למי אכפת מהר הבית? ומה מצנזרים בעלון של נאמני המקום?

שני מימין: כתבנו לענייני אידיוטים. צילום: ישראל מידד

שני טורים השתרכו בשבוע שעבר בכניסה למתחם הנפיץ ביותר במזרח התיכון הידוע בשם 'הר הבית'. טור אחד, המורכב מקבוצת עיתונאים דתיים שהגיעה למקום לאחר קיום מדוקדק של דרישות ההלכה היהודית, באו חמושים במספיק מטען אידאולוגי כדי להקים שלוש תנועות התיישבות ועוד ארבע סיעות פרלמנטריות.

הטור השני, שהיה מורכב מתיירים אירופאים בגיל העמידה, באו חמושים בסקרנות תיירותית מנומסת מתוך עניין באתר שהיה כה משמעותי עבור הג'יסס קריסט שלהם. עבורנו, הם היו זקנים חביבים שנכנסים לסטטיסטיקה המחמיאה של משרד התיירות. עבורם, אנחנו היינו הביבל-בלט, החגורה התנכי"ת, כפי שהתבדחו ביניהם כשחלפו על פנינו.

אלא שלמקום הזה יש בעיה. כמו באתרים רבים בארץ הזאת, הישראלים פשוט לא באים. הישראלי המצוי יעדיף לבלות את זמנו באירופה בקתדרלות שגילן רבע מגילו של הר הבית, מאשר להסתובב מדי פעם במקום הקדוש ביותר לדת שלו. למראה של טורי הענק שמגיעים לפה מחו"ל קשה שלא לחוש את התסכול. וכמו בכל הקלישאות על מה שנמצא מתחת לפנס, נדמה לך שכל העולם יודע להעריך משהו שהישראלים היו מעדיפים לשכוח. בכל הדיבור הזה על המקום הקדוש לשלושת הדתות, נדמה שלישראלים רבים פשוט קשה להיזכר מהי בדיוק הדת השלישית.

אלא שכשנותנים לתסכול לחלוף ובעזרת קצת חומר הסברה שנתחב לידך רגע לפני הכניסה לקמפוס הקדוש, קשה שלא להבין למה.

"העלייה להר הבית נעשית מתוך הכרה בקדושת המקום ומתוך רצון להתקרב אל הקודש" נאמר בדף הדרכה לעולה להר הבית שמוציאה אגודת "אל הר המור", שכמו נועד להשמיד כל אפשרות של פוטנציאל תיירות ישראלי במקום. "בעליה להר הבית ניתן לקיים כמה מצוות" ממשיך המדריך "הערך החיובי בעליה להר הבית תלוי בשמירה על היחס הראוי למקום בהתאם לקדושתו". למי שהדברים לא מספיק כבדים, מפרט המדריך את ההנחיות ההלכתיות לקראת העלייה להר תוך הסבר על המושג 'בעל קרי', מי שיצא ממנו זרע; פירוט דיני הטבילה השונים מרמת הברכה ועד רמת ה"כינים בשערו" וה"גלד שעל הפצע". וגם לאחר הטבילה לא שוכחים להזכיר לטובל (בסעיף שהוסתר על ידי מדבקה) שראוי לו להימנע מ"ללבוש תחתונים הצמודים לגוף", מנימוק הלכתי כלשהו שמאמצים פילולוגיים רבים לא עמדו על טיבו.

זה לא שצריך לזלזל בדרישות ההלכה. אבל חשוב להבין שהתייחסות הלכתית מדוקדקת כזו למקום, מונעת מראש כל סיכוי להביא את הציבור הרחב להתעניין במה שקורה מעבר לכותל. הישראלים אוהבים מורשת, ארכיאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל – שלשה דברים שהר הבית יכול להציע בשפע. אבל הם לא אוהבים אווירת שטייטעל ועומס יתר אידיאולוגי-דתי.

אף אחד לא יוכל להביא אוטובוסים של תיירות-פנים לבקר ב "מקום בית מקדשנו", כשחוויית הכניסה מרתיעה יותר מבר מצווה של עולים חדשים בבית כנסת של יוצאי הונגריה. הדרך היחידה להצליח לחבר את השדרות הרחבות של העם למקום, היא לייצר עבורם חוויה תיירותית-תרבותי עמוקה, לא מהסוג של הקפלה הסיסטנית או מוזיאון אמנות יפן, אלא בסגנון מצדה, הרודיון ואפילו מערת המכפלה. חוויה היסטורית, ישראלית שורשית ועמוקה, כזו היורדת לתשתית הזהות היהודית בארץ ולמשמעויות הכי עמוקות של המושג "ציונות".

עד שלא תקום תנועת תיירות חילונית להר הבית, ימשיכו נאמני המקום המעטים לתהות בינם לבין עצמם האם הר הבית באמת בידינו.

הר הבית, הכלבה והיהודים: זהירות! סקריקים בעיתונים

תמונת המריבה. מלחמת הפוטושפ?
צילום: מיכאל לוויט

בשבוע שעבר חשפה כתבת נמרצת של עיתון 'הארץ' מצגת סודית של הרבנות הצבאית בה מופיעה תמונה של הר הבית בגרסה נטולת מסגדים. המצגת הסודית הופצה בין כל היחידות וכך הגיעה לידיו של קצין מילואים מודאג שטרח בדאגתו לצייד את הכתבת במלל הבא:

"אני מצפה מהרבנות הצבאית שתהיה יותר ערנית למסרים החינוכיים שהיא מעבירה, בוודאי לאור ההיסטוריה של הר הבית. הרי תפרוץ מלחמת עולם אם מישהו ינסה לפעול ביחס למקום הזה, ולכן צריך להיות זהירים בנושא. מקומם שברבנות לא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר"

אלא מה? שבניגוד ליריקות בבית שמש ולחיים הפרטיים של שרה נתניהו, במקרה הזה נראה שאין ממש סיפור. התמונה המדוברת הייתה למעשה חלק ממצגת שדמתה את המצב בימי בית שני, בה 'לטענת הרבנות' לא הייתה קיימת כיפת הסלע. כפי שהסביר דובר צה"ל:

"בשקופית המדוברת יש תמונת אילוסטרציה של ירושלים מתקופת בית שני. כפי שהוסבר לכתבת, בתקופה זו כיפת הסלע לא הייתה קיימת. אי לכך לא היה צורך שתופיע בתמונה".

לא ברור מה לא הבינה הכתבת או העורכים שלה אבל הסאב-טקסט של התגובה הזו אומר בעצם שאין כאן סיפור, ואפשר לחזור לחטט בכביסה של שרה.
אגב, כפי שגילה זקני ציון, התמונה בכלל לא נערכה על ידי הדוסים של צה"ל, אלא על ידי הצלם מיכאל לוויט, . הטיעון הדו"צי בדבר ההדמיה ההיסטורית יוצא אפוא מפוקפק ביותר, בעיקר לאור העובדה שהמסגד השני, אל-אקצה, אכן נותר בתמונה. החבר'ה של הרבנות כך מסתבר, הם עצלנים יותר ממה שנדמה ומסוכנים הרבה פחות ממה שמצופה.

הדבר המעניין הוא שעד החשיפה המיותרת בעיתון שכותבים אותו אנשים שלא חושבים, אף אחד לא ממש ידע על הפוטושופ האומלל. אבל מרגע שזה נכתב, הסיפור התחיל לרוץ כמו אש בשדה קוצים. כפי שליקט הבלוגר 'זקני ציון', זה הפך לכתבות ראשיות באתרי הג'יהאד האסלאמי, החמאס והפת"ח. אז איך אמר איזה קצין מילואים טוב לב? "מקומם שלא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר".


