הרמדאן של פרס פוגש את הסרט של המציאות

אחרי ששמעון פרס ניסה כמעט כל פריצת-דרך מדעית בכדי להביא לפה שלום, נדמה שהוא זיהה גם את הגל של טכנולוגיות האינטרנט והוא מנסה לרתום גם אותו לשירות ההזייה. הפייסבוק והיוטיוב ממשיכים עבור בלתי-נלאה בלתי-נגמר שכמותו את מה שעשו החידושים בטכנולוגיה גרעינית של שנות החמישים, וההמצאות במדעי המדינה של שנות התשעים.


בקריאה ויראלית נרגשת פרסם הדייר מספר 1 של ישראל את פנייתו לקהל הצופים המוסלמי, ולפחות לאלו מביניהם שהשלטונות בארצם עוד מרשים לראות יוטיוב.

 

פרס איחל למוסלמים בכל העולם "סָאוּמָן מַקְבּוּלָן", צום קל, וקרא להם לכך ש

"נקווה יחדיו לשנה של שלום, של סלאם, לכולנו. מי ייתן ותהא זו שנת שלום ושלווה לאזור כולו ולתושביו. אני שולח את איחוליי החמים ביותר לכולכם, כל שכנינו".

עד כאן טוב ויפה. לשכן יש חג, אז למה לא לאחל לו מלל סתמי שגורם להתעלות נפש ערטילאית?
אלא שפרס, הידוע בתור מומחה גדול לחגי האסלאם ובעיקר לתולדותיו, מסביר לצופיו הבורים את עניינו של החג: "הרמדאן הוא חודש של מסירות וחשבון נפש למען השלום". ומכיוון שכך, "בחודש המבורך הזה זוהי הזדמנות להושיט יד לשלום. מי ייתן ותהא זו שנת שלום ושלווה לאזור כולו ולתושביו". ומכיוון ש "הרמאדן הוא זמן טוב ליצירת חברים חדשים" הרי שהדבר הטבעי הוא ל"הזמין אתכם להיות חברים שלי בפייסבוק".


אכן מילים כדורבנות. אך כמה מצער לדעת שהמרחק בין הפנטזיה הניאו-מידל-איסטית הזו למציאות ההיסטורית הקונקרטית כה גדול עד שגם צוקרברג בכבודו ובעצמו לא יוכל "לעזור לך לחבר בין אנשים", כפי שמכריז עמוד הכניסה של פייסבוק.


בסיועו של גוגל ובעזרת דובריהם של חלק מהצופים הפוטנציאלים בסרטון הג'ו-טיוב הזה, הצלחנו לגלות כמה דברים על הרמדאן.

ובכן, למרות היותו מנהג קדום לאסלאם, לרמאדן משמעות מיוחדת למוסלמים בשל העובדה שבחודש זה בשנת 624 לספירה הצליחו מוחמד ולוחמיו להתגבר על צבאם של בני קורייש ממכה בקרב באדר,הנחשב לתפנית בתולדות האסלאם ולראשון בסדרת ניצחונות הג'יהאד של מוחמד.
על חשיבותו של הקרב במסורת הערבית והמוסלמית תעיד בין היתר העובדה שמלחמת יום כיפור נקראת עד היום מלחמת הרמדאן, ותכנית ההתקפה המצרית זכתה לשם הקוד "מבצע באדר".


אבל למה לתת לגוגל לדבר כאפשר להקשיב גם למוסלמים עצמם?


ארגון קעידאת אל-גי'האד, שנטל אחריות לפיגוע בבורגאס לאחרונה, הסביר ברוב טובו גם את התזמון בו נקטו פעיליו

"חודש הרמדאן זהו חודש של ג'יהאד, במהלך החודש נלחמים באויבי אללה - היהודים וארה"ב".

סביר להניח שחברי הארגון צפו בסרט, ואולי אף התחברו לדף הפייסבוק של הנשיא. אלא שמשום מה הם לא השתכנעו.


הסבר נוסף לחגיגה החודשית מספק מוחמד באדי, יו"ר האחים המוסלמים המצריים, בדרשה לרגל החודש הקדוש

"רמדאן תמיד היה חודש של ג'יהאד ומאבק. החודש של עוצמה וניצחון. קרבות שאירעו בחודש זה הם קרב באדר, בו מוחמד הביס את צבאות מכה; קרב כיבוש מכה עצמה; קרב עין ג'אלוט (1260) בו הובסו המונגולים; ולבסוף, מלחמת הרמדאן של שנת 1973, שהפכה לציון דרך עבור דורנו. מלחמה זו מדגימה כיצד ניצחון ועוצמה באים בד בבד עם ידיעת הדת והאמונה. אנו מתפללים לאללה שיעניק ניצחון ללוחמי הג'יהאד".

אז נכון, חודש הרמדאן עבור המוסלמים הוא חודש של שלום. רק חשוב לזכור, שהשלום המדובר הוא לא מהסוג שמגיע אחרי "ויתורים כואבים" מצדם של עמים שעייפים מלנצח, אלא מהסוג שבא רק אחרי הניצחון המוחלט. כמו "שלום וסטפאליה" או "שלום ורסאי" גם השלום של הרמדאן הוא מסוג ההסדרים החד-צדדיים שמנצחים כל כך אוהבים.

מנחם לדעת שכשיזרקו את היהודים בחזרה לים, לפחות יישארו לנו כמה אלפי לייקים.

העולם המקביל של מועצת הביטחון

מליאת האו"ם. רק חצי הכוס המלאה?

מי אמר שהאו"ם יודע רק לגנות? על רקע מהומת האלוהים שמתחוללת בימים אלו בסוריה הצליחו חברי מועצת הביטחון גם להנפיק חוות דעת אופטימית בכל הנוגע למתרחש בגבול ישראל לבנון.

ההודעה לעיתונות שסיכמה את שנאמר בישיבה שעסקה ביישומה של החלטה 1701 שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, נראית כמו תרגיל טוב בהתבוננות על חצי הכוס המלאה. "למרות שההחלטה בסך הכל נשמרה במשך ששת השנים האחרונות" הודיע הארגון, "הרי שחלה התקדמות מועטת בלבד בהגעה להפסקת אש מלאה".

