הר הבית, הכלבה והיהודים: זהירות! סקריקים בעיתונים

תמונת המריבה. מלחמת הפוטושפ?
צילום: מיכאל לוויט

בשבוע שעבר חשפה כתבת נמרצת של עיתון 'הארץ' מצגת סודית של הרבנות הצבאית בה מופיעה תמונה של הר הבית בגרסה נטולת מסגדים. המצגת הסודית הופצה בין כל היחידות וכך הגיעה לידיו של קצין מילואים מודאג שטרח בדאגתו לצייד את הכתבת במלל הבא:

"אני מצפה מהרבנות הצבאית שתהיה יותר ערנית למסרים החינוכיים שהיא מעבירה, בוודאי לאור ההיסטוריה של הר הבית. הרי תפרוץ מלחמת עולם אם מישהו ינסה לפעול ביחס למקום הזה, ולכן צריך להיות זהירים בנושא. מקומם שברבנות לא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר"

אלא מה? שבניגוד ליריקות בבית שמש ולחיים הפרטיים של שרה נתניהו, במקרה הזה נראה שאין ממש סיפור. התמונה המדוברת הייתה למעשה חלק ממצגת שדמתה את המצב בימי בית שני, בה 'לטענת הרבנות' לא הייתה קיימת כיפת הסלע. כפי שהסביר דובר צה"ל:

"בשקופית המדוברת יש תמונת אילוסטרציה של ירושלים מתקופת בית שני. כפי שהוסבר לכתבת, בתקופה זו כיפת הסלע לא הייתה קיימת. אי לכך לא היה צורך שתופיע בתמונה".

לא ברור מה לא הבינה הכתבת או העורכים שלה אבל הסאב-טקסט של התגובה הזו אומר בעצם שאין כאן סיפור, ואפשר לחזור לחטט בכביסה של שרה.
אגב, כפי שגילה זקני ציון, התמונה בכלל לא נערכה על ידי הדוסים של צה"ל, אלא על ידי הצלם מיכאל לוויט, . הטיעון הדו"צי בדבר ההדמיה ההיסטורית יוצא אפוא מפוקפק ביותר, בעיקר לאור העובדה שהמסגד השני, אל-אקצה, אכן נותר בתמונה. החבר'ה של הרבנות כך מסתבר, הם עצלנים יותר ממה שנדמה ומסוכנים הרבה פחות ממה שמצופה.

הדבר המעניין הוא שעד החשיפה המיותרת בעיתון שכותבים אותו אנשים שלא חושבים, אף אחד לא ממש ידע על הפוטושופ האומלל. אבל מרגע שזה נכתב, הסיפור התחיל לרוץ כמו אש בשדה קוצים. כפי שליקט הבלוגר 'זקני ציון', זה הפך לכתבות ראשיות באתרי הג'יהאד האסלאמי, החמאס והפת"ח. אז איך אמר איזה קצין מילואים טוב לב? "מקומם שלא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר".


מקרה זה מצטרף לפיגועים עיתונאיים נוספים, כמו המקרה הידוע של הכלב שנסקל בשעת לילה. סיפור אחריו עקבו באתר 'פרספקטיבה'. ב-3.6.11 פרסמה עדי חשמונאי ב"מעריב" ידיעה תחת הכותרת הסנסציונית: "מאה שארים: בית הדין הורה לסקול כלבה", בה סופר על כך שבית הדין הרבני במאה שערים הורה לסקול כלבה שהתנחלה בבית הדין מכיוון שהרבנים טענו כי נשמתו של עורך דין כלשהו התגלגל לגופה של הכלבה. הסיפור הוכח כפארסה מוחלטת ו"מעריב" אף נאלץ לפרסם התנצלות.
אלא שמאחר שהעסק פורסם כבר לא ניתן היה לעצור זאת. כפי שליקטו בפרספקטיבה, הסיפור תפס כותרות ראשיות בעיתונים מובילים בעולם:

הBBC:

Jerusalem rabbis’ condemn dog to death by stoning

הטיים:

Shocking Sentence: Jewish Court Condemns Dog To Death by Stoning

לפי בדיקה שערכו באתר, הידיעה בטיים גרפה למעלה מ2000 לייקים, 800 ציוצי טוויטר, והכותרת של הBBC הציפה את 60 העמודים הראשונים של מנוע החיפוש גוגל. כשהידיעה פורסמה על ידי יאהו! היא משכה למעלה מ1,800 טוקבקים ביניהן הטקסט המרשים "ככל שאני רואה יותר ישראלים, אני יותר אוהב את הכלב שלי".