מקרה זה מצטרף לפיגועים עיתונאיים נוספים, כמו המקרה הידוע של הכלב שנסקל בשעת לילה. סיפור אחריו עקבו באתר 'פרספקטיבה'. ב-3.6.11 פרסמה עדי חשמונאי ב"מעריב" ידיעה תחת הכותרת הסנסציונית: "מאה שארים: בית הדין הורה לסקול כלבה", בה סופר על כך שבית הדין הרבני במאה שערים הורה לסקול כלבה שהתנחלה בבית הדין מכיוון שהרבנים טענו כי נשמתו של עורך דין כלשהו התגלגל לגופה של הכלבה. הסיפור הוכח כפארסה מוחלטת ו"מעריב" אף נאלץ לפרסם התנצלות.
אלא שמאחר שהעסק פורסם כבר לא ניתן היה לעצור זאת. כפי שליקטו בפרספקטיבה, הסיפור תפס כותרות ראשיות בעיתונים מובילים בעולם:

הBBC:

Jerusalem rabbis’ condemn dog to death by stoning

הטיים:

Shocking Sentence: Jewish Court Condemns Dog To Death by Stoning

לפי בדיקה שערכו באתר, הידיעה בטיים גרפה למעלה מ2000 לייקים, 800 ציוצי טוויטר, והכותרת של הBBC הציפה את 60 העמודים הראשונים של מנוע החיפוש גוגל. כשהידיעה פורסמה על ידי יאהו! היא משכה למעלה מ1,800 טוקבקים ביניהן הטקסט המרשים "ככל שאני רואה יותר ישראלים, אני יותר אוהב את הכלב שלי".

כאשר הטרנד האפנתי הוא להתגולל על אותם סקריקים 'קיצונים' שנמצאים בתוכנו, אלו שהם האויב האמיתי של הדמוקרטיה ושאר ביטויים שנתפסים כטוב המוחלט, ראוי להיזכר שהתופעה של הסקריקים היא למעשה משהו אחר לחלוטין.

הסיקריקים הם אותם קבוצות קיצוניות שבימי בית שני ריכזו את מרב המאמצים שלהם כלפי האויב הפנימי שבעם, תוך התעלמות מוחלטת מהאיומים החיצוניים של אותה עת. כשצרו על ירושלים צבאות רומאים סדירים שבאו בלי בגץ ובלי בצלם, אותם סיקריקים המשיכו לנהל מלחמת מעמדות על כל הקופה מול הקבוצות האחרות. כשהחבורה הזו שרפה את מחסני התבואה, לא נותרה כל כך ברירה והרוב נאלץ לקבל על עצמו ויתורים כואבים למען שלום עם הרומאים. ובהתחשב בהיקפי הטבח, הם בהחלט כאבו.


מסתבר שהתפיסה הרציונאל-סוציאליסטית של המלחמה הפנימית כה מושרשת בקרב מרבית האליטה המקומית, עד שהם יעשו הכל בכדי להשיג סיפור טוב שמשחיר את פניה של אחת מקבוצות ציר הרשע: מתנחלים-חרדים-ליכודניקים. אלא שכאשר מדובר בכתבות מומצאות שמתחילות בכלום ונגמרות בדיבה עוד אפשר לסלוח להם, אבל כאשר מדובר בשלומם של אזרחי ישראל, מישהו שם למעלה חייב לגלות קצת אחריות. הרי כל קשקוש מיתולוגי על חרדים מנגן בכל העולם על הסטיגמות האנטישמיות המושרשות כל כך, שעד כמה שזה קשה, צריך גם לדעת להתאפק.

הסקריקים המודרניים היושבים בחדרי המערכת הממוזגים, מכתיבים לכל העולם איך להתבונן על היהודים. אלא שחוסר המודעות שלהם למה שקורה מסביב מטיל בספק את הקביעה שמדובר באנשים חושבים.

כשתתחיל אינתיפאדת הפאואר-פוינט וכשבאירופה יוקמו קתדרלות על שם הכלב שנסקל, התנצלות מגוחכת בעמ' 16 למטה פשוט לא תספיק.

התותח הקדוש מכה שנית. שלא נדע מטומאה

קל לכעוס על הסיקור התקשורתי של התפרעויות התג מחיר מהימים האחרונים. התקשורת הממהרת להתלהם מוציאה את האירועים הללו מכל פרופורציה, מנתקת אותם מהקשרם ובעיקר נוהגת איפה ואיפה בכל הנוגע לאלימות האנרכיסטית השמאלנית שכבר הפכה לחלק משגרת חיינו.

דיווחים על חיילים שנפצעו בהתפרעויות על הגדר עוברים מדי פעם בעמודים הפנימיים של עיתוני הבוקר, אבל לא ממש תופסים את תשומת הלב פה בסביבה.

לא צריך להיות ד"ר גוגל בשביל לגלות את היקפה של התופעה. 0.000155 שניות במחיצת הפנומן הסיברנטי מגלות קרוב ל 10 אירועים שהסתיימו בפציעתם של חיילי צה"ל. אלו שהפגיעה בהם היא חצייה של קווים אדומים ושהפניית אלימות כלפיהם היא לא פחות ממרד בממלכה. הכותרות מספרות על חייל אחד שנפצע ברגלו, על חברו שנפצע קל, על אחר שקיבל את זה ביד, ועוד אחד בפנים. כדי להבין מה זה פצוע קל, תשאלו את  מיכאל שוורצמן שמאז שאיבד את עינו מפציעה כזו הוא לא מפסיק לקרוץ. לטובת הקוראים שלא מכירים אותו, הוא מתגורר בידיעות אחרונות בעמ' 6 למטה.

מסתבר שהמתנחלים משתלטים גם על השטחים הטובים בעיתון.

להתעצבן זה אמנם נחמד, אבל כדאי לנסות קצת להבין את התופעה. מסתבר שהשמאל בישראל רואה במתנחלים איום חמור יותר על החברה מאשר בפלסטינים. על פי ראיית העולם הזאת המאבקים בעולם הם קודם כל מאבקים בין מעמדות וקבוצות אוכלוסייה ורק לאחר מכן סכסוכים לאומיים. תקראו לזה פועלים ובורגנים, נאורים וחשוכים או מחנה השלום ואויביו. כל ניגוד שיכול לעולה ממקלדת הקופירייטר של ציפי לבני - הוא מבחינתם הסיפור המרכזי. הקלישאה הזו מזינה את המלל אודות 'קיצונים משני הצדדים' שדופקים את העולם, והיא ההסבר לאווירת שנות השלושים ששורה במערכות העיתונים הישראליות.

צריך להבין. מכיוון שהצעירים שמתפרעים נגד הגדר נמצאים בצד הנכון של הדיכוטומיה הרציונאל-סוציאליסטית הזו אזי הם באופן עקרוני צודקים ו'טובים', גם אם פה ושם הם מגזימים קצת. המתנחלים לעומת זאת משתייכים למחנה הרע אפילו כשהם עושים חסדים שג'יסס בעצמו היה מתקנא בהם. אלא שכשהם מתנהגים כשורה ופועלים באחריות ממלכתית, אין סיבה להלחם בהם באמצעים כוחניים. די להיות מנומס ולהסתפק בבג"ץ, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מערכות העיתונים ותכניות סאטירה סוג ו' ומעלה.

אבל, כאשר הרשעים הללו חוצים מעט את הקווים ופועלים באלימות (שאני מגנה כמובן חמש פעמים ביום חול ושבע בשבתות וחגים) אזי יש לשלוף את הנשק הכבד, השמור למלחמות אמתיות מעין אלו.

לא צריכה להיות שום הפתעה בכך שנזכרו לפתע כמה פוסט-גנרלים נפוחים שאפשר לנצח את הטרור באמצעים צבאיים, ושרק צריך 'לתת לצהל לנצח'. אש"ף, בניגוד למתנחלים, מעולם לא היה אויב אמתי. הוא הרי ארגון חילוני, מתקדם ומתון. אבל הימין הישראלי? אין די מילים בלקסיקון של שנות השלושים כדי לתאר את מוראותיו.

