מערבים מדומיינים ליהודים דמיוניים – יוסי ביילין אנפלאגד

מי שמאמין לא מפחד. ביילין 

הדבר הכי מדויק שאפשר להגיד על יוסי ביילין היום הוא שהוא עייף. לא, הוא לא "עייף מלנצח" וגם לא נראה שהוא עייף מלנסות. הוא פשוט עייף מלהסביר. עייף מלשכנע. הרושם המתקבל כשצופים בעימות שלו עם יורם אטינגר שהתקיים בטקס הסיום של המכללה למדינאות השבוע, הוא שביילין ויתר על קהל הבית. אולי מתוך ייאוש, או אולי מתוך תזת "להחליף את העם" שהגיע אצלו להבשלה סופית, עבור ביילין קלישאת "קיצונים משני הצדדים" מקיפה היום כל כך הרבה אנשים, עד שכמעט ולא נותר למתונים שכמותו מקום בשטח הקטן שבין הים לירדן.

האמת היא שהוא אומר את זה כמעט במפורש. כשהוא מדבר על כך ש "הדורות הצעירים לא יישארו לגור פה ככה" ועל כך ש "מה שהיה טוב להורים שלנו, לא יצליח להחזיק פה את הנכדים שלנו" הוא מתייחס בראש ובראשונה לעצמו.

הגטו של ביילין

זאת כנראה הסיבה לכך שהעימות שכותרתו הרשמית "הקיץ הישראלי שאחרי האביב הערבי – מדיניות חוץ במזרח תיכון משתנה"  גלש מהר מאוד למחוזות אידיאולוגיים מובהקים. כאשר אטינגר הטיח ביזם המדיני צרור בּוּלטים על הצורך במדיניות "מבוססת מציאות ולא משאלות לב", נסגר הגולל בפני דיון מקומי-ענייני בפרטיה של תכנית זו או אחרת. בתגובה לטיעוני אטינגר על כך ש"הצד השני מעוניין בהשמדה ולא בפשרה" ועוד שלל נתונים על מיתוס הדמוגרפיה הערבית ועל חשיבותם של רכסי יהודה ושומרון לביטחון המדינה, ביצע ביילין נסיגה טקטית, ולקח עימו את הקרב לזירה הרבה יותר נוחה עבורו.  

"נניח שאטינגר צודק" אמר ביילין, וניתק מגע באלגנטיות של מקצוען "יש כאן שאלה מהותית: המסקנה היא שלעולם לא יהיה פה שלום. חזון כזה אומר שהציונות היא תנועה שבמקום להציל את היהודים ממציאות הגטו האירופאי, היא הביאה את היהודים לגטו אחד מרוכז בליבו של אזור ערבי עוין" הוא אומר. "ומעבר לכל, עכשיו מכוונים בדיוק למקום הזה נשק להשמדה המונית". לדבריו, לפי  המסקנות של אטינגר צריך לרק להגדיל את החומות של הגטו, ולהגדיל את הבידול מהאזור "אני לא מוכן לקבל את זה" הוא מוחה "מה זה אומר על הציונות? מה עשינו? הציונות זו תנועה שנוצרה על ידי אדם מתבולל שרצה להציל את אחיו. הוא רצה למצוא להם מקום מבטחים. מה זה אומר על החזון הזה? המקלט הזה הפך למקום המסוכן ביותר עבורנו"

אמונה יוקדת זו מחייבת לדעתו את החתירה הבלתי-נלאית לשלום "התפקיד שלנו זה לא להעמיק אצלנו את התחושה שזה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לבדוק אם אנחנו יכולים לקיים את הרעיון הציוני לאורך שנים. במצב שלא נהיה גטו".