כאשר הטרנד האפנתי הוא להתגולל על אותם סקריקים 'קיצונים' שנמצאים בתוכנו, אלו שהם האויב האמיתי של הדמוקרטיה ושאר ביטויים שנתפסים כטוב המוחלט, ראוי להיזכר שהתופעה של הסקריקים היא למעשה משהו אחר לחלוטין.

הסיקריקים הם אותם קבוצות קיצוניות שבימי בית שני ריכזו את מרב המאמצים שלהם כלפי האויב הפנימי שבעם, תוך התעלמות מוחלטת מהאיומים החיצוניים של אותה עת. כשצרו על ירושלים צבאות רומאים סדירים שבאו בלי בגץ ובלי בצלם, אותם סיקריקים המשיכו לנהל מלחמת מעמדות על כל הקופה מול הקבוצות האחרות. כשהחבורה הזו שרפה את מחסני התבואה, לא נותרה כל כך ברירה והרוב נאלץ לקבל על עצמו ויתורים כואבים למען שלום עם הרומאים. ובהתחשב בהיקפי הטבח, הם בהחלט כאבו.


מסתבר שהתפיסה הרציונאל-סוציאליסטית של המלחמה הפנימית כה מושרשת בקרב מרבית האליטה המקומית, עד שהם יעשו הכל בכדי להשיג סיפור טוב שמשחיר את פניה של אחת מקבוצות ציר הרשע: מתנחלים-חרדים-ליכודניקים. אלא שכאשר מדובר בכתבות מומצאות שמתחילות בכלום ונגמרות בדיבה עוד אפשר לסלוח להם, אבל כאשר מדובר בשלומם של אזרחי ישראל, מישהו שם למעלה חייב לגלות קצת אחריות. הרי כל קשקוש מיתולוגי על חרדים מנגן בכל העולם על הסטיגמות האנטישמיות המושרשות כל כך, שעד כמה שזה קשה, צריך גם לדעת להתאפק.

הסקריקים המודרניים היושבים בחדרי המערכת הממוזגים, מכתיבים לכל העולם איך להתבונן על היהודים. אלא שחוסר המודעות שלהם למה שקורה מסביב מטיל בספק את הקביעה שמדובר באנשים חושבים.

כשתתחיל אינתיפאדת הפאואר-פוינט וכשבאירופה יוקמו קתדרלות על שם הכלב שנסקל, התנצלות מגוחכת בעמ' 16 למטה פשוט לא תספיק.

תחקיר בלעדי (לטובת הקוראים חסרי הפייסבוק)

אפנת הרטרו-זיוניזם וסגריריותו של האביב הערבי

ז'בוטינסקי. פג תוקף?
ויקישיתוף

עד השנה האחרונה היה נדמה שמה שקורס סביבנו היא רק המסגרת התפיסתית של תהליך אוסלו על חלומות החומוס בדמשק שלו. שבירת הכלים של האינתיפאדה השנייה, יחד עם עלייתו הדמוקרטית של חמאס ובשילוב הכישרון הפלסטיני לפספס הזדמנויות, הוכיחו כי העסקה שנרקחה בנורבגיה בתשעים-ושלוש של רבין הייתה במקרה הטוב כשלון חרוץ. 

לכאורה, לא היו ימים טובים מאלו לימין הישראלי, אשר הפחדותיו מהעשורים האחרונים מתגשמות בצורה מושלמת כל כך. לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים לקח על עצמו הימין את משבצת ה 'אמרנו לכם' הישראלית, והשלים בכך את השתלטותו על מוקדי הכוח במדינה.