כשיוסי שריד מוציא את התותח הקדוש מהבוידעם, וכשפואד מדבר על טבח כמו על זיכרונות ילדות (לכאורה), לכעוס זה פשוט לא מספיק.

לקראת משפטיזציה של העיתונות? על התיקון לחוק לשון הרע

כשהמחוקקים רועמים, המוזות שותקות. לכן נעלמות מעיני הציבור ושלוחיו חלק מהבעיות החמורות שיש בתיקון המוצע לחוק לשון הרע.
הביקורת על החוק הזה כבר נשמעה מכל עבר, החל מחסידי הדמוקרטיה המדומיינת שחוששים שמישהו יצליח לסגור את הפה הגדול שלהם, וכלה בעורכי עיתוני הימין הקטנים, שחוששים שמישהו פשוט ירוקן את הכיס המדובלל שלהם.


אולם בסערת ההתנגדות, דומה שנשכחת נקודה משמעותית אחת. ככל שמכבידים רגולציה על תחום מסוים, כך מגבירים את כוחם של הגורמים הממונים על יישומה. לגורמים עלומים אלו יש שם די מוכר - מערכת המשפט. מהרגע שיוגדל סכום העונש, תפסק כמעט לחלוטין מערכת השיקולים של הסיכון המחושב שמנהלת את סדר יומו של העיתונאי. הסכומים החדשים יהפכו כל סיכון לסיכון עתק, אותו לא יוכלו מרבית העיתונאים לקחת.

מערכת העיתון העליונה לצדק?

בכדי לשמור על עצמם, יעשו עיתונאי ישראל בדיוק מה שעשו קציני צה"ל, ויתחילו לקחת ייעוץ משפטי צמוד. בתחקיר שעשיתי עבור 'מקור ראשון' על הייעוץ המשפטי האופרטיבי בצבא, התברר להפתעתי כי מי שדוחף להעצמתו של התחום הוא בכלל לא המשפטנים, אלא דווקא הקצינים מהשטח. הללו שיודעים כי יש חיים אחרי הצבא, רוצים לשמור לעצמם כמה קלפים פתוחים אחרי השחרור, ודורשים הנחייה ברורה מעמיתיהם המשפטנים.


כשעל מקלדתו של העיתונאי יאיים באופן קבוע תג מחיר של 600 אלף ש"ח, הוא ידאג להושיב לידו פרקליט צמוד שישמור לו על האחוריים בזמן שהוא, הכלב, מנסה לשמור על הדמוקרטיה. נכון, גם היום מחזיקים העיתונים ייעוץ משפטי, אבל ככל שהסיכון יעלה, יגבר כוחו במערכת. 
כתוצאה מכך נתחיל לראות במערכות העיתונים דמויות צללים מוזרות, שמנהלות למעשה את סדר היום העיתונאי.
ברשימת הקרדיטים שבעמוד הפנימי, שורה אחת מעל הטייטל 'עורך', אפשר יהיה להוסיף כלאחר כבוד גם 'יועמ"ש'.


השלב הבא הוא שכל כתבת תחקיר תמצא את עצמה מטפסת במעלה מערכת המשפט עד לשולחנו העמוס לעייפה של בגצינו הנודע, שיצטרך לקבוע תקדימים והנחיות לעריכת תחקיר. פתאום יתחילו לשנן  לעיתונאים את בג"ץ 'העד-שלא-לייחוס' שיקבע תקדים ביחס לשימוש במקורות עלומים; או את פס"ד 'כותרת-משנה' שיכריע איזה איזה חלק מהטקסט מותר להכניס בראש העמוד; או את תקדים 'תמונה-לא-מחמיאה' בו ינסחו עליונינו את הזווית המידתית לצילום חשודים בעוול.


כמה שלא תכניסו לשם סולברגים וגרוניסים, זה לא יכול להיגמר טוב.

מי מפחד מרצון העם? חגיגות לציון העשור השלישי והאחרון לדמוקרטיה ה 'מהותנית'

יש ערימה של חבר'ה על הפריים-טיים, שמנצלים את המעוז האחרון של ההגמוניה לקטר על זה שסוף סוף גם לעם יש משהו להגיד על דמוקרטיה. הדיבור הבלתי פוסק על כך שאסור לפוליטיקה להתערב בדמוקרטיה, גורם להרהורים קשים על האופן שבו יפי הבלורית הזקנים תופסים את המילה החבוטה הזו.

בתוך חגיגות האשכבה של הדמוקרטיה המהותנית, ראוי להיזכר קצת בימי עלומיה העליזים, עת ריחפה לה הקטסטרופה הזו בינות לשיחי הציבור הישראלי והפילה חללים רבים בשורות 'שלטון העם' המקומי.

וכך כותב הביוגרף הרשמי של הגב' הזקנה, פרופ' מני מאוטנר:

"במהלך שנות השמונים של המאה העשרים חלו שינויים ניכרים בפסיקתו של בית המשפט העליון: בית המשפט החל מציג את עצמו כשותף לכנסת ביצירת ההכרעות הערכיות והחלוקתיות במדינה; בית המשפט אימץ סגנון הנמקה חדש, בלתי פורמליסטי, בהנמקותיו; בית המשפט אימץ אקטיביזם גורף בהתייחסותו לרשויות השלטון האחרות."

כלומר: מי שהתחיל לערבב פוליטיקה ומשפט לא היו יוצאי חלציו של ז'בוטינסקי או סתם 'בוזגלואים' מהשוק, אלא אהרן ברק ושאר נציגי הציבור הנאור.

את הדינאמיקה החברתית והפוליטית שהובילה את התהליך הזה מתאר מאוטנר כך:

"יש להבין את השינויים האלה כתגובה של בית המשפט העליון על התמוטטות ההגמוניה הפוליטית החברתית והתרבותית של תנועת העבודה בסוף שנות השבעים, ועל המעבר של ישראל, בתוך שנים ספורות לאחר מכן ממצג הגמוני למצב של רב תרבותיות. במסגרת שינויים אלה בית המשפט העליון 'תפס צד' במאבק הפוליטי והתרבותי שהחל מתחולל בישראל בעקבות התמוטטות ההגמוניה. דהיינו, הוא הפך את עצמו זירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של אחת מקבוצות המשנה המרכיבות את הקבוצה היהודית החילונית-ליברלית במאבק על עיצוב אופייה של ישראל בשנים שלאחר התמוטטות ההגמוניה."

אמור מעתה – המאבק על הדמוקרטיה שמנהלים גופים 'עממיים' כמו השמאל הלאומי ושלום עכשיו, אינו אלא מאבק על הגמוניה, או לפחות על מה שנשאר ממנה.

שומר ההגמוניה בשיחות קמפ דייויד. האדם הסביר יושב משמאל. 

כאשר אוסף האנשים הזה – שיש המכנים אותו 'עם' – השתחרר לבסוף מכור ההיתוך וזכה בשלטון הפוליטי כדת וכדין, נכנסה חבורה אחרת ללחץ היסטרי, או בלשונו של מאוטנר ל 'חרדה'.