בחזרה למציאות

אלא, שעד כמה שזה עשוי לצער גם ההנחות של ביילין על המוטיבציות של היהודים לא ממש עומדות במבחן המציאות. בשנים האחרונות רבים מאותם "צעירים שיכולים לנוע בעולם" בוחרים לקחת את הלפטופ הקוסמופוליטי שלהם ולחבר אותו דווקא כאן בישראל. לפי נתוני המשרד לקליטת עלייה בחצי השנה האחרונה לבדה הגיעו לגטו הזה 2,664 עולים חדשים בגילאי 19-35. הצעירים הללו עושים את זה בידיעה ברורה שהם יצטרכו לחיות על חרבם, וכשהם יודעים טוב יותר מכולם מה בדיוק מכוונים עליהם מבושהר. אחד מהם, שהגיע בשנים האחרונות מצרפת, אפילו שמע השבוע את ביילין ובמבטא צרפתי בולט הסביר מהקהל שהוא בא לכאן דווקא בגלל זה. אלא שכאן, בניגוד למקומות אחרים, יש לו משהו לעשות בנידון "באתי לארץ כי רק פה אני יכול להרים נשק ולפגוע במי שמנסה להרוג אותי" אמר. אחרים באים לפה בגלל כל מיני זוטות כמו זהות תרבותית ושאיפות לאומיות, דברים שמנהיגים כמו ביילין נוטים לכבד בעיקר כשמדובר ב"צרכים פנימיים" של עמי האזור.

ראיית המציאות שעולה מדבריו של ביילין אומרת הרבה על טיבו של האדם ועל עולמו הפנימי. אחרי שנים ארוכות בהן הוא התהדר בנוצותיו של מדינאי, נראה שביילין הוא בראש ובראשונה אידיאולוג, ואפילו די קנאי. לאחר שתפיסותיו את הפרטנר הערבי נחשפו שוב ושוב במערומיהן האלימים, נדמה שגם היהודים הדמיוניים שאמורים לברוח מהארץ הזו לא ששים לעמוד בצפיות של יוזמת ז'נבה.

הר הבית, הכלבה והיהודים: זהירות! סקריקים בעיתונים

תמונת המריבה. מלחמת הפוטושפ?
צילום: מיכאל לוויט

בשבוע שעבר חשפה כתבת נמרצת של עיתון 'הארץ' מצגת סודית של הרבנות הצבאית בה מופיעה תמונה של הר הבית בגרסה נטולת מסגדים. המצגת הסודית הופצה בין כל היחידות וכך הגיעה לידיו של קצין מילואים מודאג שטרח בדאגתו לצייד את הכתבת במלל הבא:

"אני מצפה מהרבנות הצבאית שתהיה יותר ערנית למסרים החינוכיים שהיא מעבירה, בוודאי לאור ההיסטוריה של הר הבית. הרי תפרוץ מלחמת עולם אם מישהו ינסה לפעול ביחס למקום הזה, ולכן צריך להיות זהירים בנושא. מקומם שברבנות לא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר"

אלא מה? שבניגוד ליריקות בבית שמש ולחיים הפרטיים של שרה נתניהו, במקרה הזה נראה שאין ממש סיפור. התמונה המדוברת הייתה למעשה חלק ממצגת שדמתה את המצב בימי בית שני, בה 'לטענת הרבנות' לא הייתה קיימת כיפת הסלע. כפי שהסביר דובר צה"ל:

"בשקופית המדוברת יש תמונת אילוסטרציה של ירושלים מתקופת בית שני. כפי שהוסבר לכתבת, בתקופה זו כיפת הסלע לא הייתה קיימת. אי לכך לא היה צורך שתופיע בתמונה".

לא ברור מה לא הבינה הכתבת או העורכים שלה אבל הסאב-טקסט של התגובה הזו אומר בעצם שאין כאן סיפור, ואפשר לחזור לחטט בכביסה של שרה.
אגב, כפי שגילה זקני ציון, התמונה בכלל לא נערכה על ידי הדוסים של צה"ל, אלא על ידי הצלם מיכאל לוויט, . הטיעון הדו"צי בדבר ההדמיה ההיסטורית יוצא אפוא מפוקפק ביותר, בעיקר לאור העובדה שהמסגד השני, אל-אקצה, אכן נותר בתמונה. החבר'ה של הרבנות כך מסתבר, הם עצלנים יותר ממה שנדמה ומסוכנים הרבה פחות ממה שמצופה.