אולם, בחלוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, מתברר כי גם לתובנה זו יש תאריך תפוגה. מהומות כיכר תחריר ויתר אירועי השנה בעולם הערבי, יצרו מציאות אזורית חדשה שאף ספר של מועמד לראשות הממשלה לא יכול היה לחזות. מה שהוכתר בתחילה כאביב, הפך מהר מאוד לסתיו לא שפיר ואחר כך לחורף אפלולי. ובשביל מה שמחכה בהמשך, כנראה שדימויים מעולמם של מגישי התחזית היומית כבר לא יספיקו.

אם לחזור לזירה הפנימית, הפרדיגמה שמתקפלת העונה היא זו של ילדי חורף 73'. הדיווחים האחרונים על הרוויזיה שמתכננים המצרים לעשות להסכם השלום שנכרת עמם, מעלים סימני שאלה קשים ביותר על תקפם של מושגים מדיניים מסוג זה באזורנו. בין אם מדובר במודיפיקציות שרוצים לערוך לו ה 'מתונים', ובין אם ברצון להראות לו איך נראה פח המחזור מבפנים, כרצונם של ה 'קיצונים'.

מבחינתו של השמאל הציוני אירועים אלו עוד עשויים להצדיק את דיבורי סוף העולם שמצפים להם ב2012. מדובר בלא פחות מאשר שבירה של כללי ההיסטוריה. כשכל מה שמעסיק אותך זה נורמליזציה עם הגויים בניחוח מערב אירופי, עשוי החורף הקרוב להוות מעין ג'נוסייד מחשבתי.

במצב עניינים שכזה נוח לו לימין הישראלי להתרווח בנוחות במשרדי ה 'אמרנו לכם' אליהם הוא מתחיל להתרגל, ולשלוף מהמגירה את התיאוריות הרוויזיוניסטיות שמעולם לא נוסו פה עד הסוף. אולם כפי שמסתמן זה פשוט עשוי לא להספיק. קצב ההתפתחויות האחרון מראה שהפרספקטיבה הנדרשת בשכונה המקומית כבר חורגת הרבה מעבר למאה השנים האחרונות, ודברים שנכתבו בשנות העשרים מפסיקים להיות לא מעודכנים ומתחילים להיות לא רלוונטיים בעליל. הנוסטלגיה הציונית ואפנת הרטרו-זיוניזם טובים אולי לבילוי סטודנטיאלי אבל בשביל גשר הפיקוד צריך יותר מזה.

מה שהציונות זקוקה לו עכשיו הוא לא איזו וורסיה אלקטרונית של קיר הברזל הז'בוטינסקאי ולא גרסת כיסוי למיתוס הפלמ"ח. מהבחינה הציונית, המעבר לעידן החדש חייב לכלול פיתוחה של פרדיגמה חדשה, כזו שמסוגלת להתייחס ברצינות למה שעבר על היהודים באפיזודה שבין בר כוכבא למרדכי אנילביץ' ושיש לה את היכולת להשתחרר מאחיזתו הדביקה של הסוציאליזם, מההתלהבות מההשכלה, וכן, גם מהשואה.

כשהערבים נוטשים בהמוניהם את מסגרות החשיבה של המאה העשרים, היהודים פשוט לא יכולים להישאר מאחור.

(פורסם במדור דעות של 'מקור ראשון' ב3.1.12)

אהוד ברק והמתונים: סלקציה גזענית?

התעלמותו של שר הביטחון מהסיכומים בין הנהגת יש"ע לשר בני בגין בעניין פינוי המאחזים מגלה אמת מטרידה אודות הנחות היסוד ותפיסתו הגיאו-אסטרטגית של האיש.

סלאם פיאד. מתון טוב?

אסכולת אוסלו עליה אמון השר גורסת שכדי לשרוד במזרח התיכון יש לזהות את הגורמים המתונים בקרב הערבים עמם ניתן לנהל מגעים. גורמים מתונים אלה נחשבים למנהיגים אחראיים היודעים להבחין בין רצוי למצוי ומסוגלים לוותר על שאיפותיהם כדי להשיג הסדר בר קיימא.

והיה אם נמצא הגורם המתון – כך התפיסה – יש לעשות הכל כדי לחזק אותו ולתגבר את אמינותו בקרב הציבור. האחראי בשטח יזכה לשלל הבטחות מדיניות, משלוחים סדירים של נשק ומטבע חוץ ומחוות שחרור אסירים סיטונאית רק 'בשביל ההרגשה'. ישראל של אוסלו לא פספסה אף הזדמנות 'לחזק את המתונים'. יהיה זה ערפאת של שנות התשעים, אסד הבן של ראשית האלפיים או סלאם פיאד העכשווי.

