יום שני, 1 באוגוסט 2011

מחאת האוהלים? צעדת שליט? צעדת כנפו? ברוכים הבאים לביבימאניה!

דווקא בשבוע שראה מפגן מובהק של אידיוטיות שימושית נאלץ הבלוג לנוח מעט, מסיבות הקשורות לשילוב נדיר של כסף טוב וקצת אידיאולוגיה, על פי מיטב המסורת הקפיטליסטית.

בשלב זה של המשחק כבר אין צורך לחטט בקורות חייהם של הצעירים והיפים שמובילים את המאבקים האקטואליים, אין צורך לעמוד על מעורבותם של ארגוני זכויות עצמם במזימה ואפילו קצת מאוחר לפקפק בכנותם של המספרים האוטומטיים המופיעים בכל הפגנות השמאל בעשור האחרון.

מה שכן, נרשה לעצמנו קצת להיזכר בתקדימים דומים, ושוב על פי המסורת הקפיטליסטית - נעסוק בספקולציות.

אנחנו עומדים היום בפני מחאה שכוללת את המרכיבים הבאים:

  • כאב אמיתי, המשותף לכל אזרחי המדינה.
  • רבים אשמים בכאב זה, אך רובם כבר לא מכהנים.
  • מחאה המונים ספונטנית שהתפרצה בתיאום עם עשרות מעצבי דעת קהל ומגובה בתקציבי ענק.
  • המפגינים מקדמים פתרון מיידי שטחי וחד-מימדי.
  • פתרון אלטרנטיבי, רציונאלי  ולטווח ארוך נדחה על ידם בשאת-נפש.
  • על כסא ראש הממשלה יושב המזגזג, הלחיץ, הבובה של אשתו, השקרן המניפולטיבי, אויב העם, זה-שלא-הצלחנו-להפיל-עליו-תיק-פלילי: ביבי נתניהו.

ביבימאניה 2010
ובכן, מי שיכולות הזיכרון שלו מצליחות להתגבר על חוויות השנה האחרונה, יגלה באופן מפתיע שאירוע דומה בעל מאפיינים זהים לחלוטין התקיים במחוזותינו בדיוק בקיץ שעבר. סביב הכאב הלאומי של משפחת שליט התרקם קמפיין ענק שזכה לתמיכה של קמפיינרים מקצועיים ולהתגייסות מלאה של רוב העיתונות.

גם אז מי שאשם בכאב הוא לא ראש הממשלה שלנו, אלא זה של חמאס. גם אז המפגינים דרשו פתרון מיידי שטחי - שחרור גלעד בכל מחיר. גם אז הרציונאליזם עמד מלכת ו...גם אז ביבי כיהן כראש ממשלה.

מי שיכול לגלול את זיכרונו עוד קצת, לא יופתע להיזכר במחווה דומה לפני כשמונה שנים, כאשר הגב' ויקי קנפו צעדה את כל הדרך מביתה שבמצפה רמון עד לירושלים (או לפחות את הקטעים שבהם לא הסיעו אותה).
מצוקה אמיתית? יש. מחאה ספונטנית מאורגנת? יש. תמיכה מאסיבית של ארגונים עתירי-הון? יש. פתרונות מיידיים ושטחיים? לשמאל הכלכלי תמיד יש. ביבי?  שר האוצר. יש!

אם נפעיל לרגע כמה שיטות מחקר בסיסיות נגלה כי בניגוד לכל התחזיות העיתונאיות, מה שמתרקם לנגד עינינו הוא לא 'כיכר תחריר' הישראלית, לא רוטשילד-סטוק' ולא 'אוקטובר האדום שבאוגוסט'. 
ההגדרה הכי מדויקת למה שעומד לפנינו היא כנראה 'ביבימאניה'.

מסתבר שהבחור הזה פשוט מטריף.