הדבר המעניין הוא שעד החשיפה המיותרת בעיתון שכותבים אותו אנשים שלא חושבים, אף אחד לא ממש ידע על הפוטושופ האומלל. אבל מרגע שזה נכתב, הסיפור התחיל לרוץ כמו אש בשדה קוצים. כפי שליקט הבלוגר 'זקני ציון', זה הפך לכתבות ראשיות באתרי הג'יהאד האסלאמי, החמאס והפת"ח. אז איך אמר איזה קצין מילואים טוב לב? "מקומם שלא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר".


מקרה זה מצטרף לפיגועים עיתונאיים נוספים, כמו המקרה הידוע של הכלב שנסקל בשעת לילה. סיפור אחריו עקבו באתר 'פרספקטיבה'. ב-3.6.11 פרסמה עדי חשמונאי ב"מעריב" ידיעה תחת הכותרת הסנסציונית: "מאה שארים: בית הדין הורה לסקול כלבה", בה סופר על כך שבית הדין הרבני במאה שערים הורה לסקול כלבה שהתנחלה בבית הדין מכיוון שהרבנים טענו כי נשמתו של עורך דין כלשהו התגלגל לגופה של הכלבה. הסיפור הוכח כפארסה מוחלטת ו"מעריב" אף נאלץ לפרסם התנצלות.
אלא שמאחר שהעסק פורסם כבר לא ניתן היה לעצור זאת. כפי שליקטו בפרספקטיבה, הסיפור תפס כותרות ראשיות בעיתונים מובילים בעולם:

הBBC:

Jerusalem rabbis’ condemn dog to death by stoning

הטיים:

Shocking Sentence: Jewish Court Condemns Dog To Death by Stoning

לפי בדיקה שערכו באתר, הידיעה בטיים גרפה למעלה מ2000 לייקים, 800 ציוצי טוויטר, והכותרת של הBBC הציפה את 60 העמודים הראשונים של מנוע החיפוש גוגל. כשהידיעה פורסמה על ידי יאהו! היא משכה למעלה מ1,800 טוקבקים ביניהן הטקסט המרשים "ככל שאני רואה יותר ישראלים, אני יותר אוהב את הכלב שלי".

כאשר הטרנד האפנתי הוא להתגולל על אותם סקריקים 'קיצונים' שנמצאים בתוכנו, אלו שהם האויב האמיתי של הדמוקרטיה ושאר ביטויים שנתפסים כטוב המוחלט, ראוי להיזכר שהתופעה של הסקריקים היא למעשה משהו אחר לחלוטין.

הסיקריקים הם אותם קבוצות קיצוניות שבימי בית שני ריכזו את מרב המאמצים שלהם כלפי האויב הפנימי שבעם, תוך התעלמות מוחלטת מהאיומים החיצוניים של אותה עת. כשצרו על ירושלים צבאות רומאים סדירים שבאו בלי בגץ ובלי בצלם, אותם סיקריקים המשיכו לנהל מלחמת מעמדות על כל הקופה מול הקבוצות האחרות. כשהחבורה הזו שרפה את מחסני התבואה, לא נותרה כל כך ברירה והרוב נאלץ לקבל על עצמו ויתורים כואבים למען שלום עם הרומאים. ובהתחשב בהיקפי הטבח, הם בהחלט כאבו.