למי שקצת עוקב או לכל הפחות משתמש בשירותי המודיעין החשאיים של גוגל, מתברר כי לפנינו פרשנות די מרחיבה למושג "שמירה" על הסכמים בינלאומיים. מזה שנים שכותרות העיתונים עוקבות בדאגה אחר סימני ההתחמשות של הארגון השיעי. כבר בשנת 2008, היה ברור שפירוז זה הדבר האחרון שקורה בדרום לבנון. ברק מחה על כך בפני שר החוץ הצרפתי, לבני דיברה על זה עם המקביל האיטלקי, ובשנת 2009 כשכבר דובר על 40,000 רקטות אפילו הבריטים קרי המזג הביעו על כך "דאגה עמוקה". הלבנונים, אם שאלתם, טענו שארסנל נשק עם טווח הגדול פי כמה מאורכה של מדינתם הוא "עניין פנימי" בלבד.

כל זה לא מפריע לאדון דרק פלומבי, המתאם המיוחד של האו"ם לענייני לבנון, להודיע לעיתונות כי "הוא קיבל תחושה חזקה של החשיבות והערך של עבודת יוניפי"ל בלבנון בכל הנוגע לשימור השקט משני צידי הקו הכחול"

האמת היא שקשה להאשים אותו. לפי הדיווחים, במשך תקופה ארוכה כוחות יוניפי"ל לא מנעו את חימושו של החזבאללה ונמנעו מלהתעמת איתו; וחמור מזה – הכוח העביר למפקדיו דיווחים שקריים ומוטים על המתרחש בשטח. 

רק כך אפשר להבין איך הצהרות פומביות ומפורשות של נסראללה על כך שארגונו מתחמש מחדש ומעביר אמצעי לחימה לדרום לבנון, ועל כך  ש"כיום יש בידי חזבאללה רקטות היכולות להגיע לכל מטרה שהיא בשטח ישראל" עוברות מבלי משים.

חיילי הגדוד האינדונזי של יוניפי"ל בוחנים רקטה שהתגלתה טרם שיגורה
(צילום: רויטרס 17 ביוני 2007 צלם: כמאל ג'אבר)

כמה נשק יש היום בידי חזבאללה? זאת קשה לדעת. ההערכה לפני שנתיים הייתה כי " יש בידי חיזבאללה ארסנל של אלפי רקטות מכל הסוגים והטווחים כולל טילים עם דלק מוצק בעלי טווח ארוך יותר ומדויק יותר". אשר בשל הטווחים הארוכים שלהם "מאפשרים להם למקם את קני השיגור שלהם בעומק לבנון, והם מכסים טווחים הרבה יותר גדולים ממה שהכרנו בעבר. מודל חיזבאללה 2006 שונה ממודל 2010 מבחינת יכולתם הצבאית, שהתפתחה מאוד". יכולת זו התפתחה באמצעות העברות נשק מאסיביות וגלויות כך שקשה אפילו לקרוא לזה הברחות: "העברות אמצעי הלחימה לחיזבאללה מועברות באופן קבוע מסוריה ומאורגנות על ידי המשטר הסורי והאיראני, לכן אין לקרוא לזה הברחות נשק ללבנון – זו העברה רשמית ומאורגנת". כפי שאמר תא"ל ביידץ ראש חטיבת המחקר בשנת 2010.

היום כבר יודעים להעריך כי מדובר בלמעלה 60,000 רקטות המכסות את מרכזה ואף את דרומה של ישראל. ובעקבות הברדק ששולט בסוריה ייתכן כי מאגר זה אף כולל אלמנטים של נשק לא קונבנציונאלי.

אז נכון, היה יחסית שקט סביב הקו הכחול הקדוש כל כך לאו"ם, ונכון שבמהלך השקט הזה גם היו כוחות יוניפי"ל בשטח. אבל האם אפשר לקרוא לזה "שמירה על השלום"?

אפנת הרטרו-זיוניזם וסגריריותו של האביב הערבי

ז'בוטינסקי. פג תוקף?
ויקישיתוף

עד השנה האחרונה היה נדמה שמה שקורס סביבנו היא רק המסגרת התפיסתית של תהליך אוסלו על חלומות החומוס בדמשק שלו. שבירת הכלים של האינתיפאדה השנייה, יחד עם עלייתו הדמוקרטית של חמאס ובשילוב הכישרון הפלסטיני לפספס הזדמנויות, הוכיחו כי העסקה שנרקחה בנורבגיה בתשעים-ושלוש של רבין הייתה במקרה הטוב כשלון חרוץ. 

לכאורה, לא היו ימים טובים מאלו לימין הישראלי, אשר הפחדותיו מהעשורים האחרונים מתגשמות בצורה מושלמת כל כך. לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים לקח על עצמו הימין את משבצת ה 'אמרנו לכם' הישראלית, והשלים בכך את השתלטותו על מוקדי הכוח במדינה.

אולם, בחלוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, מתברר כי גם לתובנה זו יש תאריך תפוגה. מהומות כיכר תחריר ויתר אירועי השנה בעולם הערבי, יצרו מציאות אזורית חדשה שאף ספר של מועמד לראשות הממשלה לא יכול היה לחזות. מה שהוכתר בתחילה כאביב, הפך מהר מאוד לסתיו לא שפיר ואחר כך לחורף אפלולי. ובשביל מה שמחכה בהמשך, כנראה שדימויים מעולמם של מגישי התחזית היומית כבר לא יספיקו.

אם לחזור לזירה הפנימית, הפרדיגמה שמתקפלת העונה היא זו של ילדי חורף 73'. הדיווחים האחרונים על הרוויזיה שמתכננים המצרים לעשות להסכם השלום שנכרת עמם, מעלים סימני שאלה קשים ביותר על תקפם של מושגים מדיניים מסוג זה באזורנו. בין אם מדובר במודיפיקציות שרוצים לערוך לו ה 'מתונים', ובין אם ברצון להראות לו איך נראה פח המחזור מבפנים, כרצונם של ה 'קיצונים'.

מבחינתו של השמאל הציוני אירועים אלו עוד עשויים להצדיק את דיבורי סוף העולם שמצפים להם ב2012. מדובר בלא פחות מאשר שבירה של כללי ההיסטוריה. כשכל מה שמעסיק אותך זה נורמליזציה עם הגויים בניחוח מערב אירופי, עשוי החורף הקרוב להוות מעין ג'נוסייד מחשבתי.

