זו רואה את עצמה כחלק ממאבקם של הפלסטינים נגד קואליציית המתנחלים-רבנים-והסתם-אנשים, ומעוניינת להשתתף עמהם בכינונו של סדר אזורי חדש שיגיע על חודי הכידונים.


ואולם, בעוד שהמטכ"ל התל-אביבי של צבא זה מונע מערכי זכויות-אדם ושיוויוניות מתקדמת, הרי שהתנועה המקבילה לה בצד הפלסטיני עסוקה יותר בשובו של צאלח אל-דין המודרני ומעדיפה זכויות אסלאם על פני זכויות אדם.
במובן הזה, מנהיגי המהפכה הישראליים ממלאים את תפקד האידיוט השימושי ההיסטורי באופן מרשים למדי: פירור החברה הישראלית בכדי להשיג מטרה אחת, ישמש גורמים טוטליטריים זרים בכדי להשיג מטרה אחרת לחלוטין.


עד כמה שזה מצער, במידה ותצליח המלחמה של אזרחי הוא יצטרך להתרגל לשמו החדש - "ירון ד'ימי".

יום שני, 11 ביולי 2011

למה לתמוך בעצמאות הפלסטינית? על פסאדו-היסטוריה ותת-היגיון

הפלא הלשוני החדש שמקשט את הדומיין של הארץ, העונה לשם 'על הישראלים להתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה ולתמוך בעצמאות פלסטינית' מתאמץ להקביל את מאבקם של הפלסטינים לעצמאות למאבקם של השחורים לשוויון בדרום ארה"ב. כידוע, עיקר הבעיה של הפלסטינים נעוץ בחסרונן של אי-אלו זכויות אזרח, הנשללות מהם בגלל חבורה של יהודים רשעים. ובלשון הזהב השחור של המחברת:

"אנחנו, יהודים החיים בישראל, השותפים יום יום, שעה שעה, במניעה של זכויות בסיסיות מאזרחים פלסטינים, בהנצחת ההתנחלות והכיבוש, נמצאים במצב דומה לזה שבו נמצאו לבנים רבים בארה"ב של שנות ה-60. רובנו מתקשים לתמוך במאבק העצמאות הפלסטיני, בין מתוך עצלות, אדישות, או איבה בסיסית כלפי אלה שכל חיינו סיפרו לנו שהם בהכרח האויב. לרובנו קשה לעמוד בפני הסיפור שמספרים הממשלה ורוב כלי התקשורת, כאילו הכרזת העצמאות הפלסטינית היא אסון לישראל, בדיוק כפי שמרבית הלבנים בדרום ראו את מתן זכות ההצבעה לשחורים כקץ הציוויליזציה... מצעד התמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית הוא הזדמנות לשנות דרך. זהו הרגע לומר לעצמנו, לשכנינו הפלסטינים ולעולם כולו, שגם אנחנו מסוגלים להשתחרר מכבלי השנאה, הפחד והגזענות הלופתים את מדינת ישראל"

גזענות שלא על רקע גזע 

כידוע, היהדות היא דת גזענית. לכן אפשר להיכנס אליה בתהליך דתי פשוט שכולל שינוי באורח החיים ואקט פיזי קטן. ככה רוסים, פולנים, מרוקאים, אפריקאים ואסיאתים שינו באחת את הגזע שלהם והפכו ליהודים. משום מה כשמדברים על גזענות ויהדות שוכחים את האלמנט הקטן שנקרא 'גיור'. 