חרדה זו באה לידי ביטוי מגוון בספרות ובתרבות, כפי שעולה למשל מסיוטו המתגשם של דורון רוזנבלום, שנכתב סמוך למהפך של 77'

"מימי לא זועזעתי כל כך מאירוע מדיני פוליטי, כולל המלחמות. למה להכחיש? באותו הרגע תקף אותי פחד נורא... בגין בשלטון! הדחף הראשוני האינסטינקטיבי היה: לברוח! הדחף השני – להתקומם! היה לי ברור עד אז כמו שתיים ועוד שתיים שעליית הימין הקיצוני לשלטון פירושה – תחילת הקץ של מדינת ישראל"

דוגמא נוספת ניתן לראות בקטע הבא, הלקוח מראיון עם הסופר ס' יזהר משנת 1992, כאשר נשאל האם 'החלוצים מצויים במצב מתמשך של חרדה':

"מצב של חרדת אין-קץ. כל הזמן חרדה. מפעם לפעם מתעלמים ממנה, מביטים בעולם או משתקעים בעשייה. אבל חרדה נשארת כחלק מן המקום. זהו אקלים המקום. הדאגה למה יהיה, לאיך נצא מזה. איזה אסון צפוי עכשיו"

תחושת הזרות כלפי העם שצץ לו פתאום מנוסחת היטב בתהייתו של רוזנבלום משנת 1983:

"מי זה העם הזה? כיצד יתכן שהוא התחלף כולו, על קרביו וכרעיו, במשך שש שנים?"

אחת הדרכים שמצא לו המיעוט הנאור בכדי להתגבר על החרדה הקיומית הזו, עברה דרך בית המשפט ודרך הדמוקרטיה המהותנית שבאמתחתו. קבוצה זו השתמשה שימוש גובר והולך בכלים המשפטיים בכדי לשמר את ההשפעה שלה על המתרחש במדינה, עד שהתפרצותה של המהפכה החוקתית בראשית שנות התשעים, יחד עם כינונו של המזרח התיכון החדש והרציונאלי, הביאו להרגעת תחושת החרדה העזה.

את מה שקורה היום, אפוא, אין להבין אלא בתור המשכה של החרדה המפאייניקית הנושנה. הטיפול הקוסמטי שעשתה ההגמוניה השמאלנית לדמוקרטיה הואיל למשך שני עשורים, ועתה קרב הוא אל קיצו. אוסף האספסוף שברוב טיפשותו בוחר כל הזמן בימין, שהה כמה שנים בפקולטות למשפטים, והסיק כמה מסקנות חשובות, עבור חלקן הורמו השבוע לא מעט אצבעות בכנסת.

כמו שמערכת ארגוני העובדים ומפעלי ההסתדרות לא הצליחו לכפות את הגמוניית מפא"י על העם בישראל בשנות ה80', כך גם מערך התקדימים, חוקי היסוד וה 'בצייני' היהיר לא יעמדו בכך.

וכאז, כן היום:

"האליטה מרגישה ש'העם' קם עליה תוך שהוא מואס בערכיה ובמורשתה התרבותית. בני השכבות העממיות חשים כי בעומק לבה האליטה מסרבת להשלים עם אבדן ההגמוניה, וגם כעת משסוף סוף 'הגיעו', אין היא מניחה להם 'להגיע' באמת." (ארי שביט, 1988)

אז חבר'ה – הגענו. הגענו באמת.

הגיע הזמן שתלכו.

(כל הציטוטים והאזכורים מתוך: מנחם מאוטנר, 'שנות השמונים – שנות החרדה', עיוני משפט כו, תשס"ג.)

הפלסטינים מבינים שלא יהיה צונאמי באו"ם. האם השמאל הישראלי מפתח דמיון מזרחי?

אז זהו. ספטמבר הגיע, האוהלים התקפלו – בהנחה שמישהו בכלל יודע איך מקפלים את הדבר הזה – הילדים חזרו לבית הספר, ומועצת הדמון של האו"ם מתחילה להפעיל שוב את דמיונם המפותח של אנשי הרוח המקומיים.



ברברת בינלאומית או יצרנית צונאמי?



הפנייה הפלסטינית למוסדות האו"ם שלא ברור עדיין מה טיבה, נתפסת אצל מעצבי דעת הקהל כקץ ההיסטוריה הידועה, על כל המשתמע מכך. האו"ם, שהפירוש המדויק ביותר שלו הוא 'ארגון האומות המברברות', משום מה נתפס בקרב מושאיו של בלוג זה כגוף בעל יכולות שבעבר נהגו ליחס רק לכנסייה הקתולית. יישבו חשמני האו"ם ויחליטו במועצתם איזו מדינה תתקיים ואיזו לא תתקיים, ולעזאזל הדבר הזה שנקרא מציאות. החשש מפני אקס-קומיוניקציה מדינתית, שתנתק אותנו מהחסד הבינלאומי העליון (שנותן מה בדיוק?), מעביר את הכמרים המקומיים על דעתם ומייצר אווירה ציבורית אינקוויזיטורית. 

אולם, משום מה קולות הכפירה הברורים ביותר מגיעים דווקא מתוככי המנגנון הפלסטיני. דוח שפרסם מכון ממר"י, מרכז התבטאויות רבות של בכירי הרשות, המתנגדים למהלך זה בשל חוסר התועלת הברורה שבו.

כך למשל סלאם פיאד –  שלמרות הרצון הטוב, הדמיון בינו לבין בן גוריון מסתכם בכך שגם הוא הצליח לגרום לשמעון פרס לעבוד אצלו:

"בואו נהיה מציאותיים: החלטות מועצת הביטחון לא בוצעו [עד עתה], ועל אחת כמה וכמה החלטות העצרת הכללית של האו"ם.... כל מה שאומרים על ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות [להכרה במדינה] הוא תיאורטי... ככל שאנו מתקרבים אל ספטמבר כמועד למילוי ההתחייבות, המצב נהיה קשה יותר ותיאורטי יותר [אם הדבר נעשה] בלי השבת אחדות המולדת"

נביל עמרו, בכיר בפת"ח:

"אני אישית אציע [בישיבה] לדחות את תיק האו"ם בשנה נוספת כדי שנוכל להתכונן בצורה טובה יותר ממה שנעשה עד כה... אנו [עומדים] מול האפשרות שנפסיד כמה קולות איכותיים. העולם לא יסתכל על מספר המצביעים [בעדנו] אלא מי הצביע... יש עלייה פלסטינית אל העץ הגבוה ביותר ואין ערבויות לירידה בטוחה מהעץ הזה."

זיאד אבו זיאד, שר לשעבר ברש"פ:

"ישראל פעלה בזריזות, תוך ניצול השיקולים הפנימיים של אמריקה והעובדה שהיא ניצבת בפני בחירות לנשיאות, לסנאט ולבית התחתון בשנה הבאה, והידידים התומכים [שלנו] הפכו ליועצים ולאחר מכן למתנגדים.
במקום שישראל תסבול מהבידוד הבין-לאומי שלה בשל סירובה להקפיא את [הבנייה] בהתנחלויות ולהיכנס למו"מ רציני, הגענו אנו אל פתחו של בידוד בין-לאומי."

מסתבר שבערבית לא מכירים את המילה 'צונאמי' והתיאור שלהם את ההתרחשות בחודשים הקרובים לא בדיוק עונה לפנטזיות השמאליות. באופן מפתיע, דווקא מי שידועים בתור בעלי 'דמיון מזרחי' מפותח מגלים במקרה זה ריאליזם נוקב.

האומות המוערכות-מדי

הכתובת הייתה על השלט

היחס המוגזם לו זוכה האו"ם בישראל, נובע כנראה ממיתוס כ"ט בנובמבר, אשר בו לפי הנראטיב המקובל נוסדה מדינת ישראל על ידי החלטת האו"ם. אולם, לתפיסה זו אין שחר – ההצבעה בעצרת הכללית אז הייתה על תכנית החלוקה, שכללה החלטה עקרונית שחלק משטחי המנדט יועברו לרשותה של מדינה יהודית (כפי שהייתה מטרתו של המנדט מלכתחילה). היהודים כמובן שמחו מאד, אבל לשמחה זו – כמו גם לתקפה החוקי של ההחלטה – היה סוף די מהיר: בא' באוקטובר, עם פתיחתן של הפרעות הערביות שהפכו לימים למלחמת העצמאות.



