‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

מי מפחד מרצון העם? חגיגות לציון העשור השלישי והאחרון לדמוקרטיה ה 'מהותנית'



יש ערימה של חבר'ה על הפריים-טיים, שמנצלים את המעוז האחרון של ההגמוניה לקטר על זה שסוף סוף גם לעם יש משהו להגיד על דמוקרטיה. הדיבור הבלתי פוסק על כך שאסור לפוליטיקה להתערב בדמוקרטיה, גורם להרהורים קשים על האופן שבו יפי הבלורית הזקנים תופסים את המילה החבוטה הזו.

בתוך חגיגות האשכבה של הדמוקרטיה המהותנית, ראוי להיזכר קצת בימי עלומיה העליזים, עת ריחפה לה הקטסטרופה הזו בינות לשיחי הציבור הישראלי והפילה חללים רבים בשורות 'שלטון העם' המקומי.
וכך כותב הביוגרף הרשמי של הגב' הזקנה, פרופ' מני מאוטנר:

"במהלך שנות השמונים של המאה העשרים חלו שינויים ניכרים בפסיקתו של בית המשפט העליון: בית המשפט החל מציג את עצמו כשותף לכנסת ביצירת ההכרעות הערכיות והחלוקתיות במדינה; בית המשפט אימץ סגנון הנמקה חדש, בלתי פורמליסטי, בהנמקותיו; בית המשפט אימץ אקטיביזם גורף בהתייחסותו לרשויות השלטון האחרות."


כלומר: מי שהתחיל לערבב פוליטיקה ומשפט לא היו יוצאי חלציו של ז'בוטינסקי או סתם 'בוזגלואים' מהשוק, אלא אהרן ברק ושאר נציגי הציבור הנאור.

את הדינאמיקה החברתית והפוליטית שהובילה את התהליך הזה מתאר מאוטנר כך:
"יש להבין את השינויים האלה כתגובה של בית המשפט העליון על התמוטטות ההגמוניה הפוליטית החברתית והתרבותית של תנועת העבודה בסוף שנות השבעים, ועל המעבר של ישראל, בתוך שנים ספורות לאחר מכן ממצג הגמוני למצב של רב תרבותיות. במסגרת שינויים אלה בית המשפט העליון 'תפס צד' במאבק הפוליטי והתרבותי שהחל מתחולל בישראל בעקבות התמוטטות ההגמוניה. דהיינו, הוא הפך את עצמו זירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של אחת מקבוצות המשנה המרכיבות את הקבוצה היהודית החילונית-ליברלית במאבק על עיצוב אופייה של ישראל בשנים שלאחר התמוטטות ההגמוניה."

אמור מעתה – המאבק על הדמוקרטיה שמנהלים גופים 'עממיים' כמו השמאל הלאומי ושלום עכשיו, אינו אלא מאבק על הגמוניה, או לפחות על מה שנשאר ממנה.
שומר ההגמוניה בשיחות קמפ דייויד. האדם הסביר יושב משמאל. 

כאשר אוסף האנשים הזה – שיש המכנים אותו 'עם' – השתחרר לבסוף מכור ההיתוך וזכה בשלטון הפוליטי כדת וכדין, נכנסה חבורה אחרת ללחץ היסטרי, או בלשונו של מאוטנר ל 'חרדה'.
חרדה זו באה לידי ביטוי מגוון בספרות ובתרבות, כפי שעולה למשל מסיוטו המתגשם של דורון רוזנבלום, שנכתב סמוך למהפך של 77'

"מימי לא זועזעתי כל כך מאירוע מדיני פוליטי, כולל המלחמות. למה להכחיש? באותו הרגע תקף אותי פחד נורא... בגין בשלטון! הדחף הראשוני האינסטינקטיבי היה: לברוח! הדחף השני – להתקומם! היה לי ברור עד אז כמו שתיים ועוד שתיים שעליית הימין הקיצוני לשלטון פירושה – תחילת הקץ של מדינת ישראל"

