ממצאים"אבל החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי. כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת. הדרך היחידה הפתוחה לפני ישראל לדחוק את רגלי החמאס היא להסכים בהקדם עם הפלסטינים על הקמת מדינה עצמאית בגבולות 1967 שבירתה תהיה ירושלים המזרחית, לחתום עם אבו מאזן ואנשיו על הסכם שלום ובכך לצמצם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך ישראלי-עזתי."
טענותיו של עוז מסתכמות בשניים נקודות מרכזיות:
א. 'הרעיון החמאסי' נובע מתוך ייאוש ותסכול עממי, ולא ממסורת תיאולוגית מבוססת ומנומקת מזה מאות בשנים. (חלק ממנה הציג זאב גלילי)
ב. רעיונות ניתנים לעיצוב על ידי הצגתם של רעיונות מתחרים 'המתקבלים יותר על הדעת'.
שתי טענות אלו לוקות בפגם דומה, ומבוססות אחת על השנייה: מכיוון שעוז מזלזל בחשיבותה של המסורת המוסלמית ואינו מסוגל להבין את צורת החשיבה הדתית, הרי שהוא נאלץ להמציא צידוק להתנהלותו של החמאס, שיכול להתקבל על דעתו של יהודי חילוני רהוט כתיבה ועטור פרסים: הפלסטינים בייאושם פונים לטרור ולאלימות.
על כך מתבססת הטענה השנייה - היות שכך, כל שיש לעשות הוא להציע רעיון אחר, שיפתור את אותו 'תסכול' ו'ייאוש' פלסטיני, על ידי הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וגו'.
שרשרת פסאדו-לוגית זו לוקה באוריינטליזם חמור, אשר יחד עם יהירות פוסט-תלאביבית, מובילה להכחשת המציאות.
דיאגנוזה
בתור כותב רומנים, הפציינט התברך בדימיון רב ובכושר רטורי מפותח. אולם, בעוד שמתות-אל אלו מועילות למכירות ספרים ולהתעטרות בפרסים, הרי שהן מזיקות ביותר בהבנת המציאות ההיסטורית, הפוליטית והאנושית.