צעדים אלו מוצדקים במנטרה לפיה הם הסכר האחרון בפני אנרכיה מוחלטת וכי עתידה של ישראל תלוי ועומד במעמדו הפוליטי של מוסלמי-לייט זה או אחר.

ובכן, בעקבות הפרסומים ב'מקור ראשון' אודות סיכומיו של השר בגין עם ראשי המתיישבים, מסתבר שגם בקרב המתנחלים ישנם גורמים אשר איש שלום וותיק היה מזהה כמתונים אידיאליים. הנהגת מועצת יש"ע הציגה חלופה אחראית ופרגמאטית תוך ניסיון לבוא לידי הידברות עם גורמי הממשל – להכשיר מה שאפשר ולפנות את מה שאי אפשר. אלא שדבר אחד כנראה שכחו במסדרונות משרד הביטחון: הלגיטימציה של הנהגת יש"ע תלויה בלעדית באמינות שלה בקרב הקהל הביתי. אם מאמציה יישאו פרי, ידע כל מתנחל כי הממלכתיות משתלמת וכי יש תמורה בעד השדולה. חיזוקו של המסלול הלגיטימי לפיתוח ההתיישבות יכול היה להוציא חלק מהאוויר מבלון תג המחיר.

מי שנפגע אפוא מפיצוץ הסיכומים עם בגין והאיום בפינוי כפוי – מה שהביא להתפרעות הצעירים בבסיס הצבאי באפרים – הם בעיקר אנשי מועצת יש"ע, אשר הוכח לכאורה כי בפעם המי-יודע-כמה דרכם הממלכתית מובילה רק לעיי חרבות. במצב עניינים שכזה, כלל אין להתפלא שהנוער קם על יוצרו. במונחים המדיניים של שנות התשעים משול הדבר לסיפוחם המלא של יהודה ושומרון ערב טקס הצהרת העקרונות.

יש להניח שברק יודע זאת היטב וכי לכך בדיוק נועד מהלך העוועים שלו. החלשתה של מועצת יש"ע מחד וחיזוקם של האנרכיסטים למען הגבעות מאידך, יקלו על 'ויתורים כואבים' שמן הסתם עוד מתכנן לנו השר.

פורסם לראשונה במדור דעות של 'מקור ראשון', ב 21.12.11.

התותח הקדוש מכה שנית. שלא נדע מטומאה

קל לכעוס על הסיקור התקשורתי של התפרעויות התג מחיר מהימים האחרונים. התקשורת הממהרת להתלהם מוציאה את האירועים הללו מכל פרופורציה, מנתקת אותם מהקשרם ובעיקר נוהגת איפה ואיפה בכל הנוגע לאלימות האנרכיסטית השמאלנית שכבר הפכה לחלק משגרת חיינו.

דיווחים על חיילים שנפצעו בהתפרעויות על הגדר עוברים מדי פעם בעמודים הפנימיים של עיתוני הבוקר, אבל לא ממש תופסים את תשומת הלב פה בסביבה.

לא צריך להיות ד"ר גוגל בשביל לגלות את היקפה של התופעה. 0.000155 שניות במחיצת הפנומן הסיברנטי מגלות קרוב ל 10 אירועים שהסתיימו בפציעתם של חיילי צה"ל. אלו שהפגיעה בהם היא חצייה של קווים אדומים ושהפניית אלימות כלפיהם היא לא פחות ממרד בממלכה. הכותרות מספרות על חייל אחד שנפצע ברגלו, על חברו שנפצע קל, על אחר שקיבל את זה ביד, ועוד אחד בפנים. כדי להבין מה זה פצוע קל, תשאלו את  מיכאל שוורצמן שמאז שאיבד את עינו מפציעה כזו הוא לא מפסיק לקרוץ. לטובת הקוראים שלא מכירים אותו, הוא מתגורר בידיעות אחרונות בעמ' 6 למטה.

מסתבר שהמתנחלים משתלטים גם על השטחים הטובים בעיתון.