דוגמא נוספת ניתן לראות בקטע הבא, הלקוח מראיון עם הסופר ס' יזהר משנת 1992, כאשר נשאל האם 'החלוצים מצויים במצב מתמשך של חרדה':

"מצב של חרדת אין-קץ. כל הזמן חרדה. מפעם לפעם מתעלמים ממנה, מביטים בעולם או משתקעים בעשייה. אבל חרדה נשארת כחלק מן המקום. זהו אקלים המקום. הדאגה למה יהיה, לאיך נצא מזה. איזה אסון צפוי עכשיו"

תחושת הזרות כלפי העם שצץ לו פתאום מנוסחת היטב בתהייתו של רוזנבלום משנת 1983:

"מי זה העם הזה? כיצד יתכן שהוא התחלף כולו, על קרביו וכרעיו, במשך שש שנים?"


אחת הדרכים שמצא לו המיעוט הנאור בכדי להתגבר על החרדה הקיומית הזו, עברה דרך בית המשפט ודרך הדמוקרטיה המהותנית שבאמתחתו. קבוצה זו השתמשה שימוש גובר והולך בכלים המשפטיים בכדי לשמר את ההשפעה שלה על המתרחש במדינה, עד שהתפרצותה של המהפכה החוקתית בראשית שנות התשעים, יחד עם כינונו של המזרח התיכון החדש והרציונאלי, הביאו להרגעת תחושת החרדה העזה.

את מה שקורה היום, אפוא, אין להבין אלא בתור המשכה של החרדה המפאייניקית הנושנה. הטיפול הקוסמטי שעשתה ההגמוניה השמאלנית לדמוקרטיה הואיל למשך שני עשורים, ועתה קרב הוא אל קיצו. אוסף האספסוף שברוב טיפשותו בוחר כל הזמן בימין, שהה כמה שנים בפקולטות למשפטים, והסיק כמה מסקנות חשובות, עבור חלקן הורמו השבוע לא מעט אצבעות בכנסת.

כמו שמערכת ארגוני העובדים ומפעלי ההסתדרות לא הצליחו לכפות את הגמוניית מפא"י על העם בישראל בשנות ה80', כך גם מערך התקדימים, חוקי היסוד וה 'בצייני' היהיר לא יעמדו בכך.

וכאז, כן היום:
"האליטה מרגישה ש'העם' קם עליה תוך שהוא מואס בערכיה ובמורשתה התרבותית. בני השכבות העממיות חשים כי בעומק לבה האליטה מסרבת להשלים עם אבדן ההגמוניה, וגם כעת משסוף סוף 'הגיעו', אין היא מניחה להם 'להגיע' באמת." (ארי שביט, 1988)

אז חבר'ה – הגענו. הגענו באמת.
הגיע הזמן שתלכו.




(כל הציטוטים והאזכורים מתוך: מנחם מאוטנר, 'שנות השמונים – שנות החרדה', עיוני משפט כו, תשס"ג.)

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

עולמו המקביל של יוסי ביילין


הד"ר לפרגמטיזם פוליטי יוסי ביילין העניק למעריב  ראיון נוקב בו הוא חשף רבות מעמדותיו המוכרות והמוכרות פחות, באופן שמעניק לו מקום מכובד ביותר בפנתיאון של מושאי בלוג זה.