מסתבר שהתפיסה הרציונאל-סוציאליסטית של המלחמה הפנימית כה מושרשת בקרב מרבית האליטה המקומית, עד שהם יעשו הכל בכדי להשיג סיפור טוב שמשחיר את פניה של אחת מקבוצות ציר הרשע: מתנחלים-חרדים-ליכודניקים. אלא שכאשר מדובר בכתבות מומצאות שמתחילות בכלום ונגמרות בדיבה עוד אפשר לסלוח להם, אבל כאשר מדובר בשלומם של אזרחי ישראל, מישהו שם למעלה חייב לגלות קצת אחריות. הרי כל קשקוש מיתולוגי על חרדים מנגן בכל העולם על הסטיגמות האנטישמיות המושרשות כל כך, שעד כמה שזה קשה, צריך גם לדעת להתאפק.

הסקריקים המודרניים היושבים בחדרי המערכת הממוזגים, מכתיבים לכל העולם איך להתבונן על היהודים. אלא שחוסר המודעות שלהם למה שקורה מסביב מטיל בספק את הקביעה שמדובר באנשים חושבים.

כשתתחיל אינתיפאדת הפאואר-פוינט וכשבאירופה יוקמו קתדרלות על שם הכלב שנסקל, התנצלות מגוחכת בעמ' 16 למטה פשוט לא תספיק.

אהוד ברק והמתונים: סלקציה גזענית?

התעלמותו של שר הביטחון מהסיכומים בין הנהגת יש"ע לשר בני בגין בעניין פינוי המאחזים מגלה אמת מטרידה אודות הנחות היסוד ותפיסתו הגיאו-אסטרטגית של האיש.

סלאם פיאד. מתון טוב?

אסכולת אוסלו עליה אמון השר גורסת שכדי לשרוד במזרח התיכון יש לזהות את הגורמים המתונים בקרב הערבים עמם ניתן לנהל מגעים. גורמים מתונים אלה נחשבים למנהיגים אחראיים היודעים להבחין בין רצוי למצוי ומסוגלים לוותר על שאיפותיהם כדי להשיג הסדר בר קיימא.

והיה אם נמצא הגורם המתון – כך התפיסה – יש לעשות הכל כדי לחזק אותו ולתגבר את אמינותו בקרב הציבור. האחראי בשטח יזכה לשלל הבטחות מדיניות, משלוחים סדירים של נשק ומטבע חוץ ומחוות שחרור אסירים סיטונאית רק 'בשביל ההרגשה'. ישראל של אוסלו לא פספסה אף הזדמנות 'לחזק את המתונים'. יהיה זה ערפאת של שנות התשעים, אסד הבן של ראשית האלפיים או סלאם פיאד העכשווי.

צעדים אלו מוצדקים במנטרה לפיה הם הסכר האחרון בפני אנרכיה מוחלטת וכי עתידה של ישראל תלוי ועומד במעמדו הפוליטי של מוסלמי-לייט זה או אחר.

ובכן, בעקבות הפרסומים ב'מקור ראשון' אודות סיכומיו של השר בגין עם ראשי המתיישבים, מסתבר שגם בקרב המתנחלים ישנם גורמים אשר איש שלום וותיק היה מזהה כמתונים אידיאליים. הנהגת מועצת יש"ע הציגה חלופה אחראית ופרגמאטית תוך ניסיון לבוא לידי הידברות עם גורמי הממשל – להכשיר מה שאפשר ולפנות את מה שאי אפשר. אלא שדבר אחד כנראה שכחו במסדרונות משרד הביטחון: הלגיטימציה של הנהגת יש"ע תלויה בלעדית באמינות שלה בקרב הקהל הביתי. אם מאמציה יישאו פרי, ידע כל מתנחל כי הממלכתיות משתלמת וכי יש תמורה בעד השדולה. חיזוקו של המסלול הלגיטימי לפיתוח ההתיישבות יכול היה להוציא חלק מהאוויר מבלון תג המחיר.

מי שנפגע אפוא מפיצוץ הסיכומים עם בגין והאיום בפינוי כפוי – מה שהביא להתפרעות הצעירים בבסיס הצבאי באפרים – הם בעיקר אנשי מועצת יש"ע, אשר הוכח לכאורה כי בפעם המי-יודע-כמה דרכם הממלכתית מובילה רק לעיי חרבות. במצב עניינים שכזה, כלל אין להתפלא שהנוער קם על יוצרו. במונחים המדיניים של שנות התשעים משול הדבר לסיפוחם המלא של יהודה ושומרון ערב טקס הצהרת העקרונות.

