הד"ר לפרגמטיזם פוליטי יוסי ביילין העניק למעריב ראיון נוקב בו הוא חשף רבות מעמדותיו המוכרות והמוכרות פחות, באופן שמעניק לו מקום מכובד ביותר בפנתיאון של מושאי בלוג זה.
כך למשל, יחסו לשורשי הטרור החמאסי:
"חמאס בבסיסו הוא לא ארגון טרור. הם השיגו הרבה הישגים בזכות המערכת הסוציאלית שהקימו, שבאה למלא את החלל שהותירה הרשות הפלסטינית. בזמנו, השייח יאסין נכנע לתביעות של הדור הצעיר בחמאס לעסוק בטרור"
יאסין המסכן. שנים רבות כל כך של עמל סוציאלי הלכו לטמיון כאשר לעת זקנתו הוא נאלץ להיכנע לתביעות של הצעירים. הרי הוא כשלעצמו מתנגד באופן עקבי לטרור, ואולי אף זכאי לתואר 'מתון'.
העובדה שבמקביל להקמתם של מתנ"סים וייסוד שיעורי פסנתר לנוער הקים יאסין עוד בראשית שנות השמונים קבוצות חמושות שנועדו "לחסל את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה אסלאמית", היא כנראה חסרת חשיבות (כאן, עמ' 16-17).
 |
| יאסין נדחף בידי הדור הצעיר שלו |
אגב, התזמון של ההתארגנויות המוקדמות של שיח' ג'יין אדאמס העזתי, מעיבות במשהו על הקביעה האנטי-הסטורית הבאה:
"מי שפתח את הגל הגדול של הפיגועים באמצע שנות התשעים היה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה"
את המשפט הזה אפשר להצדיק רק על ידי פלפול כבד בפירוש המילים 'גל גדול', ו 'אמצע שנות התשעים'. כלומר, אם מגדירים 'גל גדול' אוטובוסים שמתפוצצים בתדירות גבוהה במרכזי ערים, ואם אנחנו מוגבלים לאמצע שנות התשעים אז אפשר לדמיין את טבח גולדשטיין כטריגר של הטרור הפלסטיני.
אין בזה הרבה היגיון, ובהתחשב בעובדה שמהסכמי אוסלו ועד לטבח גולדשטיין נרשמו כ25 הרוגים מטרור פלסטיני, גם אין לזה הרבה משמעות.
כמובן שתפיסות אלו מובילות לקביעות המוכרות עד בכי ש
"גם אנחנו מקדשים אנשים שעסקו בטרור בצד שלנו, אליהו בית צורי, למשל ... היה טרוריסט. היו כאלה שהרגו ערבים, בריטים וגם יהודים. חלקנו על דרכם, אבל לא ביטלנו את המוטיבציה הלאומית שלהם"
ההשוואה הזו מתקיימת רק כאשר מתעלמים מהגורם הכול-כך לא נוח הזה שנקרא הקשר. הכנסה של אלמנטים כמו מטרת הפעולות, היקפן, תזמונן והאידיאולוגיה שמאחוריהן (שפעמים רבות נטתה לקומוניזם ולא ללאומיות) הופכת השוואה כזו להגיונית כמו טענה שרמזור אדום הוא פגיעה בחופש העיסוק.
לאור הנחותיו הכפייתיות משהו של ביילין, ניתן להבין את האופן בו הוא רואה את המנהיגים שבצד השני:
"אבו מאזן מדבר על השאהידים. הוא לא מרוצה מהמחבלים המתאבדים, הוא מתנגד לזה, אבל הקולקטיב הפלסטיני לא יכול להיות נגד"
החזרה הלעוסה כל כך על הטענה שהתמיכה בטרור נעשית 'לצרכים פנימיים' הפכה כבר מזמן להעלאת גירה. בהתחשב באופן שבו אבו מאזן מדבר בעניין ובכמויות הכספים והתמיכות שהוא מעניק לטרור, ההצגה שהוא עושה לצרכי פנים משכנעת כל כך עד שרק מתי מעט בעלי תואר דוקטור מסוגלים לראות את האמת מאחורי המסכה.
באופן זה לא תהיו מופתעים מהדובדבן שבקצפת:
"ברגותי הוא מנהיג פוליטי, לא טרוריסט. גם אם הוא הוביל לשימוש בטרור והיה האחראי לאינתיפאדה השנייה. מבחינתי, הוא מנהיג פרגמטי שסטה מהדרך"
האדון כל כך משוכנע בעולמו הרצאיונאל סוציאליסטי, שאפילו אם אתה מוביל את אחד מגלי הטרור והרצח הנוראיים ביותר של המאה העשרים ואחת, אתה עדיין לא תהיה אלא אחד 'שסטה מהדרך'.
אם לשכל הישר היה ייצוג משפטי, הרי שראיון זה היה עילה לתביעת אונס.