כך למשל, יחסו לשורשי הטרור החמאסי:

"חמאס בבסיסו הוא לא ארגון טרור. הם השיגו הרבה הישגים בזכות המערכת הסוציאלית שהקימו, שבאה למלא את החלל שהותירה הרשות הפלסטינית. בזמנו, השייח יאסין נכנע לתביעות של הדור הצעיר בחמאס לעסוק בטרור"

יאסין המסכן. שנים רבות כל כך של עמל סוציאלי הלכו לטמיון כאשר לעת זקנתו הוא נאלץ להיכנע לתביעות של הצעירים. הרי הוא כשלעצמו מתנגד באופן עקבי לטרור, ואולי אף זכאי לתואר 'מתון'.
העובדה שבמקביל להקמתם של מתנ"סים וייסוד שיעורי פסנתר לנוער הקים יאסין עוד בראשית שנות השמונים קבוצות חמושות שנועדו "לחסל את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה אסלאמית", היא כנראה חסרת חשיבות (כאן, עמ' 16-17).
יאסין נדחף בידי הדור הצעיר שלו

אגב, התזמון של ההתארגנויות המוקדמות של שיח' ג'יין אדאמס העזתי, מעיבות במשהו על הקביעה האנטי-הסטורית הבאה:

"מי שפתח את הגל הגדול של הפיגועים באמצע שנות התשעים היה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה"

את המשפט הזה אפשר להצדיק רק על ידי פלפול כבד בפירוש המילים 'גל גדול', ו 'אמצע שנות התשעים'. כלומר, אם מגדירים 'גל גדול' אוטובוסים שמתפוצצים בתדירות גבוהה במרכזי ערים, ואם אנחנו מוגבלים לאמצע שנות התשעים אז אפשר לדמיין את טבח גולדשטיין כטריגר של הטרור הפלסטיני.
אין בזה הרבה היגיון, ובהתחשב בעובדה שמהסכמי אוסלו ועד לטבח גולדשטיין נרשמו כ25 הרוגים מטרור פלסטיני, גם אין לזה הרבה משמעות.

כמובן שתפיסות אלו מובילות לקביעות המוכרות עד בכי ש

"גם אנחנו מקדשים אנשים שעסקו בטרור בצד שלנו, אליהו בית צורי, למשל ... היה טרוריסט. היו כאלה שהרגו ערבים, בריטים וגם יהודים. חלקנו על דרכם, אבל לא ביטלנו את המוטיבציה הלאומית שלהם"

ההשוואה הזו מתקיימת רק כאשר מתעלמים מהגורם הכול-כך לא נוח הזה שנקרא הקשר. הכנסה של אלמנטים כמו מטרת הפעולות, היקפן, תזמונן והאידיאולוגיה שמאחוריהן (שפעמים רבות נטתה לקומוניזם ולא ללאומיות) הופכת השוואה כזו להגיונית כמו טענה שרמזור אדום הוא פגיעה בחופש העיסוק.

לאור הנחותיו הכפייתיות משהו של ביילין, ניתן להבין את האופן בו הוא רואה את המנהיגים שבצד השני:

"אבו מאזן מדבר על השאהידים. הוא לא מרוצה מהמחבלים המתאבדים, הוא מתנגד לזה, אבל הקולקטיב הפלסטיני לא יכול להיות נגד"

החזרה הלעוסה כל כך על הטענה שהתמיכה בטרור נעשית 'לצרכים פנימיים' הפכה כבר מזמן להעלאת גירה. בהתחשב באופן שבו אבו מאזן מדבר בעניין ובכמויות הכספים והתמיכות שהוא מעניק לטרור, ההצגה שהוא עושה לצרכי פנים משכנעת כל כך עד שרק מתי מעט בעלי תואר דוקטור מסוגלים לראות את האמת מאחורי המסכה.

באופן זה לא תהיו מופתעים מהדובדבן שבקצפת:

"ברגותי הוא מנהיג פוליטי, לא טרוריסט. גם אם הוא הוביל לשימוש בטרור והיה האחראי לאינתיפאדה השנייה. מבחינתי, הוא מנהיג פרגמטי שסטה מהדרך"


האדון כל כך משוכנע בעולמו הרצאיונאל סוציאליסטי, שאפילו אם אתה מוביל את אחד מגלי הטרור והרצח הנוראיים ביותר של המאה העשרים ואחת, אתה עדיין לא תהיה אלא אחד 'שסטה מהדרך'.