להתעצבן זה אמנם נחמד, אבל כדאי לנסות קצת להבין את התופעה. מסתבר שהשמאל בישראל רואה במתנחלים איום חמור יותר על החברה מאשר בפלסטינים. על פי ראיית העולם הזאת המאבקים בעולם הם קודם כל מאבקים בין מעמדות וקבוצות אוכלוסייה ורק לאחר מכן סכסוכים לאומיים. תקראו לזה פועלים ובורגנים, נאורים וחשוכים או מחנה השלום ואויביו. כל ניגוד שיכול לעולה ממקלדת הקופירייטר של ציפי לבני - הוא מבחינתם הסיפור המרכזי. הקלישאה הזו מזינה את המלל אודות 'קיצונים משני הצדדים' שדופקים את העולם, והיא ההסבר לאווירת שנות השלושים ששורה במערכות העיתונים הישראליות.

צריך להבין. מכיוון שהצעירים שמתפרעים נגד הגדר נמצאים בצד הנכון של הדיכוטומיה הרציונאל-סוציאליסטית הזו אזי הם באופן עקרוני צודקים ו'טובים', גם אם פה ושם הם מגזימים קצת. המתנחלים לעומת זאת משתייכים למחנה הרע אפילו כשהם עושים חסדים שג'יסס בעצמו היה מתקנא בהם. אלא שכשהם מתנהגים כשורה ופועלים באחריות ממלכתית, אין סיבה להלחם בהם באמצעים כוחניים. די להיות מנומס ולהסתפק בבג"ץ, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מערכות העיתונים ותכניות סאטירה סוג ו' ומעלה.

אבל, כאשר הרשעים הללו חוצים מעט את הקווים ופועלים באלימות (שאני מגנה כמובן חמש פעמים ביום חול ושבע בשבתות וחגים) אזי יש לשלוף את הנשק הכבד, השמור למלחמות אמתיות מעין אלו.

לא צריכה להיות שום הפתעה בכך שנזכרו לפתע כמה פוסט-גנרלים נפוחים שאפשר לנצח את הטרור באמצעים צבאיים, ושרק צריך 'לתת לצהל לנצח'. אש"ף, בניגוד למתנחלים, מעולם לא היה אויב אמתי. הוא הרי ארגון חילוני, מתקדם ומתון. אבל הימין הישראלי? אין די מילים בלקסיקון של שנות השלושים כדי לתאר את מוראותיו.

כשיוסי שריד מוציא את התותח הקדוש מהבוידעם, וכשפואד מדבר על טבח כמו על זיכרונות ילדות (לכאורה), לכעוס זה פשוט לא מספיק.

חולים פלסטיניים מתים בגלל פרנציפ. שובם של קרבנות השלום?

משרד הבריאות הפלסטיני, זה שמתפקידיו לדאוג לרווחתם ובריאותם של אזרחיו, החליט לאחרונה למנוע מהאחרונים את האפשרות להתאשפז בבתי חולים ישראליים. כפי שדיווח 'המרכז הפלסטיני לזכויות אדם': 

"משרד הבריאות ברמאללה הוציא הנחיה להפחית את מספר החולים המועברים לטיפול בישראל החל מה2 לנובמבר 2011... ההחלטה נומקה בכך שעלויות הטיפול בישראל הן גבוהות. ההחלטה הובילה להפסקת העברות של עשרות חולים הסובלים ממחלות חמורות, 90% מהם מסרטן, אשר להם אין טיפול ברצועת עזה... וטיפולים מסוג זה אינם זמינים גם במזרח ירושלים ובגדה המערבית.שני ילדים מתו מאחר שהם היו זקוקים נואשות לטיפול רפואי מתקדם, אך משרד הבריאות העביר אותם לבתי חולים שאינם מסוגלים להתמודד עם צרכים אלו."

המרכז יודע גם לספר על שני ילדים צעירים שכבר הספיקו לעשות ויתורים כואבים על נשמתם בכדי לקדם את הפרנציפ של הנהגת רמאללה:

"ב4.11.2011, מוחמד עזאם סאוויל (יליד 2002) מת ממחלתו. כאשר שלשה ימים קודם לכן מצבו הדרדר והוא פונה לבית החולים אל-נאצר בעיר עזה... משם הוא הועבר למחרת לבית החולים אל-מקסאד בירושלים, אך בית החולים סירב לקבלו מכיוון שאין לו את האמצעים הנדרשים לטיפול. משרד הבריאות, שידע על כך, סירב להעבירו לבית חולים מתאים, שבמקרה הזה נמצא בישראל."