במצב עניינים שכזה נוח לו לימין הישראלי להתרווח בנוחות במשרדי ה 'אמרנו לכם' אליהם הוא מתחיל להתרגל, ולשלוף מהמגירה את התיאוריות הרוויזיוניסטיות שמעולם לא נוסו פה עד הסוף. אולם כפי שמסתמן זה פשוט עשוי לא להספיק. קצב ההתפתחויות האחרון מראה שהפרספקטיבה הנדרשת בשכונה המקומית כבר חורגת הרבה מעבר למאה השנים האחרונות, ודברים שנכתבו בשנות העשרים מפסיקים להיות לא מעודכנים ומתחילים להיות לא רלוונטיים בעליל. הנוסטלגיה הציונית ואפנת הרטרו-זיוניזם טובים אולי לבילוי סטודנטיאלי אבל בשביל גשר הפיקוד צריך יותר מזה.

מה שהציונות זקוקה לו עכשיו הוא לא איזו וורסיה אלקטרונית של קיר הברזל הז'בוטינסקאי ולא גרסת כיסוי למיתוס הפלמ"ח. מהבחינה הציונית, המעבר לעידן החדש חייב לכלול פיתוחה של פרדיגמה חדשה, כזו שמסוגלת להתייחס ברצינות למה שעבר על היהודים באפיזודה שבין בר כוכבא למרדכי אנילביץ' ושיש לה את היכולת להשתחרר מאחיזתו הדביקה של הסוציאליזם, מההתלהבות מההשכלה, וכן, גם מהשואה.

כשהערבים נוטשים בהמוניהם את מסגרות החשיבה של המאה העשרים, היהודים פשוט לא יכולים להישאר מאחור.

(פורסם במדור דעות של 'מקור ראשון' ב3.1.12)

האם הפלסטינים מתאימים לקבלה לאו"ם?

כמו בכל ארגון המכבד את עצמו, גם ארגון האומות המאוחדות מציב בפני מצטרפים חדשים תנאי קבלה. מי שעומד בתנאי הקבלה האלה יכול לנסות את מזלו בוועדת הקבלה המקומית, ואם הוא ישכנע את חבריה הנכבדים, יותר לו לבנות את ביתו במשרדים הניו-יורקים עתירי החלונות.

בימים האחרונים, ועדה מיוחדת של מועצת הביטחון בחנה את התאמתם של הפלסטינים לתנאי סף אלו. דבר שעשוי לקבוע את גורלה של אותה יוזמת ספטמבר המהוללה.

ובכן, בכדי להתקבל לארגון היוקרתי, על המדינה המועמדת לעמוד בכללים המפורטים במגילת היסוד של האו"ם:

"החברות באו"ם פתוחה לכל שאר המדינות אוהבות השלום, אשר קיבלו על עצמן את ההתחייבויות הכלולות באמנה זו, והמסוגלים לעמוד באותן התחייבויות" (סעיף IV)

כלומר, על הפלסטינים להיות:

1. א.      מדינה
2. ב.      אוהבת שלום
3. ג.       מעוניינת ומסוגלת לעמוד בהתחייבויות הכלולות במגילת היסוד

מסיבות מובנות, אף כי מגוחכות כשלעצמן, לא נדון בסעיף א', שכן הפוליטיקה העולמית כבר מזמן ויתרה על הקריטריונים המעיקים כל כך שמגדירים מה היא 'מדינה'. אולם לגבי השניים האחרונים, נדמה שדווקא יש לנו מה לתרום.

אוהבת שלום ורודפת שלום

הרדיפה אחר השלום טבועה עמוק בכל הטקסטים המכוננים של המדינה הפלסטינית. באמנת אש"ף, למשל, המהווה עד היום את התשתית של הארגון נאמר כך:

"המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא, לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה." (סעיף 9)

למעשה, הם כה אוהבי שלום עד שהם קובעים כי

"הפעולה הפידאינית (=טרור) מהווה את הגרעין של מלחמת השחרור העממית־הפלסטינית, והדבר יחייב את הסלמתה, את הרחבתה, את ההגנה עליה ואת גיוס כל היכולת הפלסטינית במסת-אדם ובמדע." (סעיף 10)

דבר זה כמובן מחייב את העקרון ההומאני לפיו

"בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין בשלימותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה". (סעיף 21)

אגב, ה 'תכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית או בינאומה' הם מה שנקרא בעברית 'תהליך השלום'.

מי שלא השתכנע בדבר כנותן של שאיפות השלום העולמי הללו, מוזמן להאזין למשל לשיר 'קלצ'ניקוב – לו יעופפו קליעיך' שזכה לחסותו של רב החסדים מחמוד עבאס. 

או למשל, לרוות אושר מקביעתו של עבאס כי ה 'היסטוריה הפלסטינית תמשיך להיכתב בדם' 

אלו מהקוראים שעדין לא נחנקו מדמעות אושר יכולים להתנחם בהצהרה המרגשת כי מטרת הרשות היא להשמיד את ישראל. 

מטען האהבה של הספינה קארין איי

פתרון סכסוכים בדרכי שלום

אחרי שהוכח מעל לכל ספק סביר טבעה אוהב השלום של הרשות הפלסטינית, ניגש לבחון את יכולתה לעמוד בכללים אחרים שנקבעו באמנת האו"ם.

ובכן, באמנת האו"ם נקבע כי יש לשאוף ליישוב סכסוכים בדרכי שלום

"צדדים לסכסוך אשר התמשכותו עלולה לסכן את היציבות והשלום העולמי, נדרשים ראשית כל לשאוף לפתרון על ידי משא ומתן, חקירה... ושאר דרכי שלום" (סעיף 33)

בסעיף זה כמובן, אין צורך להכביר במילים. הרי ידועה עמדתה של הרשות, הרואה בפעילות הצבאית המזוינת מוצא אחרון לחלוטין, אשר יש לנקוט בו רק כאשר כלו כל הקיצין.

לכן נקבע בתכנית השלבים (שאגב מפורסמת בעמוד הרשמי של המשלחת הפלסטינית לאו"ם) כי המאבק המזוין עומד בראש סדר העדיפויות:

"הארגון לשחרור פלסטין ישתמש בכל האמצעים ובראש ובראשונה במאבק המזוין לשחרור הטריטוריה הפלסטינית ולהקים את הישות הלאומית הלוחמנית" (תרגום ביתי)

ההכרה שיש ליישב הכל בדרכי שלום מהדהדת בעצמה גם מהכרזתו של עבאס לפיה הוא מסרב להכיר במדינה היהודית, או מקריאתו של נביל שעת' לפיה הם לעולם לא יסכימו ל'שתי מדינות לשני עמים'. השלמה לפילוסופיה הומנית זו אפשר ללמוד מהרעיונות נוטפי האהבה של ג'בריל רג'וב, שאגב מכהן על תקן 'פרטנר' ביוזמת ז'נבה. ועוד שלל התבטאויות  אחרות.