אני לא מומחה גדול לגזענות, אבל נדמה לי שבדרך כלל די קשה להתקבל לגזע. היחיד שהצליח לעשות את זה היה צריך להשתלט על מדינה במרכז אירופה ולהוביל אותה למלחמה גדולה. הוא היה נמוך עם שפם שחור קטנטן ובלורית לא מחמיאה, לא מה שמצפים מ 'ארי' טהור.
מסתבר שהיהדות והאפליה שהיא יוצרת היא לא על רקע גזעני, אלא על רקע דתי-אתני. חלק מהאנשים קוראים לזה 'לאום', ולמדינה שמשרתת אותו 'מדינת לאום'. יש עוד כמה עשרות כאלה בעולם, ולחלקם חוקים לא פחות מפלים משיש כאן. מי שמע למשל על 'חוק השבות' ההונגרי

מה רוצים הימנים?
מי שמכיר את התכניות המדיניות של הימין, יודע שהם מגדולי המצדדים בהענקת זכויות פוליטיות לפלסטינים. חלקם תומכים בהענקת זכויות חלקיות בתחומי ישראל, חלקם בזכויות מלאות במדינה הפלסטינית שבשליטת ההאשמים ואחרים בהגדרה יצירתית של מגוון תחומי ריבונות.
מה שבטוח, את התקדים החד-מימדי של האפליה הגזענית הימין בישראל עבר כבר מזמן. מה שמציק לימנים משום מה זה סיפור אחר לחלוטין, משהו שקשור בהישרדות לאומית ובהבטחת הקיום. מוזר.


הארגון לשחרור אפרו-אמריקה

עכשיו קצת היסטוריה. נבחן לרגע את ההשוואה המקורית של הגב' שטרנהל. נשלים רק כמה פרטים חסרים בשביל להשלים את התמונה.

כידוע לכל מי שאין לו גישה לגוגל, השחורים באמריקה התנגדו במשך שנים להקמתה של ארצות הברית. הם טבחו בהם ברגע שהפיונירים הראשונים השמיעו ציוצי ריבונות, ופעלו בקדחתנות בקרב המעצמות בכדי למנוע את הענקת העצמאות האמריקאית. גם מאוחר יותר, כאשר ניאותו האנגלים והצרפתים לחלק את צפון אמריקה בין הלבנים לשחורים, סרבו השחורים לקבל רק חצי מהיבשת ופצחו במלחמה נגד המושבות האמריקאיות הקטנות שבמישור החוף.

לאחר מכן המשיכו השחורים לתקוף את המדינה הצעירה בשיתוף כל מדינות אפריקה. לבסוף, כאשר הם התייאשו מלהשמיד אותה הם פנו לדרך של טרור ופגיעה באוכלוסייה תמימה.
אם זה נראה לכם מוזר, סימן שיש לכם גוגל במקלדת וקצת שכל בראש.
כל כך קשה למצוא תקדים היסטורי? (גרפיקה: גיל רונן)
התקדים אותו בוחרת גב' שטרנהל לגייס לטובת נטיותיה הפוליטיות מגלה טפח או שניים על האופן בו היא ושאר החברים הקולניים שלה מבינים את המציאות. החבורה הזאת, שמתנגדת אידיאולוגית לפריזמה הדתית-לאומית, תעשה הכול בשביל להתאים את המציאות לתפיסות שלה. הם יתעקשו לתאר את הפלסטינים כשחורים או כ 'אחרים' של המזרח התיכון, ואת המאמצים שלהם להפוך את היהודים לד'ימי, ימשיכו לתרץ על ידי בליל של מלל פוסט-קולוניאלי ועל-הגיוני.

אנחנו מכנים זאת 'הלבנה ילידית', כפי שכבר ראינו במספר תקדימים כמו השוואת חמאס לפלמ"ח או הלח"י, או תפילתו המרגשת של שטרנהל האב שהפלסטינים ישכילו להפנות את ההתנגדות למתנחלים בשטחים ולא לתינוקות בקניונים. 

לתופעה זו, של אידיאולוגיה ניאו שמאלנית שמשתלטת על חלקי המוח האחראים על חשיבה, בחרנו לקרוא 'רציונאל-סוציאליזם'.
אפשר לחשוב על כל מיני תקדימים היסטוריים אחרים, אלא שזה כבר לא מקורי – את התקדים של הסוס הטרויאני עשו פה בשנות ה90, את זה של הסכם מינכן מקיימים באדיקות מאז 78', ואת זה של הסכם חודייבה ראינו בעשור האחרון. דווקא משהו מההיסטוריה האמריקאית היה יכול להיות מרענן. מפרץ החזירים אולי?