אם לשכל הישר היה ייצוג משפטי, הרי שראיון זה היה עילה לתביעת אונס.

יום שני, 11 ביולי 2011

למה לתמוך בעצמאות הפלסטינית? על פסאדו-היסטוריה ותת-היגיון

הפלא הלשוני החדש שמקשט את הדומיין של הארץ, העונה לשם 'על הישראלים להתייצב בצד הנכון של ההיסטוריה ולתמוך בעצמאות פלסטינית' מתאמץ להקביל את מאבקם של הפלסטינים לעצמאות למאבקם של השחורים לשוויון בדרום ארה"ב. כידוע, עיקר הבעיה של הפלסטינים נעוץ בחסרונן של אי-אלו זכויות אזרח, הנשללות מהם בגלל חבורה של יהודים רשעים. ובלשון הזהב השחור של המחברת:

"אנחנו, יהודים החיים בישראל, השותפים יום יום, שעה שעה, במניעה של זכויות בסיסיות מאזרחים פלסטינים, בהנצחת ההתנחלות והכיבוש, נמצאים במצב דומה לזה שבו נמצאו לבנים רבים בארה"ב של שנות ה-60. רובנו מתקשים לתמוך במאבק העצמאות הפלסטיני, בין מתוך עצלות, אדישות, או איבה בסיסית כלפי אלה שכל חיינו סיפרו לנו שהם בהכרח האויב. לרובנו קשה לעמוד בפני הסיפור שמספרים הממשלה ורוב כלי התקשורת, כאילו הכרזת העצמאות הפלסטינית היא אסון לישראל, בדיוק כפי שמרבית הלבנים בדרום ראו את מתן זכות ההצבעה לשחורים כקץ הציוויליזציה... מצעד התמיכה בהכרזת העצמאות הפלסטינית הוא הזדמנות לשנות דרך. זהו הרגע לומר לעצמנו, לשכנינו הפלסטינים ולעולם כולו, שגם אנחנו מסוגלים להשתחרר מכבלי השנאה, הפחד והגזענות הלופתים את מדינת ישראל"

גזענות שלא על רקע גזע 

כידוע, היהדות היא דת גזענית. לכן אפשר להיכנס אליה בתהליך דתי פשוט שכולל שינוי באורח החיים ואקט פיזי קטן. ככה רוסים, פולנים, מרוקאים, אפריקאים ואסיאתים שינו באחת את הגזע שלהם והפכו ליהודים. משום מה כשמדברים על גזענות ויהדות שוכחים את האלמנט הקטן שנקרא 'גיור'. 

אני לא מומחה גדול לגזענות, אבל נדמה לי שבדרך כלל די קשה להתקבל לגזע. היחיד שהצליח לעשות את זה היה צריך להשתלט על מדינה במרכז אירופה ולהוביל אותה למלחמה גדולה. הוא היה נמוך עם שפם שחור קטנטן ובלורית לא מחמיאה, לא מה שמצפים מ 'ארי' טהור.
מסתבר שהיהדות והאפליה שהיא יוצרת היא לא על רקע גזעני, אלא על רקע דתי-אתני. חלק מהאנשים קוראים לזה 'לאום', ולמדינה שמשרתת אותו 'מדינת לאום'. יש עוד כמה עשרות כאלה בעולם, ולחלקם חוקים לא פחות מפלים משיש כאן. מי שמע למשל על 'חוק השבות' ההונגרי

מה רוצים הימנים?
מי שמכיר את התכניות המדיניות של הימין, יודע שהם מגדולי המצדדים בהענקת זכויות פוליטיות לפלסטינים. חלקם תומכים בהענקת זכויות חלקיות בתחומי ישראל, חלקם בזכויות מלאות במדינה הפלסטינית שבשליטת ההאשמים ואחרים בהגדרה יצירתית של מגוון תחומי ריבונות.
מה שבטוח, את התקדים החד-מימדי של האפליה הגזענית הימין בישראל עבר כבר מזמן. מה שמציק לימנים משום מה זה סיפור אחר לחלוטין, משהו שקשור בהישרדות לאומית ובהבטחת הקיום. מוזר.