לאור הממצאים שבדו"ח זה, שכמובן נאמרו רק 'לצרכים פנימיים', נראה שאין שום סיבה לשלול מהרשות הפלסטינית את הכניסה לארגון הבינלאומי. זאת, בהנחה שיחליפו רק מילה קטנטנה במגילת היסוד שלהם, ובמקום 'שלום' יכתבו 'מלחמה'.

מי מחליט מה העם רוצה? ומי יודע מה רוצה הפלסטיני?

בינות לעשרות אלפי המסמכים הלא ממש חשובים שהשפריץ השבוע הדלפון (=ויקיליקס בעברית תקנית) אסאנג' מסתתר לו מסמך מעניין המציג נתון סתמי לכאורה.

לפי המסמך, בין השנים 1995-2001 שיעור נישואי הקטינות באוכלוסייה הערבית בישראל צמח פי שישה, מ 1.3 ל 1000, לכדי 6 ל 1000. בשש שנים הוכפל השיעור פי ארבע.

ליבשושיות הסטטיסטית הזו עשוי להיות פשר מעניין, כפי שמשער הבלוגר 'זקני ציון':

"Could it be that after Oslo there was a rush to marry girls between those living in Israel and the territories so the latter could gain Israeli citizenship?"

כלומר, סמוך לנס התקומה הפלסטיני ולהקמת מנגנוני המדינה שבדרך, היו רבים וטובים – או ליתר דיוק: רבות וקטינות – שסברו כי עדיף לו לפלסטיני לחיות בגלות הנכבה, ולא להישאר תחת ידי אש"ף.

השערה זו מקבלת חיזוק משמעותי מנתונים  שנחשפו בדיון בישיבת ועדת הפנים של הכנסת ביולי 2003, לפיהם במשך העשור הראשון מאז הסכמי אוסלו יותר מ 130,000 פלסטינים עברו לישראל באמצעות לקונת-הפלא המכונה 'איחוד משפחות'. זאת, בניגוד לתקופה הקודמת בה עשרות בודדות בלבד התאחדו כך עם משפחתם.

ובכן, מסתבר כי העם הפלסטיני (או לפחות כ 10% ממנו) יודע מה טוב בשבילו. הוא הבין כי כמה שהיה גרוע תחת שלטונה של ישראל, שלטונו של אש"ף הוא גרוע הרבה יותר. וכאשר הגיע נושך-הכריות מתוניס עם פמליית הגנגסטרים שלו, העכברים ביקשו לנטוש את הספינה, ויפה שעה אחת קודם.

שני מנהיגים נאורים ושקרן אחד

גם היום, הסיסמא "מובארכ, אסד, עבאס" היא מה ששרים ברמאללה, וגם היום, כאשר מציבים בפני פלסטיני את הברירה בין ישראל לפתחלנד הוא יבחר בראשונה. זאת, למרות הנכבה, זוכרות וכל הגדעון לויים והניב גורדונים (ע"ע) למיניהם. 

באופן כללי, עד כמה שהמונח 'כיבוש נאור' הוא בעייתי, הרי שהוא היה הרבה יותר נאור מהרודנות הערפאתית וממשיכו היודע-להתגלח. הכפלת התמ"ג הפלסטיני לנפש בשנות הכיבוש פי שלש, חיבור 97% ממשקי הבית למערכת המים ועלייה דרמטית בהשכלה הם לא תוצאות של 'יהודו-נאציזם' בשטחים. כנראה שאחרי הכל, הכיבוש לא כזה גרוע.

העם דורש רצף הגיוני

דומה שכאן אנו פוגשים היבט נוסף של הרציונאל סוציאליזם המוכר לעייפה. הפרדיגמות הסוציאליסטיות-מרקסיסטיות, מציירות את העולם במונחים של מאבקי מנצלים ומנוצלים, ומרגילות לתפיסה דיכוטומית של טוב ורע בעולם. כאשר האידיאולוגיה קובעת כי המנצל הוא הרע והמנוצל הוא הטוב, למציאות אין כל כך מה לומר בנושא – אפילו כאשר המנוצל עושק את בני עמו, נוהג בשחיתות ומזיק לנתיניו ברמות שהכובש המנצל לא היה מעלה על דעתו. 'בלי בגץ ובלי בצלם', זוכרים?

באופן חצוף למדי נוטים הרציונאל-סוציאליסטים לטעון למונופול על 'רצון העם', שגם הקשר בינו לבין המציאות (שמתגלה בבחירות למשל) הוא תלוש עד מדומיין. אבל היומרה לדעת גם מהו רצונו של עם אחר –  זו כבר התנשאות מטופשת. פשוט דיבור בר-הקאה.

למה לתמוך בעצמאות הפלסטינית? על פסאדו-היסטוריה ותת-היגיון

הפלא הלשוני החדש שמקשט את הדומיין של הארץ, העונה לשם 'על הישראלים להתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה ולתמוך בעצמאות פלסטינית' מתאמץ להקביל את מאבקם של הפלסטינים לעצמאות למאבקם של השחורים לשוויון בדרום ארה"ב. כידוע, עיקר הבעיה של הפלסטינים נעוץ בחסרונן של אי-אלו זכויות אזרח, הנשללות מהם בגלל חבורה של יהודים רשעים. ובלשון הזהב השחור של המחברת:

"אנחנו, יהודים החיים בישראל, השותפים יום יום, שעה שעה, במניעה של זכויות בסיסיות מאזרחים פלסטינים, בהנצחת ההתנחלות והכיבוש, נמצאים במצב דומה לזה שבו נמצאו לבנים רבים בארה"ב של שנות ה-60. רובנו מתקשים לתמוך במאבק העצמאות הפלסטיני, בין מתוך עצלות, אדישות, או איבה בסיסית כלפי אלה שכל חיינו סיפרו לנו שהם בהכרח האויב. לרובנו קשה לעמוד בפני הסיפור שמספרים הממשלה ורוב כלי התקשורת, כאילו הכרזת העצמאות הפלסטינית היא אסון לישראל, בדיוק כפי שמרבית הלבנים בדרום ראו את מתן זכות ההצבעה לשחורים כקץ הציוויליזציה... מצעד התמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית הוא הזדמנות לשנות דרך. זהו הרגע לומר לעצמנו, לשכנינו הפלסטינים ולעולם כולו, שגם אנחנו מסוגלים להשתחרר מכבלי השנאה, הפחד והגזענות הלופתים את מדינת ישראל"

גזענות שלא על רקע גזע 

כידוע, היהדות היא דת גזענית. לכן אפשר להיכנס אליה בתהליך דתי פשוט שכולל שינוי באורח החיים ואקט פיזי קטן. ככה רוסים, פולנים, מרוקאים, אפריקאים ואסיאתים שינו באחת את הגזע שלהם והפכו ליהודים. משום מה כשמדברים על גזענות ויהדות שוכחים את האלמנט הקטן שנקרא 'גיור'. 