השימוש בתקדים האפרו-אמריקאי בשביל לאפיין את מהות הפלונטר המקומי, היא דוגמה נהדרת לאידיוטיות שימושית: אינטלקטואל מערבי תומך בתנועה אנטי-מערבית טוטאלית, תוך שימוש במערכת ערכים מערבית מובהקת.
כשהגב' הנכבדה תצטרך לשנן את חוקי עומר בשביל לקבל אזרחות, זה כבר לא יהיה מצחיק.

יום שני, 27 ביוני 2011

צועדים לעצמאות? הכיבוש המזעזע של כמה חלקי מוח טובים.

תנועת סולידאריות מזמינה אתכם לאירוע היסטורי בלתי נשכח:







אירוע פייסבוקי זה, שהתיאור המלא שלו יובא להלן, נועד להביעה תמיכה והזדהות עם הקמתה של מדינה פלסטינית. לפי הטקסט שמלווה את האירוע, המדינה הפלסטינית המדוברת תסייע למימוש המטרות הבאות:


"כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם."
"כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו"
"וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות."

ובכן, נניח לרגע את השאלה המטרידה "מה זה עם?", את הקנטרנות הפאשיסטית "מה זה פלסטיני?", ואת השאלה המסתעפת מאלו "למי מגיעה מדינה?". נתאמץ גם שלא לתהות על קנקנה של ה"חירות" שהיא מנת חלקם של אזרחי אש"ף מזה שני עשורים, ומהאופן הנהדר בו המאבק הפלסטיני מהווה "מענה לשנאה וגזענות".
נניח אפוא לכל הללו, וננסה להתייחס לתפיסת העולם הבסיסית שיצרה את הפיגוע הפייסבוקי הזה.

כותבי היצירה הליטורגית הזאת, מדגישים כמה פעמים כי מה שעומד לנגד עיניהם הוא הצלחתו של המאבק הפלסטיני:


"המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים."
"כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית." 
"תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני."


למי שלא יודע, "משא ומתן" זה התהליך שבו שני צדדים מנסים להתחשב אחד בשני בכדי להשיג יחד מטרה משותפת. הוא אמור להביא לתוצאה ששני הצדדים יכולים לחיות אתה ושהשלום שהוא מכונן שווה לצדדים אלו יותר מסך חלקיו.
ובמילים אחרות: "דיבורי התעתוע על משא ומתן" הם אותם דיבורים בהם הצד הישראלי פורס את עקרונותיו ואת השאיפות הלאומיות שלו.
כאשר מנסחי המלל הזה בוחרים לזלזל בכל אלו, הם למעשה בוחרים צד בסכסוך. זו כמובן אינה הפתעה, אך יש לשים לכך לב.
פה כבר לא מדברים על זה שפלסטין העצמאית תשמור על ישראל 'יהודית ודמוקרטית', על זה שהיא תביא לנורמליזציה של היחסים עם מדינות ערב, ועל כך שנזכה לראות בפריחת התחרות על שוק הכשרויות בחומוסיות דמשק.
כל הדיבורים האלו, שהם מה-זה-ניינטיז, מתעסקים באופן כלשהו עם אינטרס יהודי-ציוני, על אף שהוא אפוף באיזו עננת עשבים ירוקה. ואילו הדיבור כאן הוא פשוט ולעניין - הזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני, וזלזול בוטה ברצונות של היהודים.