הכט בנובמבריזם, שזכה לטיפוח במערכת החינוך ובתודעה הציבורית בישראל, הוא העומד בשורש הבהלה לאו"ם שאופפת את האווירה בישראל מאז ומתמיד.



הגיע הזמן להבהיר אחת ולתמיד: אנחנו לא כאן בגלל ה 'יס' ו'נאיי' של כט בנובמבר, אלא בזכות העובדה ש "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו", כפי שצוין במבוא לכתב המנדט על א"י.

הקשר ההיסטורי ו'זכויות הכינון' הללו לא הוענקו ליהודים על ידי האו"ם (או חבר הלאומים), ולא הם יכולים ליטול אותם. לגבי ה'צונאמי' – עדיף להשאיר את הביטוי הזה לסופות טרופיות, ולא לבזבוזי ניירת במשרדים ממוזגים.

"מועצת העיתונות מסוכנת למדינה. מזכירה את האווירה שלפני רצח רבין." רוצה נזיפה ממועצת הבלוגים!

ברוכים הבאים לפרק נוסף בסאגה הבלתי נגמרת של שיח ההסתה החד-צדדי בישראל.
מחר (8.9) יעמוד אמנון לורד מול חברי הנהגת הפי-סי בישראל המתהדרת בשם 'מועצת העיתונות', בשבתם כבית הדין לאתיקה עיתונאית. חוץ מהעובדה שמדובר באוקסימורון בן-משפחתו של 'השמאל הלאומי', מדובר בדיון שערורייתי במיוחד.
הדיון נערך בעקבות פנייתו של עו"ד משה שחל המייצג לא פחות משלשה אקס-גנרלים וארבעה שמות משפחה: אמנון ליפקין שחק, יעקב פרי, ודני יתום.
השלושה, שמשמשים מזה שנים כ'בטחוניסטים' מקצועיים התומכים בשלום (עוד אוקסימורון), התראיינו (29.4) בידיעות אחרונות וקבעו כי 'נתניהו מסוכן למדינה'.
אמירה זו, שמעידה יותר מכל על עולמם הרציונאל-סוציאליסטי של האומרים (וגם של העורך בידיעות), היא בהחלט אמירה שמסוכנת למדינה, וראוי לה שתגונה.

ואכן, כך גם עשה אמנון לורד בטור השבועי שלו בעיתון מקור ראשון (15.7) בו העיר כי האמירות של שלשת הדימוסים מזכירות לו את אווירת ההסתה שלפני רצח רבין.

הללו, שכנראה נעלבו מהפרת זכויות היוצרים על המותג 'רצח רבין', החליטו שלא לעמוד מנגד, ופנו לעו"ד הנ"ל שיזם את הדיון הנ"ל. מחר יעמוד לורד בפני הוועדה, ונראה מה יוליד יום.

פרשה זו מזכירה לנו שוב כי שיח ההסתה הישראלי הוא חד-צדדי יותר מאלף הכרזות באו"ם. בעבר כבר פורסמו כאן שלל התבטאויות שהאסלה יפה להן, אשר בדרך כלל זיכו את האומרים בפרס ישראל ובכתבות שער מתלקקות בעיתון של המדינה.
עצוב לראות (שוב) איך רשויות המדינה, ובעיקר השופטת לאגפיה, פועלות בחוסר הוגנות משווע וגורמות לפגיעה אנושה באמון הציבור במדינה ובאושיות הדמוקרטיה.

העיסוק בקליאשות הסתה עושה חשק לסיים את פוסט הזה בהזכרת העובדה שהאווירה בישראל כבר מזמן מזכירה לנו 'ימים חשוכים' במדינות מסויימות במערב אירופה במהלך עשור ספציפי שדירתו הכרונולוגית בין שנות העשרים לשנות הארבעים.

שלום עכשיו, הגינות אחר כך - כמה עולות ההתנחלויות? ואיך משפיע הסם האדום על המתמטיקה?

תנועת שלום עכשיו מתכוננת להפיל את משבר הדיור על המתנחלים. בשביל לעשות את זה כמו שצריך, הם ערכו ניתוח מפורט של תקציב המדינה וגילו לתדהמתם כי למעלה משני מיליארד שקלים מושקעים בכל שנה ושנה בהתנחלויות.


מופתעים?
קצת סבלנות.




ובכן, מי שיטרח ויפתח את הדו"ח המקורי - כמו שעשו כמה חבר'ה טובים ממועצת יש"ע (ויש כאן גם גילוי נאות) -  יגלה חדשנות מתודולוגית מפתיעה. בעיקר בכל הקשור למושג 'עלות', לקבוצה 'מתנחלים' ולדבר הדבילי הזה שמכונה 'אתיקה'.


נתחיל. 

מנה ראשונה

800 מיליון ש"ח תקציב גדר ההפרדה - חוץ מ 'בוקר טוב' מאיזה מ.צ. צעיר במחסום, איך בדיוק היא עוזרת למתנחלים? 


240 מיליון תקציב המנהל האזרחי - מי שזוכר פעם שהגוף הזה עזר להתנחלויות, מוזמן לקום.

תיקון ראשון: פחות ממיליארד.

נמשיך, הפעם למנת ביניים מפתיעה:


240 מיליון ש"ח מימון תכנית ההתנתקות! מדהים! באותה מידה אפשר לחייב את יהודי אירופה לממן את תכנית מרשל לשיקום גרמניה.

תיקון שני: רשעות וציניות חסרת גבולות.

מנה עיקרית

100 מיליון ש"ח - פרויקטים בעיר העתיקה בירושלים. כאן החידושים הלשוניים במושג התנחלות.
360 מיליון ש"ח - מכרזים בהר חומה ומעלה אדומים וכבישים בפסגת זאב. חוץ מזה שמכרזים זו השקעה חוזרת, הסיפור של ירושלים מתחיל לקלקל את הארוחה.


255 מיליון ש"ח כבישים לים המלח. מזה נהנים כל המתנחלים מרובי הילדים ועטויי הזקן שמשתזפים בעירום בים המלח ונהנים מזיו השכינה. אין לזה שום קשר למאות אלפי ישראלים מכוסי בוץ ולתיירות מלח ענפה.

תיקון שלישי - פחות ממאה מיליון

קינוח

10 מיליון ש"ח מיגון אוטובוסים - זה נעשה בשביל הכיף. מתי כבר ימגנו גם אוטובוסים בתל אביב?

11 מיליון ש"ח פיצוי יצואנים על הפסדים בעקבות חרם - ב 'שלום עכשיו' בטח יודעים משהו על הרקע לזה, לא?

תיקון רביעי - #####

אז אני יודע שהמתנחלים אשמים בכל, ואפשר להאשים אותם גם במשבר הדיור רק כי הם קיימים. אבל מה אשמה המתמטיקה? מה חטא חטא ההיגיון הפשוט?

מישהו שם למעלה חושב שהאנשים הקטנים לא קוראים דוחות מרשימים. אז הנה: קראנו. פעם הבאה עדיף שתשקרו סתם ככה, בלי סימוכין, לפחות יהיה לכם משהו להסתתר מאחוריו.

מחאת האוהלים? צעדת שליט? צעדת כנפו? ברוכים הבאים לביבימאניה!

דווקא בשבוע שראה מפגן מובהק של אידיוטיות שימושית נאלץ הבלוג לנוח מעט, מסיבות הקשורות לשילוב נדיר של כסף טוב וקצת אידיאולוגיה, על פי מיטב המסורת הקפיטליסטית.

בשלב זה של המשחק כבר אין צורך לחטט בקורות חייהם של הצעירים והיפים שמובילים את המאבקים האקטואליים, אין צורך לעמוד על מעורבותם של ארגוני זכויות עצמם במזימה ואפילו קצת מאוחר לפקפק בכנותם של המספרים האוטומטיים המופיעים בכל הפגנות השמאל בעשור האחרון.