אני לא מומחה גדול לגזענות, אבל נדמה לי שבדרך כלל די קשה להתקבל לגזע. היחיד שהצליח לעשות את זה היה צריך להשתלט על מדינה במרכז אירופה ולהוביל אותה למלחמה גדולה. הוא היה נמוך עם שפם שחור קטנטן ובלורית לא מחמיאה, לא מה שמצפים מ 'ארי' טהור.

מסתבר שהיהדות והאפליה שהיא יוצרת היא לא על רקע גזעני, אלא על רקע דתי-אתני. חלק מהאנשים קוראים לזה 'לאום', ולמדינה שמשרתת אותו 'מדינת לאום'. יש עוד כמה עשרות כאלה בעולם, ולחלקם חוקים לא פחות מפלים משיש כאן. מי שמע למשל על 'חוק השבות' ההונגרי? 

מה רוצים הימנים?

מי שמכיר את התכניות המדיניות של הימין, יודע שהם מגדולי המצדדים בהענקת זכויות פוליטיות לפלסטינים. חלקם תומכים בהענקת זכויות חלקיות בתחומי ישראל, חלקם בזכויות מלאות במדינה הפלסטינית שבשליטת ההאשמים ואחרים בהגדרה יצירתית של מגוון תחומי ריבונות.

מה שבטוח, את התקדים החד-מימדי של האפליה הגזענית הימין בישראל עבר כבר מזמן. מה שמציק לימנים משום מה זה סיפור אחר לחלוטין, משהו שקשור בהישרדות לאומית ובהבטחת הקיום. מוזר.

הארגון לשחרור אפרו-אמריקה

עכשיו קצת היסטוריה. נבחן לרגע את ההשוואה המקורית של הגב' שטרנהל. נשלים רק כמה פרטים חסרים בשביל להשלים את התמונה.

כידוע לכל מי שאין לו גישה לגוגל, השחורים באמריקה התנגדו במשך שנים להקמתה של ארצות הברית. הם טבחו בהם ברגע שהפיונירים הראשונים השמיעו ציוצי ריבונות, ופעלו בקדחתנות בקרב המעצמות בכדי למנוע את הענקת העצמאות האמריקאית. גם מאוחר יותר, כאשר ניאותו האנגלים והצרפתים לחלק את צפון אמריקה בין הלבנים לשחורים, סרבו השחורים לקבל רק חצי מהיבשת ופצחו במלחמה נגד המושבות האמריקאיות הקטנות שבמישור החוף.

לאחר מכן המשיכו השחורים לתקוף את המדינה הצעירה בשיתוף כל מדינות אפריקה. לבסוף, כאשר הם התייאשו מלהשמיד אותה הם פנו לדרך של טרור ופגיעה באוכלוסייה תמימה.

אם זה נראה לכם מוזר, סימן שיש לכם גוגל במקלדת וקצת שכל בראש.

כל כך קשה למצוא תקדים היסטורי? (גרפיקה: גיל רונן)

התקדים אותו בוחרת גב' שטרנהל לגייס לטובת נטיותיה הפוליטיות מגלה טפח או שניים על האופן בו היא ושאר החברים הקולניים שלה מבינים את המציאות. החבורה הזאת, שמתנגדת אידיאולוגית לפריזמה הדתית-לאומית, תעשה הכול בשביל להתאים את המציאות לתפיסות שלה. הם יתעקשו לתאר את הפלסטינים כשחורים או כ 'אחרים' של המזרח התיכון, ואת המאמצים שלהם להפוך את היהודים לד'ימי, ימשיכו לתרץ על ידי בליל של מלל פוסט-קולוניאלי ועל-הגיוני.

אנחנו מכנים זאת 'הלבנה ילידית', כפי שכבר ראינו במספר תקדימים כמו השוואת חמאס לפלמ"ח או הלח"י, או תפילתו המרגשת של שטרנהל האב שהפלסטינים ישכילו להפנות את ההתנגדות למתנחלים בשטחים ולא לתינוקות בקניונים. 

לתופעה זו, של אידיאולוגיה ניאו שמאלנית שמשתלטת על חלקי המוח האחראים על חשיבה, בחרנו לקרוא 'רציונאל-סוציאליזם'.

אפשר לחשוב על כל מיני תקדימים היסטוריים אחרים, אלא שזה כבר לא מקורי – את התקדים של הסוס הטרויאני עשו פה בשנות ה90, את זה של הסכם מינכן מקיימים באדיקות מאז 78', ואת זה של הסכם חודייבה ראינו בעשור האחרון. דווקא משהו מההיסטוריה האמריקאית היה יכול להיות מרענן. מפרץ החזירים אולי?

השימוש בתקדים האפרו-אמריקאי בשביל לאפיין את מהות הפלונטר המקומי, היא דוגמה נהדרת לאידיוטיות שימושית: אינטלקטואל מערבי תומך בתנועה אנטי-מערבית טוטאלית, תוך שימוש במערכת ערכים מערבית מובהקת.

כשהגב' הנכבדה תצטרך לשנן את חוקי עומר בשביל לקבל אזרחות, זה כבר לא יהיה מצחיק.

מה חדש בחד"ש? היכרות עם ה"שמאלו-צנטריות" תופעה מתועדת לראשונה!

תנועת/מפלגת/שניים-וחצי-פעילים-ומזכירה "חדש" קוראת למפגן ענק ביום ה"נכסה"' בתל אביב:

"אומרים 'כן' למדינה פלסטינית!!"

