לכבוד יום הנכבה, החליט התסריטאי אודי ליאון להיחשף בווידוי נוגע ללב: 'אני מזדהה עם הכאב של קרבנות הנכבה'. הזדהותו של ליאון, אדם דתי ובוגר ישיבות, אינה נובעת מפופוליזם זול אלא מהשקפתו היהודית:
משום מה, מאמץ ליאון נרטיב פלסטיני מובהק לפיה המקום הזה הוא 'ארצו' של העם הפלסטיני, כמו שהוא היה 'ארצו' של העם היהודי. העובדה שרבים מהפלסטינים גרו באזור פחות ממאה שנה לפני אותה נכבה, הופכת את ההשוואה הזו למגוחכת.
אמנם, מרבית ההיסטוריה התרחשה בעבר, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה.
לגבי ה 'געגועים' של פליטי הנכבה, די להזכיר את העובדה שמזה כחמש שנים יכולים פליטים רבים לשוב לבתיהם שברצועת עזה, אך משום מה געגועיהם (או מנהיגיהם הדואגים) לא עזרו להם לממש את אותה ערגה היסטורית.
ההתעלמות מההיסטוריה או מעובדות אחרות אינה מקרית, והיא נעוצה עמוק בצורת החשיבה הפוסט-מודרנית. הקשרו של האירוע הוא הבסיס לפרשנות ולהענקת משמעות, דברים שלאחרונה לא כל כך נמצאים באפנה. כמו שאמר פעם נעם חמסקי: "יש סיבה טובה שבגללה אף אחד לא לומד היסטוריה, היא פשוט מלמדת אותך יותר מדי"
ובכן, אחרי שהתסריטאי המחונן הצליח להפשיט מהמציאות את ההקשרים, התוכן והמטען התרבותי, נותרה לפניו תמונה מקומית שטוחה, וחסרת פשר. לאור זאת אין שום הפתעה בפסקה הבאה:
וודאי שהוא לא מסוגל להגיע למסקנה פוליטית מסוימת. הרי מסקנה כזו מחייבת שיקול דעת כלשהו, שצריך להתבסס על כל מיני דברים שכבר לא בשימוש.
ליאון מזלזל בטיבו של הפתרון לבעיה שכל כך מציקה לו, כאילו מדובר באיזה עניין טכני יבש. מה זה משנה אם נמחק את עזה או שנעקור את כל ההתנחלויות? כל עוד הפעלת הפתרון ייצור מצב בו אין עוד 'בעיה כואבת של פליטים' (שהרי הם מתו בהפצצה או קיבלו בתי-מידות של מתנחלים), הרי שהתקדמנו. כשאין חשיבות להקשר בו נוצרה 'בעיית הפליטים', אין חשיבות להקשרו של הפתרון.
השוואת הפליטות היהודית לפליטות הפלסטינית, מתניעה מהלך לוגי של השוואה בין פינוי התנחלויות לטבח המוני. ברגע בו האדם משתחרר מן ההקשר ומיכולת השיפוט, הוא למעשה משתחרר מן המוסר.
המלל האוניברסאליסטי של ליאון מקבל פתאום משמעות מפחידה.
"דווקא עם שידע להתגעגע לארצו, שממנה נעקר לפני אלפי שנים, לא יכול להתנכר לגעגועים של מי שנעקר מארצו רק לפני כמה עשורים. אנו, שחווינו את הסיוט של הפיכתנו, כולנו, לפליטים מאירופה, מארצות ערב ומאפריקה, לא יכולים לעמוד עתה מנגד למול מאות אלפי הפליטים שסביבנו."
משום מה, מאמץ ליאון נרטיב פלסטיני מובהק לפיה המקום הזה הוא 'ארצו' של העם הפלסטיני, כמו שהוא היה 'ארצו' של העם היהודי. העובדה שרבים מהפלסטינים גרו באזור פחות ממאה שנה לפני אותה נכבה, הופכת את ההשוואה הזו למגוחכת.
אמנם, מרבית ההיסטוריה התרחשה בעבר, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה.
לגבי ה 'געגועים' של פליטי הנכבה, די להזכיר את העובדה שמזה כחמש שנים יכולים פליטים רבים לשוב לבתיהם שברצועת עזה, אך משום מה געגועיהם (או מנהיגיהם הדואגים) לא עזרו להם לממש את אותה ערגה היסטורית.
ההתעלמות מההיסטוריה או מעובדות אחרות אינה מקרית, והיא נעוצה עמוק בצורת החשיבה הפוסט-מודרנית. הקשרו של האירוע הוא הבסיס לפרשנות ולהענקת משמעות, דברים שלאחרונה לא כל כך נמצאים באפנה. כמו שאמר פעם נעם חמסקי: "יש סיבה טובה שבגללה אף אחד לא לומד היסטוריה, היא פשוט מלמדת אותך יותר מדי"
ובכן, אחרי שהתסריטאי המחונן הצליח להפשיט מהמציאות את ההקשרים, התוכן והמטען התרבותי, נותרה לפניו תמונה מקומית שטוחה, וחסרת פשר. לאור זאת אין שום הפתעה בפסקה הבאה:
"האם זה מחייב למסקנה פוליטית מסוימת? לעקור התנחלויות? להחיל את הריבונות הישראלית על יש"ע? להסכים לזכות השיבה? למחוק את שכונות עזה? כל אחת מהמסקנות הללו היא אפשרית אבל לא הכרחית, ולכל אחת מהן מחיר כבד."
וודאי שהוא לא מסוגל להגיע למסקנה פוליטית מסוימת. הרי מסקנה כזו מחייבת שיקול דעת כלשהו, שצריך להתבסס על כל מיני דברים שכבר לא בשימוש.
 |
| פליטים גרמניים, 1945. מי מדליק להם נר? |
השוואת הפליטות היהודית לפליטות הפלסטינית, מתניעה מהלך לוגי של השוואה בין פינוי התנחלויות לטבח המוני. ברגע בו האדם משתחרר מן ההקשר ומיכולת השיפוט, הוא למעשה משתחרר מן המוסר.
המלל האוניברסאליסטי של ליאון מקבל פתאום משמעות מפחידה.