יש להניח שברק יודע זאת היטב וכי לכך בדיוק נועד מהלך העוועים שלו. החלשתה של מועצת יש"ע מחד וחיזוקם של האנרכיסטים למען הגבעות מאידך, יקלו על 'ויתורים כואבים' שמן הסתם עוד מתכנן לנו השר.

פורסם לראשונה במדור דעות של 'מקור ראשון', ב 21.12.11.

הנשיא פרס: לנהל מו"מ עם חמאס - "גם כשהתחלתי את המשא ומתן עם ערפאת, אמרו 'אין שום סיכוי".

הנשיא פרס הכריז בראיון חגיגי כי הוא לא שולל משא ומתן עם חמאס, שכן גם המשא ומתן הראשוני עם אש"ף התחיל באווירה של אי-אמון ציבורי:

"גם כשהתחלתי את המשא ומתן עם ערפאת, אמרו 'אין שום סיכוי'. אותו הדבר אני חושב לגבי חמאס - השם לא מעניין אותי, מעניין אותי התוכן. הכל עוד פתוח, מפני שגם לחמאס יש בעיות והוא לא כל כך חזק" 

לפי ההיגיון של פרס זה עובד בערך ככה:
א. אש"ף היה ארגון טרור רצחני.
ב. דיברנו עם אש"ף למרות הכל.
ג. התהליך מול אש"ף היה מוצלח.
ד. אין סיבה לא לדבר עם חמאס.

בעוד שעל התעלול הדיפלומטי של שיחות חשאיות אפשר להתווכח, הרי שאת העניין העובדתי - הצלחתו או כשלנו של תהליך אוסלו, אפשר לשפוט באופן די חד-משמעי.
אם תוצאה כזו, שגבתה קרוב ל1500 הרוגים ולפחות 2 מבצעים נרחבי היקף, נחשבת בעיני הנשיא כהצלחה, קשה לדמיין מה נראה בעניו כישלון

הנשיא ממשיך בשלו ומסביר מאין הפשרנות ההחלטית הזו:

"אבל כל המנהיגים יודעים בלבם שאין ברירה ומוכרחים להגיע לשלום. איש לא רוצה היום לחזור לשפיכות דמים, במיוחד במצב הקיים. על כן צריך להבחין בין המראה החיצוני לבין הפוטנציאל הנסתר".  

אף אחד לא רוצה היום לחזור לשפיכות דמים ולמלחמה במצב הקיים".

מסתבר שהנשיא פרס אינו רק דיפלומט מפורסם או פוליטיקאי ממולח, הוא גם פסיכולוג או מאמן אישי של מנהיגי האזור. על סמך איזה מידע מתבססות הקביעות הללו?

התשובה לכך נעוצה עמוק בתיאוריה של האידיוטים השימושיים. הנשיא פרס מחזיק בתפיסה פסאדו-מרקסיסטית, המניחה שהגורם המניע את העולם הוא המאבקים הבלתי-נלאים על אמצעי הייצור. היות וכך, שאיפתם של מנהיגי האזור היא רווחה כוללת ולא להרוג יהודים מסיבות דתיות ותרבותיות. על כן, כל הסימנים המעידים שאין זה כך, נפטרים בקלות כאמירות 'לצרכים פנימיים' או ככיסוי 'לדבר האמיתי' שהוא מדינה סוציאל-דמוקרטית ערבית מתקדמת.
יש כאן שילוב של מרקסיזם עם אוריינטליזם יהיר.
השילוב הזה כבר הכניס את מדינת ישראל לאשפוז של שני עשורים קשים.
כנראה שבתהליך הגמילה מופיע מדי פעם 'קריז' מזדמן.