בהודעה שצורפה להזמנה נאמר כך:

"אנחנו נמצאים ברגעים של הכרעה גורלית. הכרה במדינה הפלסטינית העצמאית עשויה לממש שלום ובטחון אמיתי לשני העמים בשתי מדינות ושתי בירות בירושלים. היום אפשר לעשות שלום ולא רק לחלום עליו – לצאת מהשטחים הכבושים ולהשתחרר מהכיבוש, לפרק את ההתנחלויות ולהחזיר את המתנחלים הביתה, לפתור את בעיית הפליטים. מול סרבנות השלום של ממשלת נתניהו-ליברמן נשמיע ברביעי ביוני ביחד, יהודים וערבים, קול של תקווה ושלום!"

הודעה זו כוללת את רוב המלל הרגיל - מי שאשם במלחמות זה ישראל. מה שמייצר בעיות זה ההתנחלויות. מה שיוביל לשלום זה הכרה במדינה הפלסטינית. וכמובן, מי ש'מסרב' לשלום זה הדמון הדו-ראשי "ליברמנביבי".

אין צורך להתעכב הרבה על המטרות של אותה מדינה פלסטינית, בטח שלא לאחר הברית "ההיסטורית" שלה עם החמאס. רק העקשנות הרציונאל-סוציאליסטית מובילה את החבר'ה מחד"ש לחזור על אותן תובנות שחוקות. חוץ מהשם של הארגון, קשה למצוא פה משהו חדש.

מה שכן מצדיק את הפוסט הזה, היא הודעתו של ח"כ דב חנין:

"הקיפאון הפוליטי שאיפיין את המזרח התיכון כל כך הרבה שנים לא יוכל עוד להימשך. משטרים רודניים קורסים מסביבנו... הגענו לפרשת דרכים ובה שתי אפשרויות – או שנידרדר להסלמה או שנצליח לעלות על דרך של הסדרים ושלום. הבחירה בפנינו ובפני עמי האזור היא חדה וגורלית: שלום לכולנו או חורבן לכולנו."

ברמת האחבנה, חנין ניחן בחוש מציאותי חד ביותר - אכן משטרים רודניים קורסים סביבנו. כל הכבוד. אולם תחזיתו לעתיד לוקה בפשטנות אופיינית: יש עמים גדולים מאד באזור שיש להם סכסוך עם איזו מדינות קטנטנה. הברירה שעומדת בפניהם היא להשמיד את אותה מדינה, או לא. קשה לראות איך החלטה שלהם לנסות להשמיד את ישראל מובילה ל"חורבן לכולנו", כמו שקשה להבין מדוע הסדר כזה או אחר של ישראל עם שכנותיה יביא "שלום לכולנו". עמי האזור דואגים לטבוח האחד בשני באופן די מרשים ללא כל קשר לכיבוש ולנכבות האופנתיות. 

דיאגנוזה: "שמאלו-צנטריות"

אנו מזהים רציונאל-סוציאליזם חמור, המשמש כאן בכדי לפרק את המסגרת הלאומית-תרבותית של הסכסוך על ידי הצגתו כמאבק בין מתונים לבין 'קיצוניים משני הצדדים'.

חד"ש או חב"ד?

מלבד זאת יש כאן סממנים של שמאלו-צנטריות בינונית. השמאלו-צנטריות היא צורת חשיבה הרואה את האדם, בדרך כלל הנאור, במרכז היקום - כאשר בידו לשלוט בכוח מעשיו והחלטותיו המדיניות במהלך ההיסטוריה. השמאלו-צנטר מאמין ש "הוא ואתה יכולים לשנות את העולם" כך שדיפלומטיה ומדיניות נכונה יכולים להביא לביטולן של יריבויות היסטוריות עתיקות.

מכיוון שלדעתו שורשי הסכסוכים והמתיחויות הן כלכליות-חמריות, הרי שהוא סבור שבאמצעות מערכות שונות של "הסדרים" ו"חלוקה מחדש" יוכלו הצדדים להתעלות מעל הסכסוכים הקטנוניים ולהביא את מלכות השמים.

השמאלו-צנטריות היא הגורם הראשי לחוסר הסבלנות כלפי "אויבי השלום": האדונים ביבי וליברמן והמתנחלים אוהבי-ההיתרבות. אלו רוצים להמשיך לדכא עמים אחרים ולשמור לעצמם את משאבי הטבע שלהם, או שהם מונעים מאיזו פאנטיות דתית הזויה. כל הסבר אחר לדחיית ההמלצה לבחור ב"דרך השלום" פשוט לא נכנס למסגרת החשיבה הרציונאל-סוציאליסטית שלו.

לא למאבק בין עובדים לעובדים! כן לשלום לסוציאליזם! לא לעובדות ולמציאות! כן לחינוך מחדש!

תנועת "מאבק סוציאלי" פרסמה ניתוח אקטואלי של התהליכים האזוריים. ניתוח זה עסק באפשרות קריסתם של הסכמי השלום עם מצריים וירדן לנוכח המהפכות האחרונות:

"הסיבה לקריסה האפשרית של הסכמי השלום בין ישראל למצרים וירדן, כמו גם העלייה בסיכויים לעימות צבאי עם מדינות אחרות, היא לא השפעתם של גורמים אנטישמיים, אלא הלחץ הסולידארי הגובר מצד ההמונים באזור להתערב לסיום הכיבוש ולמניעת ההתקפות על הפלסטינים." 

בניגוד למה שמושמע ללא הרף במצרים ובירדן, הסכנה להסכמי השלום לא נובעת מגורמים תרבותיים השוללים את קיומה של ישראל ('אנטישמיות' בלשונו הרדודה של הכותב), אלא בשל רגשות הומאניים מצד ה'המונים'.
ההמונים המצרים והירדנים - שמצבם הסוציו-אקונומי גרוע הרבה יותר ממצבם של אחיהם הנאנקים תחת הכיבוש - לא מסוגלים לעמוד מנגד מול גורלם של אחיהם וגל של התרגשות סולידארית סוחף אותם בהמוניהם.


הפרדיגמה המרקסיסטית שמנחה את הכתיבה הזו זועקת עד השמים: הסכסוך אינו סכסוך לאומי-תרבותי המבוסס על מלחמת ציביליזציות, אלא מדובר בוורסיה המקומית של מלחמת המעמדות הלא נגמרת. מי שהופך את הסיפור לסיפור לאומי הוא לא אחר מ:

"גורמי ימין קיצוני, בממשלה ומחוצה לה, מנצלים את המצוקות, החששות והזעם כלפי הממסד בקרב יהודים ממעמד הביניים וממעמד העובדים, לקידום האג'נדה הסכסכנית, הריאקציונית וההזויה שלהם, תוך התמקדות בהסתה נגד ערבים, פלסטינים, מוסלמים, מהגרים ופליטים." 