מה שכן, נרשה לעצמנו קצת להיזכר בתקדימים דומים, ושוב על פי המסורת הקפיטליסטית - נעסוק בספקולציות.

אנחנו עומדים היום בפני מחאה שכוללת את המרכיבים הבאים:

• כאב אמיתי, המשותף לכל אזרחי המדינה.
• רבים אשמים בכאב זה, אך רובם כבר לא מכהנים.
• מחאה המונים ספונטנית שהתפרצה בתיאום עם עשרות מעצבי דעת קהל ומגובה בתקציבי ענק.
• המפגינים מקדמים פתרון מיידי שטחי וחד-מימדי.
• פתרון אלטרנטיבי, רציונאלי  ולטווח ארוך נדחה על ידם בשאת-נפש.
• על כסא ראש הממשלה יושב המזגזג, הלחיץ, הבובה של אשתו, השקרן המניפולטיבי, אויב העם, זה-שלא-הצלחנו-להפיל-עליו-תיק-פלילי: ביבי נתניהו.

ביבימאניה 2010

ובכן, מי שיכולות הזיכרון שלו מצליחות להתגבר על חוויות השנה האחרונה, יגלה באופן מפתיע שאירוע דומה בעל מאפיינים זהים לחלוטין התקיים במחוזותינו בדיוק בקיץ שעבר. סביב הכאב הלאומי של משפחת שליט התרקם קמפיין ענק שזכה לתמיכה של קמפיינרים מקצועיים ולהתגייסות מלאה של רוב העיתונות.

גם אז מי שאשם בכאב הוא לא ראש הממשלה שלנו, אלא זה של חמאס. גם אז המפגינים דרשו פתרון מיידי שטחי - שחרור גלעד בכל מחיר. גם אז הרציונאליזם עמד מלכת ו...גם אז ביבי כיהן כראש ממשלה.

מי שיכול לגלול את זיכרונו עוד קצת, לא יופתע להיזכר במחווה דומה לפני כשמונה שנים, כאשר הגב' ויקי קנפו צעדה את כל הדרך מביתה שבמצפה רמון עד לירושלים (או לפחות את הקטעים שבהם לא הסיעו אותה).

מצוקה אמיתית? יש. מחאה ספונטנית מאורגנת? יש. תמיכה מאסיבית של ארגונים עתירי-הון? יש. פתרונות מיידיים ושטחיים? לשמאל הכלכלי תמיד יש. ביבי?  שר האוצר. יש!

אם נפעיל לרגע כמה שיטות מחקר בסיסיות נגלה כי בניגוד לכל התחזיות העיתונאיות, מה שמתרקם לנגד עינינו הוא לא 'כיכר תחריר' הישראלית, לא רוטשילד-סטוק' ולא 'אוקטובר האדום שבאוגוסט'. 

ההגדרה הכי מדויקת למה שעומד לפנינו היא כנראה 'ביבימאניה'.

מסתבר שהבחור הזה פשוט מטריף.

נשמע כמו הסתה, נראה כמו הסתה, מריח כמו הסתה. למה זה לא הסתה?!

בימים האחרונים זכינו לשלל התבטאויות רבות רושם נגד ההסתה הפושה במחנה הימני-דתי-רוסי-גרמחוץלתלאביב. בשורות הבאות יובאו התבטאויות חמורות, המהוות הסתה קשה נגד קבוצות אוכלוסין שלמות. התבטאויות אלו הנן חמורות ביותר באשר הן נאמרות מפיהם של מנהיגי ציבור פופולאריים הזוכים להערכה רבה בקרב תלמידיהם.


אני מבקש להחזיק חזק. לא מומלץ לנשים בהריון ולבעלי קוצבי לב. 

"מה שאנחנו צריכים כאן, זו מלחמה בין המתנחלים לשמאלנים" (פרופ' ג'אד נאמן, 7.7.11)

"למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם להחזיק בנשק נגדם... '' (ישעיהו לייבוביץ', הארץ, 27.9.85).

''רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית'' (זאב שטרנהל, (דבר, 5.4.88). 

''בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית'' (יצחק רבין, 'פנקס שירות', עמ' 550).

''ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי כנסת וקציני צה''ל'' (בנימין בן-אליעזר, 'דבר', 1.6.89).

''... צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי-כדי-לפגוע'' (ח''כ אבשלום וילן בראיון ל'הארץ').

''בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת'' (אלוף עמי איילון, ידיעות אחרונות, 14.11.03).

''בואו נפתור את הבעיה כאילו הם ערבים'' (אברהם שלום, ראש השב''כ לשעבר, ידיעות אחרונות, 14.11.03).

"...יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" (ידיעות אחרונות, 12.8.99).

"כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (עמוס עוז, בשם החיים והשלום', ידיעות אחרונות, 8.6.89).

"רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה''ל, והוא התותח הקדוש..." (מאיר שלו, ידיעות אחרונות, י''ט בחשון תשס''ג).

"אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" (יגאל תומרקין חתן פרס ישראל, בראיון לעיתון תל-אביב, בפברואר 2004).

''אנחנו כיפות סרוגות... ואת... יום חג המצות הזה... נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים'' (יצחק לאור, 'המנון לגוש').

"מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצדו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג... אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם..." (דן תדמור, עיתון ירושלים, 28.5.93).

''... ליד מקום הפיגוע התגודדו הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשנאה... התבוננתי בפרצופים המעוותים של האספסוף, רובם המכריע חובשי כיפות. (חיים ברעם, עיתון ירושלים, 8.3.96).

"שבוע של רגיעה בשטחים: חמישה מתנחלים נרגעו ממטעני צד" (מעריב, 13 יולי 2001, מדור ההומור).

"אם צריך אני מוכן לירות למתנחל בין העיניים" (הקיבוץ, 1995).

"כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות..." (שושי נתן, הקיבוץ, 4.1.89).

"אלה לא האחים שלי... ואם יום אחד תהיה מלחמה... אני ארוץ לשם, אל מעבר לקווים... ואדוש בשרם במכות נאמנות..." (הקיבוץ, 17.8.95).

"אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו כדור אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק''רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות'' (סרן ד.ר מ''פ בגולני, אתר אינטרנט 'הפנקס הפתוח', המפרסם 'ספרות אלטרנטיבית'). 

כמו כל הסתה לאלימות, גם התבטאויות אלו זכו להתייחסות מצד השלטון, שהעניק לחלק ניכר מהדוברים פרסים יקרים וכיבודים, ובבוא העת (אחרי 120) יש לצפות לכיכרות, רחובות ראשיים, היכלות תרבות, אגפים באוניברסיטאות ומה לא. (מעניין מה תהיה התגובה כשיקימו על שמם מאחז לא חוקי. "גבעת רבין", או "אורות ישעיהו" למשל. שווה לנסות)

אז מה היה לנו כאן?
קריאה לרצח? יש.
הכפשת ציבור שלם? יש.
שנאה יוקדת? יש.

"גבעת רבין". מי מעיז לפנות?

סטריאוטיפים? המון.
כידוע, את האלמנט לא מחשיבים.




מי מסית, ומי "מתגונן" מהפאשיזם?
אז למה הפנינים הללו לא נכנסו ללקסיקון ההסתה המקומי? מדוע אין שוויון בנטל בכל הנוגע לחוק ההסתה המהולל?

הסיבה לכך נמצאת עמוק בתודעת המאבק הפנימי של השמאל הרדיקלי ולהקת 'אנשי הרוח' שמלווה אותם. את ההסבר לעמדותיו הנאורות הציג פרופ' שטרנהל במילים עדינות אלו:

"אי אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח."