"פחות מחודש לאחר מכן, אחותו נפטרה בנסיבות דומות. משרד הבריאות לא הפיק את הלקחים מהאירוע בו מת אחיה. ב1.12.2011, חיבה עזאם סאוויל, ילידת 2003 נפטרה. ארבעה ימים קודם לכן מצבה הדרדר והיא התאשפזה בבית החולים אל-נאסר... לאחר שהחמיר מצבה בית החולים הודיע כי הוא אינו מסוגל לטפל בה... משרד הבריאות עודכן בכך ונתבקש להעביר אותה לבית החולים איכילוב בישראל, אך המשרד סירב לאשר זאת."

ישראל כנראה לא מונעת מהחולים הללו לגשת להתאשפז במיטב בתי החולים שלה. כולל חולים מעזה, הנחשבת מדינת אויב. מי שכן מונע זאת אלו אותם אדונים יפי השפמפם והתואר (ד"ר בדרך כלל) שמונו מטעם עצמם לייצג את העם הפלסטיני בפני העולם ולהציף את סבלותיו בתודעה הציבורית.

בכדי שיוכלו לעשות זאת כראוי, החליטו אותם גורמים שלא להסתפק בהעלאת מצוקות עמם לסדר היום הציבורי (דבר שנעשה לרוב באמצעות הטרור), אלא שעליהם לדאוג גם לחצי הראשון של הביטוי 'סבלות עמם'.

רק כך אפשר להבין מדוע הם מכריזים על סירוב לקלוט את הפליטים בגבולות פלסטין 'הקטנה', ומדוע הם נלחמים בשיתופי הפעולה הכלכליים של אזרחיהם עם ישראל.


אפשר להמשיך להאשים את הכיבוש וההתנחלויות כמה שרוצים, אבל לפעמים זה פשוט נשמע מגוחך.

לפלסטינים טוב לעשות עסקים בישראל. לעמירה הס זה ממש רע.

מפגש אנשי עסקים פלסטיניים וישראלים בנמל חיפה.
מוציאים את הכסף מצפורני הרשות? (צילום: יח"צ)

ממחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אל-קודס, והתפרסם על ידי עמירה הס ב'הארץ' התברר כי אנשי עסקים פלסטינים רבים מעדיפים לעשות עסקים עם יהודים. למרבה חוצפתם, את העסקים האלה הם עושים לא רק עם יהודים רגילים, מהסוג שמצביע קדימה ומגדל שני ילדים וכלב, אלא גם עם הטיפוסים הרעים, אלה מה-ה-ת-נ-ח-ל-ו-י-ו-ת.

אנשי העסקים הללו, 16,000 במספר, משקיעים בתחומי ישראל סכום עתק שנע בין 2.5 ל 5.8 מיליארד דולר בתעשייה ובבניין, בעוד שבתחומי הרשות מושקע סכום של 1.6 מיליארד דולר בלבד.

עורך המחקר, עיסא סמיראת מבית לחם, לא הסתפק באיסוף הנתונים ממשרדי הרשות, אלא גם אסף מידע ספציפי יותר מכ 400 אנשי עסקים בניסיון להבין את דפוס הפעולה שלהם.

כשהוא שאל אותם על הסיבות להשקעה בישראל, ועל הסיכוי שיחזרו אי-פעם להשקיע ברשות, קיבל סמיראת את התשובות הבאות:

• 35.3% מהמשקיעים לא רוצים לחזור להשקיע בגדה המערבית.
• 35.8% מתנים את שיבתם בשיפור בתשתיות והקלות בלקיחת הלוואות.
• 28.9% טענו שישובו אליה במידה והרשות תנהל את הכלכלה טוב יותר.