בניגוד לאותם נצלנים, חברי תנועת המאבק מחזיקים בפתרון הסופי למצוקות האזור:

עובד נדכא בשנות ה-40

"אנחנו אומרים: לא למלחמה בין עובדים לעובדים ובין עניים לעניים!
...מעמד העובדים הישראלי מוכרח לקדם סולידריות בין עובדים ומדוכאים...
יש צורך בוער בבניית אלטרנטיבה למפלגות ההון הלאומניות שמקדמות כולן אג'נדה מסוכנת והרת-אסון בכל התחומים. הקמת מפלגת עובדים רחבה בישראל תוכל להציף גם גישה חלופית וחיונית לפיתרון הסכסוך – סולידריות בין האנשים העובדים והמדוכאים ואפס דיכוי לאומי...
מפלגת עובדים פלסטינית תוכל להעמיד אלטרנטיבה להנהגות הימניות של החמאס והפת"ח,
מפלגות כאלה יצטרכו לפעול להקמת ממשלות חדשות של נציגי האנשים העובדים והעניים...
אחדות האנשים העובדים במאבקים נגד ניצול, אפליה ודיכוי, ולמען פרנסה, דמוקרטיה ושלום, הכרחית לסלילת הדרך לסיום הסכסוך."

והרי המציאות:
הערבים והיהודים בסביבה נתונים במאבק מזה יותר ממאה שנים. המאבק הזה מוכר בתודעת הצדדים כמאבק לאומי. אולם, הפרדיגמה הסוציאליסטית מנחה 'רציונאל-סוציאליסטי' החזק מכל עובדה או תיאור היסטורי הקובע שמאבקים היסטוריים מתנהלים על חלוקתם של משאבים וסביב ניצול ודיכוי של 'מעמדות' שונים. בשל כך יכול הסוציאל-קופירייטר להרשות לעצמו - ולדרוש מאחרים - התעלמות כה בוטה מעובדות.


ואולם גם הכותב המחונן מכיר בעובדה המצערת (רוב העובדות מצערות מרקסיסטים) שנכון להיום רוב הציבור אכן חי בתודעה לאומית, כך שכל המלל הרהוט שלעיל לא יוכל לשנות את המצב הנוכחי. על כן, קובע הכותב בהיר-המחשבה, שלום במזרח התיכון - 

תכנית אב לשלום במזרח התיכון

"כרוך בהכרח במאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה, למען: מדינה פלסטינית סוציאליסטית עצמאית, לצד ישראל סוציאליסטית ודמוקרטית באמת, כחלק מאיחוד פדרטיווי, וולונטארי, סוציאליסטי ודמוקרטי של מדינות האזור."

מה עושים כשתיאוריה נתקעת מול עובדות לא נוחות? 
במקום לסגת מהתיאוריה, או לפחות לסייג אותה, מרהיב עוז המרקסו-פובליציסט הנ"ל ותובע מהמציאות להשתנות! 


הרציונאל הסוציאליסטי כאן עובד בערך ככה:

1. הנחה: מאבק לא יכול להיות לאומי-תרבותי.
2. עובדה: רוב האנשים תופסים את המאבק הזה כלאומי-תרבותי.
3. מסקנה: האנשים טועים.

ומהו שלב ד בהיסק המכונן הזה?
חינוך מחדש כמובן.

חג שמח מיוזמת ז'נבה! חג שמח מיוזמת ז'נבה! חג שמח מיוזמת ז'נבה! מה?? אני חוזר על עצמי?? פאשיסט!

המייל שלי הפיק היום ברכה וירטואלית זו:

 

שלום,
האירועים באזורינו ואצל שכנינו מהווים תירוצים למי שלא רוצה לשנות את המציאות והזדמנות למי שכן רוצה. ישראל, ביום העצמאותה ה-63, צריכה לקחת יוזמה ולעצב את עתידה לפני שגורמים מבחוץ יעשו זאת. הגיע זמנה של ישראל להפסיק להיות מדינה בגבולות זמניים ולפעול בכל יכולתה כדי להגיע לפתרון קבוע לסכסוך.
אנחנו נגביר את הפעילות והלחץ שלנו בכוון זה בחודשים הקרובים. מקווים לראותך איתנו.
יום עצמאות שמח,
צוות יוזמת ז'נבה

הרי הסכסוך לא קשור לתרבות, אידיאולוגיה ודת עתיקת יומין, אלו דברים שיש רק לאדם הלבן. הברברים במזרח התיכון מעוניינים רק בכסף, שטח ו'כבוד מזרחי'.
אז למה שלא נתבגר כבר ונסיים את הסכסוך המיותר כלכך?

הנשיא פרס: לנהל מו"מ עם חמאס - "גם כשהתחלתי את המשא ומתן עם ערפאת, אמרו 'אין שום סיכוי".

הנשיא פרס הכריז בראיון חגיגי כי הוא לא שולל משא ומתן עם חמאס, שכן גם המשא ומתן הראשוני עם אש"ף התחיל באווירה של אי-אמון ציבורי:

"גם כשהתחלתי את המשא ומתן עם ערפאת, אמרו 'אין שום סיכוי'. אותו הדבר אני חושב לגבי חמאס - השם לא מעניין אותי, מעניין אותי התוכן. הכל עוד פתוח, מפני שגם לחמאס יש בעיות והוא לא כל כך חזק" 

לפי ההיגיון של פרס זה עובד בערך ככה:
א. אש"ף היה ארגון טרור רצחני.
ב. דיברנו עם אש"ף למרות הכל.
ג. התהליך מול אש"ף היה מוצלח.
ד. אין סיבה לא לדבר עם חמאס.

בעוד שעל התעלול הדיפלומטי של שיחות חשאיות אפשר להתווכח, הרי שאת העניין העובדתי - הצלחתו או כשלנו של תהליך אוסלו, אפשר לשפוט באופן די חד-משמעי.
אם תוצאה כזו, שגבתה קרוב ל1500 הרוגים ולפחות 2 מבצעים נרחבי היקף, נחשבת בעיני הנשיא כהצלחה, קשה לדמיין מה נראה בעניו כישלון

הנשיא ממשיך בשלו ומסביר מאין הפשרנות ההחלטית הזו:

"אבל כל המנהיגים יודעים בלבם שאין ברירה ומוכרחים להגיע לשלום. איש לא רוצה היום לחזור לשפיכות דמים, במיוחד במצב הקיים. על כן צריך להבחין בין המראה החיצוני לבין הפוטנציאל הנסתר".  