בעוד שפשוטי העם עסוקים במאבק הלאומי-תרבותי שמתחולל באזורנו, הרי ששטרנהל וחבורתו עסוקים במאבק אחר לגמרי: לדידם, מדובר במאבק בין קבוצות אוכלוסייה שונות, מה שנהוג לכנות 'מעמדות'. עבור אלו, זהות לאומית או דתית היא בסך הכל המצאה של קבוצה אחת ('בורגנים') שנועדה להצדיק את דיכויה וניצולה של הקבוצה השנייה ('פרולטריון'). בניסוחים הנפוצים של הרעיונות האלו מדובר בקבוצות פאשיסטיות-דתיות שעיקר מאוויהן הוא לשעבד את ה'אחר' התורן. 
מכיוון שכך, השטרנהלים ישקיעו את מרב מאמציהם במאבקים למען אותם 'אחרים' - נשים, מזרחים (לפחות בשנות ה70), מהגרי-עבודה, בדואים, ערבים ופלסטינים. כל הללו הם סוגים של פרוליטריון עדכני עבורם יש להלחם. אם תרצו - ניאו-פרולטריון.


כאשר העולם מתחלק לטובים ורעים, וכאשר הרעים מאיימים מאד (בעיקר כשיש להם רוב בכנסת) הרי שאנו עומדים בפני בעיה. מכיוון שכידוע גם היטלר, סטאלין ומוסוליני עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, הרי שמצבים אלו מצדיקים שבירה של כללי המשחק ופניה לאלימות.

הפאשיסטים נשרפים. מגיע להם! (אלטלנה)

זו לא הסתה. זו פשוט הגנה עצמית.


ומכאן - למטרתו של בלוג זה
היו בעבר תגובות שהאשימו את כותב שורות אלו בראייה דיכוטומית חד-צדדית, לפיה הימנים 'טובים' והשמאלנים 'רעים'. ובכן אין הוא שונה מהאידיוטים השימושיים שהוא מבקר.
ובכן, לא היא. כותב השורות הללו אינו רואה בשמאל הרדיקלי אויב או 'רע' אולטימטיבי. הוא רואה בו לכל היותר 'טועה' או 'אידיוט'. שני קטגוריות שאינן מצדיקות מלחמה.
אלא, שבניגוד לכך אותם גורמים בשמאל עסוקים כבר יותר ממאה שנה ביישום הגרסה המתקדמת ביותר של 'מלחמת המעמדות' כלפי חלקים נרחבים למדי של העם, דבר שגבה לא מעט קרבנות בהזדמנויות שונות. (אלטלנה, סזון).
מלחמה פנימית זו נמצאת ברקע סדר היום התקשורתי המוכר לכולם - כפייה דתית, פליטים, פלסטינים מסכנים, המצור על עזה, אפליית נשים, אל-ערקיב. כל הנושאים הללו מכוונים כלפי האויב האולטימטיבי, הלא הוא המודל האחרון של הדמון הבורגני.
מכיוון שרבים מחבריי הטובים ביותר הם בורגנים, הרי שמטרתו של בלוג זה היא לחשוף ולאפיין את הדינמיקה של לוחמי החופש בחברתנו, את מטרותיהם המוצהרות ובעיקר את דפוסי החשיבה שלהם.


זאת יש לדעת: מאחורי כל המלל הנאור, הביבליוגרפיה העמוסה והארומה התרבותית, הרבה פעמים מסתתר לא יותר מאידיוט שימושי קטן.

ביבי=היטלר? נתן זך מלמד היסטוריה וה'ראציונל סוציאליזם' מכה שנית

המשורר הפוסט-לאומי נתן זך ערך בראיון רדיו השוואה מעניינת בין נתניהו להיטלר, מוסליני וסטאלין, אשר עלו לשלטון באמצעות הדמוקרטיה. זך סירב להפצרות חוזרות ונשנות לחזור בו, כך שיש להניח שהוא אכן התכוון להשמיע מה שמשתמע.




אני יודע שמר זך הוא משורר, אבל בכל-זאת מעט היסטוריה:
ובכן, מוסוליני. הרודן אוהב הפסטות בשום אופן לא עלה לשלטון באמצעים דמוקרטיים. בשנת 1922 כיהנו בפרלמנט רק 35 צירים פאשיסטים מתוך 535. והשלטון הוענק לו על ידי המלך בשל הפגנת כוח אדירה שביצע ב'מצעד על רומא' באוקטובר באותה שנה. דמוקרטיה זה לא.

הצבא הפשיסטי בדרך לקלפי. המצעד על רומא

נעבור לסטאלין. הטענה שהוא עלה לשלטון באמצעות הדמוקרטיה בהחלט מעניינת, בהתחשב בעובדה שדבר כזה לא היה קיים ברוסיה עד שנות ה90 האחרונות. 
או שלמר זך יש תפיסה ייחודית של המושג 'דמוקרטיה', או שיש סיבה שבגללה הוא מומחה בעיקר לפזמונים.
ככה או ככה, האדם זכה ביושר לצלע הראשונה משמו של הבלוג הזה.




אולם החשובה מכל היא הקלישאה הידועה ש 'גם היטלר עלה לשלטון בדמוקרטיה', מכיוון שהיא נפוצה מאד ברטוריקה הראדיקלית. לפחות בתקופות שלטונו של נתניהו.


ובכן, בפעם האחרונה שהעם הגרמני נשאל לדעתו, הוא נתן להיטלר 36 אחוזים מהקולות בלבד. זאת, כאשר מצעה של המפלגה שלו לא כלל סעיפים כמו 'כליאת מתנגדים במחנות', 'התקפה כוללת על כל המעצמות', או 'גסטאפו לכל ילד'.

אלא שבאמצעות טרור, הפחדות (שריפת בניין הרייכסטאג) וקצת פוליטיקה טובה הצליח להתמנות לרוה"מ ולקבל בידיו סמכויות מיוחדות לשעת חירום. כל השאר הוא היסטוריה. או יותר נכון התעללות בהיסטוריה.


האם היטלר עלה לשלטון 'באופן דמוקרטי'?
השלב הדמוקרטי במדיניות של היטלר נגמר די מהר, והתכנית הקטנה שלו לשלום עולמי התבצעה בעיקר על דעת עצמו וכמה מקורבים ביזאריים. אף על פי שסביר להניח שבשלבים מסוימים הוא אכן היה עשוי לגרוף קולות רבים (למשל בשיא ההתקפה על רוסיה בקיץ 41'), העם מעולם לא נשאל על שום דבר מזה.

מי לוקח השראה מהפשיסטים?

אם ניקח את מה שיש לנו כאן - ניצול הדמוקרטיה על ידי הפחדות, טרור ומניפולציות תעמולתיות - נוכל למצוא כמה מקבילות מענייניות בפוליטיקה הישראלית, אבל הן יתייחסו בעיקר לקדנציות של טיפוסים שכיהנו לפני ואחרי נתניהו.
ואני מתכוון למשתמע ואני לא מתכוון לחזור בי. אני בטוח שאני לא מתכוון לחזור בי ואני אפילו לא חוזר בי.






אני עדיין לא חוזר בי, אבל מה שמעניין אותנו כאן היא השאלה הגדולה: 'למה?' למה ממשיכים להשתמש בתקדים הפסאדו-היסטורי הזה כל הזמן? מאיפה מגיע הרעיון הזה?
ובכן, המענה לשאלה הזאת יזכה את משורר הנודע בצלע השנייה משמו של הבלוג הזה. 