ובכן, למה?
החבר'ה מסולידריות, כפי שראינו פה מפעם לפעם, מחזיקים בהשקפה מקובעת לפיה עיקר הסכסוכים באזורנו אינם על רקע לאומי-תרבותי, כי אם על רקע חומרי-מעמדי. מאבקם של הפלסטינים נתפס כאב-טיפוס למאבקם של הנדכאים והחלכאים בעולם כולו, המשועבדים על ידי ישות קולוניאלית זרה, זו שרובנו קוראים לה 'ציונות'.
התנגדותם של הילידים המקומיים לציונות נובעת אפוא ממאבק 'צודק' של החלש נגד החזק, של המנושל נגד המנשל ושל השפל והעניו נגד היהיר והגא. 
בשל כך, ההזדהות עם העניין הפלסטיני הופכת כאן לעקרון קדוש כמעט. והפרדיגמות שנוצקות סביבה לא שונות במהותן מהדוגמות הכנסייתיות האהובות כל כך.


בתוך מסגרת חשיבה כזו, שהביטוי 'ראציונאל-סוציאליזם' נשמע לידן כמו מחמאה, אין להתפלא על החד-צדדיות הבוטה בנושאים כמו זכויות אדם, גזענות ושנאה. כאשר מאבקו של האחד הוא מוצדק לחלוטין, ואילו עמדותיו של האחר הם 'תעתועי משא ומתן', כמעט כל פעולותיו של הצודק זוכות להצדקה, או לפחות ל'הלבנה ילידית'.




(תודה לאיתמר ש.)




הטקסט בכבודו ובעצמו
(כי אחרי שהאירוע יגמר פייסבוק ימחקו את זה ברוב חסדם 


אפשר לדבר כמה שרוצים על חד-צדדיות ותהליכים מדיניים, אבל לא ניתן עוד להתחמק מהכרעה. היום ברור שמשא ומתן אמיתי לא אפשרי עם הממשלה הנוכחית. גם אם האירופים והאמריקאים יגררו את ביבי לעוד סבב שיחות, שום בשורה לא תצא משם. המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים. מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.

הפניה אל אומות העולם להכרה כזו איננה רק זכותו של העם הפלסטיני, היא גם הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד אל מול המשא ומתן הנצחי והאלימות שמאיימת להתגבר. כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית. אפשר להמשיך לצעוק “שתי מדינות לשני עמים” ולחזור ולומר שאת הכיבוש צריך לסיים, אבל את זה גם ביבי וליברמן מוכנים להגיד. אפשר לצעוד בתל אביב היהודית תחת ססמאות העבר עד שלא ישאר בירושלים עתיד. או שאפשר להיישיר מבט אל המציאות ולהבין שההכרעה הפוליטית היום היא אחת – האם אנו בעד עצמאות פלסטינית או לא?
במציאות הנוכחית תמיכה בעצמאות פלסטינית לא יכולה להתפרש כקריאה לממשלה להכנס למשא ומתן אבוד מראש ולא כעידוד ממשלת הימין “לקחת יוזמה”. מי שרוצה להרגיש עם אבל הולך בלי נשאר בסופו של דבר ערום. תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני.



ב-15 ביולי נתייצב לצד שותפינו הפלסטינים
לצעדה פלסטינית-ישראלית במרכז ירושלים למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.
כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו
וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות.
נצעד יחד בשני חלקי העיר, הישראלי והפלסטיני,
כדי להביע את תמיכתנו בעצמאות פלסטין
ואת המחויבות שלנו להיאבק למענה יחד.

יום שישי, 24 ביוני 2011

יוזמה מדינית חדשנית! 67', ירושלים, פליטים. 'ישראל יוזמת' את הפארסה

בפגישה שנערכה במאי האחרון בשדה ורבורג השיקו בכירי המשק הישראלי יוזמה מדינית חדשנית, תחת הכותר 'ישראל יוזמת' במטרה לשבור את הקיפאון שעשוי להוביל ל'דרום-אפריקיזציה' של ישראל ולפגיעה קשה בכלכלה הישראלית. 
עם הבסיס העובדתי שהם מציגים קצת קשה להתווכח, בהחלט ייתכן שתנועות הBDS מצליחות להביא תוצאות. אם כי הסבב הקודם של הקפאון לא ממש השפיע על התוצאות בבורסה.
מה שמעניין אותנו זו מהותה של אותה יוזמה, וכמובן הסופרלטיב שמלווה אותה. 
למרבה הפלא, בניגוד למקוריות העסקית שמאפיינת את אותם בכירים, 'היוזמה הישראלית' שלהם דווקא מבוססת על רעיון של מישהו אחר: 