אף אחד לא רוצה היום לחזור לשפיכות דמים ולמלחמה במצב הקיים".

מסתבר שהנשיא פרס אינו רק דיפלומט מפורסם או פוליטיקאי ממולח, הוא גם פסיכולוג או מאמן אישי של מנהיגי האזור. על סמך איזה מידע מתבססות הקביעות הללו?

התשובה לכך נעוצה עמוק בתיאוריה של האידיוטים השימושיים. הנשיא פרס מחזיק בתפיסה פסאדו-מרקסיסטית, המניחה שהגורם המניע את העולם הוא המאבקים הבלתי-נלאים על אמצעי הייצור. היות וכך, שאיפתם של מנהיגי האזור היא רווחה כוללת ולא להרוג יהודים מסיבות דתיות ותרבותיות. על כן, כל הסימנים המעידים שאין זה כך, נפטרים בקלות כאמירות 'לצרכים פנימיים' או ככיסוי 'לדבר האמיתי' שהוא מדינה סוציאל-דמוקרטית ערבית מתקדמת.
יש כאן שילוב של מרקסיזם עם אוריינטליזם יהיר.
השילוב הזה כבר הכניס את מדינת ישראל לאשפוז של שני עשורים קשים.
כנראה שבתהליך הגמילה מופיע מדי פעם 'קריז' מזדמן.

הארץ: העם המצרי בעד ביטול השלום בגלל יחסה של ישראל לפלסטינים

ב27.4.11 פורסם סקר לפיו למעלה ממחצית מהמצרים בעד ביטול הסכם השלום עם ישראל.

סקר כזה הוא הזדמנות נהדרת לרענון קונספטואלי ולבחינה מחודשת של פרדיגמות ומדיניות. אולם, סקר כזה הוא גם הזדמנות לפרשנות יצירתית של המציאות ולבחינה מחודשת של העובדות לאור פרדיגמות נוקשות, כפי שנוהגים אינטלקטואלים הלוקים בסנדרום א"ש.

דוגמא טובה לכך פורסמה ב'הארץ' למחרת, תחת הכותרת "שלום קר עדיף":

"חולשת השלום עם מצרים ועם ירדן נבעה מהיותו נחלת מעטים - פוליטיקאים, קצינים, דיפלומטים וקומץ אנשי עסקים בשני הצדדים - בשעה שהנתק בין העמים נמשך. הסיבה העיקרית לנתק היתה ועודנה הביקורת הציבורית במדינות ערב על היחס של ישראל לפלסטינים בשטחים. דעת הקהל הערבית דואגת לפלסטינים כפי שיהודי התפוצות דואגים לשלום ישראל, לביטחונה ולשגשוגה."

ממצאים

לזכות הכותב ('מערכת הארץ') ייאמר שעובדות מסויימות לא נעלמו ממנו. השלום עם מצרים אכן נותר נחלת מעטים. אולם, בניתוח הסיבות מתגלה נוקשותו של הכותב. הכותב מציין כי הסיבה לכך היא הביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, משהו שמעמיד את העם המצרי בשורה אחת עם מרבית קוראי 'הארץ'. וכפי שנרמז, אף עם יהדות התפוצות. 

אולם, קביעה זו, שנובעת מהפרדיגמה של הכותב מתעלמת משלל נתונים עובדתיים חמורים.

באתר 'פרספקטיבה' ניתחו מאמר זה, והציגו ממצאים מעניינים מדו"ח של המל"מ משנת 2008 העוסק בהסתה אנטישמית במצריים, וסוקר בין השאר את רשימת הפרסומים הבאה:

• "הפרוטוקולים של זקני ציון" היוצא במהדורות חדשות ומעודכנות שנה אחר שנה. 
• "הציונות, הנאציזם וקץ ההיסטוריה" (2005)
• "מזימות היהודים להשתלט על העולם ואופן ההתמודדות עימם" (2005)
• "הבלי ישראל ושקרי הציונות – דת ומדינה" (2003)
• "אופיים של היהודים כפי שעולה בתורה ובתלמוד" (2005)
• "המזימה, אבניי דרך בחתרנות הציונית והעולמית נגד העם הפלסטיני" (2005).
• "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, דווקא לא מודפס שם...

עובדות אלו ראויות כנראה להתעלמות, שכן יש להניח שמדובר בפעילות לצרכים פנימיים בלבד...

בן כספית: "פרס מדבר עם ביבי על בגין, על שרון, על אלה שהעזו והצליחו."

בן כספית מדווח מתוך מוחו של פרס:

"בני שיחו של פרס אומרים לו שישכח מזה. שלביבי אין כוח, שדברים כאלה לא עושים במחצית השנייה של הקדנציה אלא בתחילתה,שאין לנתניהו סיכוי להעביר תוכנית כזו בליכוד. פרס מגחך. הוא כבר היה בסרטים האלה, עוד מהימים של הראינוע והסרט האילם. הוא אומר שאם ביבי רוצה, ביבי יכול. שאם ילך על תוכנית מדינית שפויה כזו לבחירות, ינצח בגדול. ואז הקיצוניים יידחקו לשוליים והשפיות תנצח. ושאפשר ללכד את כל הכוחות הציוניים והמרכזיים והמפוכחים בישראל.פרס מדבר עם ביבי על בגין, על שרון, על אלה שהעזו והצליחו."

האם כספית שמע רדיו בימים האחרונים? האם הוא שהה דרומה מתל-אביב בחצי העשור האחרון?

על איזו הצלחה הוא מדבר? על ההצלחה להונות את הבוחרים של הליכוד?

מי כאן הא"ש? פרס שאומר כאלה דברים או בן כספית שאומר שפרס אומר כאלה דברים? 

 

המשך המאמר של כספית מלא בסימפטומים המוכרים - 'שלום עושים עם אויבים', ושבסוף כל רודן צריך ללכת למכולת:

 

"אבל מה שבטוח הוא שאחרי החלפת שלטון, הדבר הראשון שהמנהיג החדש מחפש הוא רווחה כלכלית. לשלם את החשבונות. להיטיב עם העם. לשקם את הכלכלה. את כל זה אי אפשר לעשות בלי המערב, בלי אמריקה, בלי אירופה."