1+1=3
רבים בשמאל הלוגי בישראל נוטים לראות את המציאות באופן דיכוטומי כמורכבת מ'טובים' ו'רעים'. הטובים הם אלו שתומכים בשלום, במיעוטים ובמסכנים תורניים, ואילו הרעים עסוקים בעיקר בפנטזיות לאומיות-דתיות, בניצול ההמונים ובסרבנות שלום. 
זו דיכוטומיה נוקשה מאד, שאינה נובעת מעובדות או מניתוח היסטורי-אקטואלי, והיא הופכת להיות נקודת המבט הבסיסית דרכה מתבוננים בעולם. השקפה קדם-הגיונית זו היא ה 'ראציונאל-סוציאליזם'. על פי השקפה זו, כל מי שתומך בתפיסות לאומיות ו/או מתנגד לשאיפות הפלסטיניות ו/או מעוניין לשמור על אופי יהודי בישראל - הרי שהוא מהרעים. 
בשפה הפנימית שלהם קוראים לזה 'פאשיזם'. בפוסט הקודם עמדנו על השימוש הנכון במינוחים מסוג זה, וזה בהחלט המצב גם כאן. 
רק כך אפשר להבין מדוע ליברמן פאשיסט ואילו יאסר ערפאת נחשב מנהיג גדול.

הארץ: העם המצרי בעד ביטול השלום בגלל יחסה של ישראל לפלסטינים

ב27.4.11 פורסם סקר לפיו למעלה ממחצית מהמצרים בעד ביטול הסכם השלום עם ישראל.

סקר כזה הוא הזדמנות נהדרת לרענון קונספטואלי ולבחינה מחודשת של פרדיגמות ומדיניות. אולם, סקר כזה הוא גם הזדמנות לפרשנות יצירתית של המציאות ולבחינה מחודשת של העובדות לאור פרדיגמות נוקשות, כפי שנוהגים אינטלקטואלים הלוקים בסנדרום א"ש.

דוגמא טובה לכך פורסמה ב'הארץ' למחרת, תחת הכותרת "שלום קר עדיף":

"חולשת השלום עם מצרים ועם ירדן נבעה מהיותו נחלת מעטים - פוליטיקאים, קצינים, דיפלומטים וקומץ אנשי עסקים בשני הצדדים - בשעה שהנתק בין העמים נמשך. הסיבה העיקרית לנתק היתה ועודנה הביקורת הציבורית במדינות ערב על היחס של ישראל לפלסטינים בשטחים. דעת הקהל הערבית דואגת לפלסטינים כפי שיהודי התפוצות דואגים לשלום ישראל, לביטחונה ולשגשוגה."

ממצאים

לזכות הכותב ('מערכת הארץ') ייאמר שעובדות מסויימות לא נעלמו ממנו. השלום עם מצרים אכן נותר נחלת מעטים. אולם, בניתוח הסיבות מתגלה נוקשותו של הכותב. הכותב מציין כי הסיבה לכך היא הביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, משהו שמעמיד את העם המצרי בשורה אחת עם מרבית קוראי 'הארץ'. וכפי שנרמז, אף עם יהדות התפוצות. 

אולם, קביעה זו, שנובעת מהפרדיגמה של הכותב מתעלמת משלל נתונים עובדתיים חמורים.

באתר 'פרספקטיבה' ניתחו מאמר זה, והציגו ממצאים מעניינים מדו"ח של המל"מ משנת 2008 העוסק בהסתה אנטישמית במצריים, וסוקר בין השאר את רשימת הפרסומים הבאה:

• "הפרוטוקולים של זקני ציון" היוצא במהדורות חדשות ומעודכנות שנה אחר שנה. 
• "הציונות, הנאציזם וקץ ההיסטוריה" (2005)
• "מזימות היהודים להשתלט על העולם ואופן ההתמודדות עימם" (2005)
• "הבלי ישראל ושקרי הציונות – דת ומדינה" (2003)
• "אופיים של היהודים כפי שעולה בתורה ובתלמוד" (2005)
• "המזימה, אבניי דרך בחתרנות הציונית והעולמית נגד העם הפלסטיני" (2005).
• "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, דווקא לא מודפס שם...

עובדות אלו ראויות כנראה להתעלמות, שכן יש להניח שמדובר בפעילות לצרכים פנימיים בלבד...

בן כספית: "פרס מדבר עם ביבי על בגין, על שרון, על אלה שהעזו והצליחו."

בן כספית מדווח מתוך מוחו של פרס:

"בני שיחו של פרס אומרים לו שישכח מזה. שלביבי אין כוח, שדברים כאלה לא עושים במחצית השנייה של הקדנציה אלא בתחילתה,שאין לנתניהו סיכוי להעביר תוכנית כזו בליכוד. פרס מגחך. הוא כבר היה בסרטים האלה, עוד מהימים של הראינוע והסרט האילם. הוא אומר שאם ביבי רוצה, ביבי יכול. שאם ילך על תוכנית מדינית שפויה כזו לבחירות, ינצח בגדול. ואז הקיצוניים יידחקו לשוליים והשפיות תנצח. ושאפשר ללכד את כל הכוחות הציוניים והמרכזיים והמפוכחים בישראל.פרס מדבר עם ביבי על בגין, על שרון, על אלה שהעזו והצליחו."

האם כספית שמע רדיו בימים האחרונים? האם הוא שהה דרומה מתל-אביב בחצי העשור האחרון?

על איזו הצלחה הוא מדבר? על ההצלחה להונות את הבוחרים של הליכוד?

מי כאן הא"ש? פרס שאומר כאלה דברים או בן כספית שאומר שפרס אומר כאלה דברים? 

 

המשך המאמר של כספית מלא בסימפטומים המוכרים - 'שלום עושים עם אויבים', ושבסוף כל רודן צריך ללכת למכולת:

 

"אבל מה שבטוח הוא שאחרי החלפת שלטון, הדבר הראשון שהמנהיג החדש מחפש הוא רווחה כלכלית. לשלם את החשבונות. להיטיב עם העם. לשקם את הכלכלה. את כל זה אי אפשר לעשות בלי המערב, בלי אמריקה, בלי אירופה." 

 

אריה גולן מתאבל על מות ערפאת

"אני מבקש למסור לך את תנחומי"
(מראיין את אחמד טיבי אחרי מות ערפאת, רשת ב' של קול ישראל 11 בנובמבר 2004)
 
מישהו מכיר הקלטה של הראיון?

הכרזת העצמאות מהכיבוש: "בפלסטין קם העם הפלסטיני, בה עוצבה דמותו"

כנס אידיוטים שימושיים - ישראל השבוע. 'אנשי רוח' מכריזים על עצמאות מהכיבוש:

"אנו החתומים מטה, קוראים לכל אדם שוחר שלום וחופש ולכל האומות - לברך על הכרזת העצמאות הפלסטינית, לתת יד ולפעול כדי לעודד את אזרחי שתי המדינות לקיים ביניהם שלום על בסיס גבולות 67', והסדרים המוסכמים ביניהן. סופו המלא של הכיבוש הוא תנאי יסודי לשחרור שני העמים, לקיומה של הכרזת העצמאות הישראלית ולעצמאותה של מדינת ישראל".

בכנס הזה יש הכל: 'אנשי רוח' מטעם עצמם, חתני פרסים ממלכתיים מטעם עצמם, ו'יוצרים' ו'סופרים' שחתמו על יותר עוצמות מאשר על ספרים...

דיווח ב'הארץ', כתבה בערוץ 2,

ממשתתפי האירוע: 

מיכה אולמן

רם לוי

שולמית אלוני

הפרופ' יהודה באואר

פרופ' דוד הראל

דוד טרטקובר

הפרופ' ירמיהו יובל

הפרופ' מנחם יערי

אלכס ליבק

חנה מרון

אוהד נהרין

פרופ' גבי סלומון

יונה פישר

הפרופ' איתמר פרוקצ'יה

דן צור

הפרופ' יהושע קולודני

דני קרוון

הפרופ' זאב שטרנהל

הפרופ' ירון אזרחי

המחזאי יהושע סובול

היוצר יאיר גרבוז

הסופר ספי רכלבסקי