"מי שדיברו היו בעיקר פרי ועופר, הם הציגו את היוזמה שהיא בפועל מסמך של כמה עמודים שמבוסס על היוזמה הערבית סעודית לשלום. ההצגה של היוזמה מאד קונקרטית ולא משהו אמורפי. דיברו על הנושא של הצורך לבצע חילופי שטחים לפי גבולות 67 ודנו בשאלה מה עושים ביחס למקומות הקדושים בירושלים שחלק מהם צריכים להישאר בריבונות ישראלית וחלק אחר תחת שליטת האו"ם. הרעיון הוא להפוך את היוזמה הזו לתנועה חברתית ולא משהו שמוגבל לאנשי עסקים בלבד, משהו דומה ליוזמת ז'נבה".


ובכן, הסיסמוגראפים הבכירים של המשק כנראה מרגישים להיכן נושבת הרוח:
א. גבולות 67'.
ב. חלוקת ירושלים.
ג. בינאום הסכסוך.
ד. פתרון בעיית הפליטים.


רגע, את הפליטים הם לא הזכירו? משונה. לאור העובדה שהוא אכן נכלל ביוזמה הסעודית, מסתבר שההשמטה הזאת היא הדבר המקורי היחיד ביוזמה הישראלית.


מנהיג ערבי פגש עם סוכניו בישראל. היסטוריה?
מקבץ עקרונות זה עשוי להיות מתורגם על ידי מי מהקוראים להיגד 'סופה של הישות הציונית כפי שאנחנו מכירים אותה', או בנוסח המיושן והטוב של תורת השלבים: 'ברגע שתוקם, הרשות הלאומית הפלסטינית תפעל לאיחוד המדינות הלוחמות, במטרה להשלמת שחרור כל השטחים הפלסטינים'.


אז מה קורה פה?
נבחרת הון-שלטון הישראלית משוכנעת בכך שהסכסוך הוא טריטוריאלי בעיקרו, וכי על רקע זה מתנהלת מלחמת התעמולה וההחרמה הנוכחית. לדעתם, אם רק נגיע להסדר טריטוריאלי הוגן, ישראל תפסיק להיות מצורעת והעסקים (ואתם הווילות בורבורג) יחזרו לשגרה.


הנחה זו מבוססת על ראיית העולם ה'ראציונאל-סוציאליסטית' המוכרת כבר לקוראי בלוג זה, המתעקשת להתעלם מהיבטים תרבותיים-דתיים של ההיסטוריה האנושית, ולהסביר את הכל כמאבקים על משאבים ואמצעי ייצור. הדיבור הבלתי פוסק של הצד השני על זכויות היסטוריות, תרבות עתיקה ואתיקה דתית (ג'יהאד. כפיים להלבנה המושגית!) מוסבר כידוע כדבר שמיועד לצרכים פנימיים בלבד, ואינו משקף את כוונתו האמתית של הדובר.


אלא שבניגוד ליהירות הישראלית הטיפוסית, מסתבר שבצד השני יושבים כמה אנשים חכמים (לחלקם תואר ד"ר) שמבינים דבר או שניים במניפולציות פוליטיות של דעת הקהל, ולמרבה הפלא עושים בזה שימוש.
מי שיעקוב אחרי ביוגרפיה של חלק מהם יגלה שאת שנות עיצובם עשו הללו תחת השפעה סובייטית, תוך הפנמה של טקטיקות לניניסטיות מובהקות. ביניהן זו של 'האידיוטים השימושיים' (ערך נפרד יעלה בקרוב). 


המדינאים המתוחכמים של אש"ף פיתחו תורות אלו לגבהים חדשים, תוך רתימתם של טובי המוחות של העם היהודי לעגלתה הדוהרת של תכנית השלבים.