הארגון לשחרור אפרו-אמריקה

עכשיו קצת היסטוריה. נבחן לרגע את ההשוואה המקורית של הגב' שטרנהל. נשלים רק כמה פרטים חסרים בשביל להשלים את התמונה.

כידוע לכל מי שאין לו גישה לגוגל, השחורים באמריקה התנגדו במשך שנים להקמתה של ארצות הברית. הם טבחו בהם ברגע שהפיונירים הראשונים השמיעו ציוצי ריבונות, ופעלו בקדחתנות בקרב המעצמות בכדי למנוע את הענקת העצמאות האמריקאית. גם מאוחר יותר, כאשר ניאותו האנגלים והצרפתים לחלק את צפון אמריקה בין הלבנים לשחורים, סרבו השחורים לקבל רק חצי מהיבשת ופצחו במלחמה נגד המושבות האמריקאיות הקטנות שבמישור החוף.

לאחר מכן המשיכו השחורים לתקוף את המדינה הצעירה בשיתוף כל מדינות אפריקה. לבסוף, כאשר הם התייאשו מלהשמיד אותה הם פנו לדרך של טרור ופגיעה באוכלוסייה תמימה.
אם זה נראה לכם מוזר, סימן שיש לכם גוגל במקלדת וקצת שכל בראש.
כל כך קשה למצוא תקדים היסטורי? (גרפיקה: גיל רונן)
התקדים אותו בוחרת גב' שטרנהל לגייס לטובת נטיותיה הפוליטיות מגלה טפח או שניים על האופן בו היא ושאר החברים הקולניים שלה מבינים את המציאות. החבורה הזאת, שמתנגדת אידיאולוגית לפריזמה הדתית-לאומית, תעשה הכול בשביל להתאים את המציאות לתפיסות שלה. הם יתעקשו לתאר את הפלסטינים כשחורים או כ 'אחרים' של המזרח התיכון, ואת המאמצים שלהם להפוך את היהודים לד'ימי, ימשיכו לתרץ על ידי בליל של מלל פוסט-קולוניאלי ועל-הגיוני.

אנחנו מכנים זאת 'הלבנה ילידית', כפי שכבר ראינו במספר תקדימים כמו השוואת חמאס לפלמ"ח או הלח"י, או תפילתו המרגשת של שטרנהל האב שהפלסטינים ישכילו להפנות את ההתנגדות למתנחלים בשטחים ולא לתינוקות בקניונים. 

לתופעה זו, של אידיאולוגיה ניאו שמאלנית שמשתלטת על חלקי המוח האחראים על חשיבה, בחרנו לקרוא 'רציונאל-סוציאליזם'.
אפשר לחשוב על כל מיני תקדימים היסטוריים אחרים, אלא שזה כבר לא מקורי – את התקדים של הסוס הטרויאני עשו פה בשנות ה90, את זה של הסכם מינכן מקיימים באדיקות מאז 78', ואת זה של הסכם חודייבה ראינו בעשור האחרון. דווקא משהו מההיסטוריה האמריקאית היה יכול להיות מרענן. מפרץ החזירים אולי?

השימוש בתקדים האפרו-אמריקאי בשביל לאפיין את מהות הפלונטר המקומי, היא דוגמה נהדרת לאידיוטיות שימושית: אינטלקטואל מערבי תומך בתנועה אנטי-מערבית טוטאלית, תוך שימוש במערכת ערכים מערבית מובהקת.
כשהגב' הנכבדה תצטרך לשנן את חוקי עומר בשביל לקבל אזרחות, זה כבר לא יהיה מצחיק.