‏הצגת רשומות עם תוויות או"מ. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות או"מ. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

האם הפלסטינים מתאימים לקבלה לאו"ם?


כמו בכל ארגון המכבד את עצמו, גם ארגון האומות המאוחדות מציב בפני מצטרפים חדשים תנאי קבלה. מי שעומד בתנאי הקבלה האלה יכול לנסות את מזלו בוועדת הקבלה המקומית, ואם הוא ישכנע את חבריה הנכבדים, יותר לו לבנות את ביתו במשרדים הניו-יורקים עתירי החלונות.

בימים האחרונים, ועדה מיוחדת של מועצת הביטחון בחנה את התאמתם של הפלסטינים לתנאי סף אלו. דבר שעשוי לקבוע את גורלה של אותה יוזמת ספטמבר המהוללה.

ובכן, בכדי להתקבל לארגון היוקרתי, על המדינה המועמדת לעמוד בכללים המפורטים במגילת היסוד של האו"ם:
"החברות באו"ם פתוחה לכל שאר המדינות אוהבות השלום, אשר קיבלו על עצמן את ההתחייבויות הכלולות באמנה זו, והמסוגלים לעמוד באותן התחייבויות" (סעיף IV)
כלומר, על הפלסטינים להיות:
  1. א.      מדינה
  2. ב.      אוהבת שלום
  3. ג.       מעוניינת ומסוגלת לעמוד בהתחייבויות הכלולות במגילת היסוד


מסיבות מובנות, אף כי מגוחכות כשלעצמן, לא נדון בסעיף א', שכן הפוליטיקה העולמית כבר מזמן ויתרה על הקריטריונים המעיקים כל כך שמגדירים מה היא 'מדינה'. אולם לגבי השניים האחרונים, נדמה שדווקא יש לנו מה לתרום.

אוהבת שלום ורודפת שלום
הרדיפה אחר השלום טבועה עמוק בכל הטקסטים המכוננים של המדינה הפלסטינית. באמנת אש"ף, למשל, המהווה עד היום את התשתית של הארגון נאמר כך:
"המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא, לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה." (סעיף 9)
למעשה, הם כה אוהבי שלום עד שהם קובעים כי

"הפעולה הפידאינית (=טרור) מהווה את הגרעין של מלחמת השחרור העממית־הפלסטינית, והדבר יחייב את הסלמתה, את הרחבתה, את ההגנה עליה ואת גיוס כל היכולת הפלסטינית במסת-אדם ובמדע." (סעיף 10)
דבר זה כמובן מחייב את העקרון ההומאני לפיו
"בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלימותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה". (סעיף 21)
אגב, ה 'תכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה' הם מה שנקרא בעברית 'תהליך השלום'.

מי שלא השתכנע בדבר כנותן של שאיפות השלום העולמי הללו, מוזמן להאזין למשל לשיר 'קלצ'ניקוב – לו יעופפו קליעיך' שזכה לחסותו של רב החסדים מחמוד עבאס. 

או למשל, לרוות אושר מקביעתו של עבאס כי ה 'היסטוריה הפלסטינית תמשיך להיכתב בדם' 

אלו מהקוראים שעדין לא נחנקו מדמעות אושר יכולים להתנחם בהצהרה המרגשת כי מטרת הרשות היא להשמיד את ישראל
מטען האהבה של הספינה קארין איי

פתרון סכסוכים בדרכי שלום
אחרי שהוכח מעל לכל ספק סביר טבעה אוהב השלום של הרשות הפלסטינית, ניגש לבחון את יכולתה לעמוד בכללים אחרים שנקבעו באמנת האו"ם.
ובכן, באמנת האו"ם נקבע כי יש לשאוף ליישוב סכסוכים בדרכי שלום
"צדדים לסכסוך אשר התמשכותו עלולה לסכן את היציבות והשלום העולמי, נדרשים ראשית כל לשאוף לפתרון על ידי משא ומתן, חקירה... ושאר דרכי שלום" (סעיף 33)
בסעיף זה כמובן, אין צורך להכביר במילים. הרי ידועה עמדתה של הרשות, הרואה בפעילות הצבאית המזוינת מוצא אחרון לחלוטין, אשר יש לנקוט בו רק כאשר כלו כל הקיצין.

לכן נקבע בתכנית השלבים (שאגב מפורסמת בעמוד הרשמי של המשלחת הפלסטינית לאו"ם) כי המאבק המזוין עומד בראש סדר העדיפויות:
"הארגון לשחרור פלסטין ישתמש בכל האמצעים ובראש ובראשונה במאבק המזוין לשחרור הטריטוריה הפלסטינית ולהקים את הישות הלאומית הלוחמנית" (תרגום ביתי)

ההכרה שיש ליישב הכל בדרכי שלום מהדהדת בעצמה גם מהכרזתו של עבאס לפיה הוא מסרב להכיר במדינה היהודית, או מקריאתו של נביל שעת' לפיה הם לעולם לא יסכימו ל'שתי מדינות לשני עמים'. השלמה לפילוסופיה הומנית זו אפשר ללמוד מהרעיונות נוטפי האהבה של ג'בריל רג'וב, שאגב מכהן על תקן 'פרטנר' ביוזמת ז'נבה. ועוד שלל התבטאויות  אחרות.


לאור הממצאים שבדו"ח זה, שכמובן נאמרו רק 'לצרכים פנימיים', נראה שאין שום סיבה לשלול מהרשות הפלסטינית את הכניסה לארגון הבינלאומי. זאת, בהנחה שיחליפו רק מילה קטנטנה במגילת היסוד שלהם, ובמקום 'שלום' יכתבו 'מלחמה'.


יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

הפלסטינים מבינים שלא יהיה צונאמי באו"ם. האם השמאל הישראלי מפתח דמיון מזרחי?

אז זהו. ספטמבר הגיע, האוהלים התקפלו – בהנחה שמישהו בכלל יודע איך מקפלים את הדבר הזה – הילדים חזרו לבית הספר, ומועצת הדמון של האו"ם מתחילה להפעיל שוב את דמיונם המפותח של אנשי הרוח המקומיים.

ברברת בינלאומית או יצרנית צונאמי?

הפנייה הפלסטינית למוסדות האו"ם שלא ברור עדיין מה טיבה, נתפסת אצל מעצבי דעת הקהל כקץ ההיסטוריה הידועה, על כל המשתמע מכך. האו"ם, שהפירוש המדויק ביותר שלו הוא 'ארגון האומות המברברות', משום מה נתפס בקרב מושאיו של בלוג זה כגוף בעל יכולות שבעבר נהגו ליחס רק לכנסייה הקתולית. יישבו חשמני האו"ם ויחליטו במועצתם איזו מדינה תתקיים ואיזו לא תתקיים, ולעזאזל הדבר הזה שנקרא מציאות. החשש מפני אקס-קומיוניקציה מדינתית, שתנתק אותנו מהחסד הבינלאומי העליון (שנותן מה בדיוק?), מעביר את הכמרים המקומיים על דעתם ומייצר אווירה ציבורית אינקוויזיטורית. 
אולם, משום מה קולות הכפירה הברורים ביותר מגיעים דווקא מתוככי המנגנון הפלסטיני. דוח שפרסם מכון ממר"י, מרכז התבטאויות רבות של בכירי הרשות, המתנגדים למהלך זה בשל חוסר התועלת הברורה שבו.
כך למשל סלאם פיאד –  שלמרות הרצון הטוב, הדמיון בינו לבין בן גוריון מסתכם בכך שגם הוא הצליח לגרום לשמעון פרס לעבוד אצלו:
"בואו נהיה מציאותיים: החלטות מועצת הביטחון לא בוצעו [עד עתה], ועל אחת כמה וכמה החלטות העצרת הכללית של האו"ם.... כל מה שאומרים על ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות [להכרה במדינה] הוא תיאורטי... ככל שאנו מתקרבים אל ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות, המצב נהיה קשה יותר ותיאורטי יותר [אם הדבר נעשה] בלי השבת אחדות המולדת"
נביל עמרו, בכיר בפת"ח:
"אני אישית אציע [בישיבה] לדחות את תיק האו"ם בשנה נוספת כדי שנוכל להתכונן בצורה טובה יותר ממה שנעשה עד כה... אנו [עומדים] מול האפשרות שנפסיד כמה קולות איכותיים. העולם לא יסתכל על מספר המצביעים [בעדנו] אלא מי הצביע... יש עלייה פלסטינית אל העץ הגבוה ביותר ואין ערבויות לירידה בטוחה מהעץ הזה."

זיאד אבו זיאד, שר לשעבר ברש"פ:

"ישראל פעלה בזריזות, תוך ניצול השיקולים הפנימיים של אמריקה והעובדה שהיא ניצבת בפני בחירות לנשיאות, לסנאט ולבית התחתון בשנה הבאה, והידידים התומכים [שלנו] הפכו ליועצים ולאחר מכן למתנגדים.
במקום שישראל תסבול מהבידוד הבין-לאומי שלה בשל סירובה להקפיא את [הבנייה] בהתנחלויות ולהיכנס למו"מ רציני, הגענו אנו אל פתחו של בידוד בין-לאומי."
מסתבר שבערבית לא מכירים את המילה 'צונאמי' והתיאור שלהם את ההתרחשות בחודשים הקרובים לא בדיוק עונה לפנטזיות השמאליות. באופן מפתיע, דווקא מי שידועים בתור בעלי 'דמיון מזרחי' מפותח מגלים במקרה זה ריאליזם נוקב.
האומות המוערכות-מדי
הכתובת הייתה על השלט
היחס המוגזם לו זוכה האו"ם בישראל, נובע כנראה ממיתוס כ"ט בנובמבר, אשר בו לפי הנראטיב המקובל נוסדה מדינת ישראל על ידי החלטת האו"ם. אולם, לתפיסה זו אין שחר – ההצבעה בעצרת הכללית אז הייתה על תכנית החלוקה, שכללה החלטה עקרונית שחלק משטחי המנדט יועברו לרשותה של מדינה יהודית (כפי שהייתה מטרתו של המנדט מלכתחילה). היהודים כמובן שמחו מאד, אבל לשמחה זו – כמו גם לתקפה החוקי של ההחלטה – היה סוף די מהיר: בא' באוקטובר, עם פתיחתן של הפרעות הערביות שהפכו לימים למלחמת העצמאות.

הכט בנובמבריזם, שזכה לטיפוח במערכת החינוך ובתודעה הציבורית בישראל, הוא העומד בשורש הבהלה לאו"ם שאופפת את האווירה בישראל מאז ומתמיד.

הגיע הזמן להבהיר אחת ולתמיד: אנחנו לא כאן בגלל ה 'יס' ו'נאיי' של כט בנובמבר, אלא בזכות העובדה ש "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו", כפי שצוין במבוא לכתב המנדט על א"י.
הקשר ההיסטורי ו'זכויות הכינון' הללו לא הוענקו ליהודים על ידי האו"ם (או חבר הלאומים), ולא הם יכולים ליטול אותם. לגבי ה'צונאמי' – עדיף להשאיר את הביטוי הזה לסופות טרופיות, ולא לבזבוזי ניירת במשרדים ממוזגים.