לפי הנתונים האלה די ברור שקשה להאשים את ישראל במצב: הקבוצה הראשונה שלא רוצה לחזור לגן-עדן הפלסטיני לעולם. וכנראה שהם יודעים גם למה. הקבוצה השנייה, תולה זאת בעניינים שברובם הם תוצר של מדיניות הרשות הפלסטינית, למעט חלק מנושא התשתיות. ואילו הקבוצה השלישית תולה זאת באופן בלעדי במדיניות הרשות.



כלומר, מסקנה מתבקשת מהנתונים הללו היא שהפלסטינים לא ממש אוהבים את הרשות שלהם, לא סומכים על מערכת המשפט שלהם, לא נותנים אמון בפקידות הרמאללאית ואולי חוששים מחוסר יציבות פוליטית (גם הם שמעו על חמאס).


כמובן שהתשובות האלו, אותן מציינת הס, לא טובות מספיק, והיא לא יכלה להתאפק מהמלל הבא:

"שליטה ישראלית על 60% משטח הגדה, שליטה על מקורות המים, מגבלות התנועה לבני אדם וסחורות בתוך הגדה המערבית ומחוצה לה, חסימת השוק הישראלי למוצרים פלסטיניים, תהליך ממושך של יבוא חומרי גלם מחו"ל ויצוא - מגבלות אלו גורמות לתשומות היצרן הפלסטיני להיות גבוהות בהרבה מאלו של הישראלי. אלו הסיבות העיקריות שדוחפות את בעל ההון הפלסטיני להשקיע בישראל."

טוב. שליטה על 60% מהשטח (שרובו טרשים) לא קשור לעניין, ומים הפלסטינים מקבלים בשפע ובחינם (עמ' 9).

לגבי מגבלות התנועה, רק נעיר את תשומת הלב לגרף הבא, המבוסס על מחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה:




הנה משהו מעניין - מספר המועסקים הפלסטיניים בישראל ידע שני שיאים - האחד בשנת 1993, והשני בשנת 2000. כאשר תקופות השפל היו בין השנים 93'-96' ומשנת 2000 והלאה. מי שטיפה מודע להיסטוריה הפוליטית של העשורים האחרונים וודאי שם לב כי שנות השפל הגדול בהם נרשם השיא ב'מגבלות התנועה' היו תחת שלטונו של רבין ושל אהוד ברק, שביצעו את מדיניות אוסלו, ואילו השנים הטובות, בהם שוק העבודה הפלסטיני נפתח לישראל היו דווקא בתקופת שלטון הימין, שנמנע או התחמק מהמדיניות האוסלואית. גרף המועסקים בישראל הוא פונקציה הפוכה של גרף 'תהליך השלום': ככל שהיה יותר שלום, לתושבים היה יותר רע.

נושא נוסף שעולה מהגרף, הוא הקשר בין אוסלו והעוצר שרבין נהג להטיל על השטחים, לבין הגידול בייבוא עובדים זרים לישראל. אבל זה נושא לפוסט אחר.

אז זה נכון שמגבלות התנועה מקשות על הפלסטינים, אבל אחרי מעל 1500 הרוגים שספגה ישראל בשביל לאפשר את חופש התנועה הזה, זה נשמע יותר מידי כמו אוי-יוי-יוי.

כל זה כמובן לא צריך לעניין את הס, שכן מה שחשוב לה בסופו של יום היא הקביעה כי:

"המגבלות הישראליות המוצגות כביטחוניות קשורות באופי הקולוניאלי של הכיבוש הישראלי ובכוונה למנוע תחרות מצד המשק הפלסטיני."

אז קידמתם את תהליך השלום שבסך הכל די דפק לאנשים משני הצדדים את החיים (חוץ מכמה שמתגוררים בארמונות רמאללה ובשכונות מסוימות של תל-אביב וירושלים), והכנסתם לפה את החבורה האש"פית שהקשר בינה לבין מה שטוב לפלסטינים הוא אפילו פחות ממקרי. אלא שהחלום שלא התגשם הביא בשנות התשעים לעוצר ובשנות האלפיים לגדרות וחומות אפרטהייד. ואחרי כל זה - שהכותרת 'ניסוי בבני אדם' הולמת אותו יותר מכל דבר אחר - אתם עוד מעזים להתלונן?


אם לפסלטינים כל כך טוב הביזנס בישראל ובהתנחלויות, אז למה, עמירה, לך כל כך רע?