מערבים מדומיינים ליהודים דמיוניים – יוסי ביילין אנפלאגד

מי שמאמין לא מפחד. ביילין 

הדבר הכי מדויק שאפשר להגיד על יוסי ביילין היום הוא שהוא עייף. לא, הוא לא "עייף מלנצח" וגם לא נראה שהוא עייף מלנסות. הוא פשוט עייף מלהסביר. עייף מלשכנע. הרושם המתקבל כשצופים בעימות שלו עם יורם אטינגר שהתקיים בטקס הסיום של המכללה למדינאות השבוע, הוא שביילין ויתר על קהל הבית. אולי מתוך ייאוש, או אולי מתוך תזת "להחליף את העם" שהגיע אצלו להבשלה סופית, עבור ביילין קלישאת "קיצונים משני הצדדים" מקיפה היום כל כך הרבה אנשים, עד שכמעט ולא נותר למתונים שכמותו מקום בשטח הקטן שבין הים לירדן.

האמת היא שהוא אומר את זה כמעט במפורש. כשהוא מדבר על כך ש "הדורות הצעירים לא יישארו לגור פה ככה" ועל כך ש "מה שהיה טוב להורים שלנו, לא יצליח להחזיק פה את הנכדים שלנו" הוא מתייחס בראש ובראשונה לעצמו.

הגטו של ביילין

זאת כנראה הסיבה לכך שהעימות שכותרתו הרשמית "הקיץ הישראלי שאחרי האביב הערבי – מדיניות חוץ במזרח תיכון משתנה"  גלש מהר מאוד למחוזות אידיאולוגיים מובהקים. כאשר אטינגר הטיח ביזם המדיני צרור בּוּלטים על הצורך במדיניות "מבוססת מציאות ולא משאלות לב", נסגר הגולל בפני דיון מקומי-ענייני בפרטיה של תכנית זו או אחרת. בתגובה לטיעוני אטינגר על כך ש"הצד השני מעוניין בהשמדה ולא בפשרה" ועוד שלל נתונים על מיתוס הדמוגרפיה הערבית ועל חשיבותם של רכסי יהודה ושומרון לביטחון המדינה, ביצע ביילין נסיגה טקטית, ולקח עימו את הקרב לזירה הרבה יותר נוחה עבורו.  

"נניח שאטינגר צודק" אמר ביילין, וניתק מגע באלגנטיות של מקצוען "יש כאן שאלה מהותית: המסקנה היא שלעולם לא יהיה פה שלום. חזון כזה אומר שהציונות היא תנועה שבמקום להציל את היהודים ממציאות הגטו האירופאי, היא הביאה את היהודים לגטו אחד מרוכז בליבו של אזור ערבי עוין" הוא אומר. "ומעבר לכל, עכשיו מכוונים בדיוק למקום הזה נשק להשמדה המונית". לדבריו, לפי  המסקנות של אטינגר צריך לרק להגדיל את החומות של הגטו, ולהגדיל את הבידול מהאזור "אני לא מוכן לקבל את זה" הוא מוחה "מה זה אומר על הציונות? מה עשינו? הציונות זו תנועה שנוצרה על ידי אדם מתבולל שרצה להציל את אחיו. הוא רצה למצוא להם מקום מבטחים. מה זה אומר על החזון הזה? המקלט הזה הפך למקום המסוכן ביותר עבורנו"

אמונה יוקדת זו מחייבת לדעתו את החתירה הבלתי-נלאית לשלום "התפקיד שלנו זה לא להעמיק אצלנו את התחושה שזה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לבדוק אם אנחנו יכולים לקיים את הרעיון הציוני לאורך שנים. במצב שלא נהיה גטו".

בחזרה למציאות

אלא, שעד כמה שזה עשוי לצער גם ההנחות של ביילין על המוטיבציות של היהודים לא ממש עומדות במבחן המציאות. בשנים האחרונות רבים מאותם "צעירים שיכולים לנוע בעולם" בוחרים לקחת את הלפטופ הקוסמופוליטי שלהם ולחבר אותו דווקא כאן בישראל. לפי נתוני המשרד לקליטת עלייה בחצי השנה האחרונה לבדה הגיעו לגטו הזה 2,664 עולים חדשים בגילאי 19-35. הצעירים הללו עושים את זה בידיעה ברורה שהם יצטרכו לחיות על חרבם, וכשהם יודעים טוב יותר מכולם מה בדיוק מכוונים עליהם מבושהר. אחד מהם, שהגיע בשנים האחרונות מצרפת, אפילו שמע השבוע את ביילין ובמבטא צרפתי בולט הסביר מהקהל שהוא בא לכאן דווקא בגלל זה. אלא שכאן, בניגוד למקומות אחרים, יש לו משהו לעשות בנידון "באתי לארץ כי רק פה אני יכול להרים נשק ולפגוע במי שמנסה להרוג אותי" אמר. אחרים באים לפה בגלל כל מיני זוטות כמו זהות תרבותית ושאיפות לאומיות, דברים שמנהיגים כמו ביילין נוטים לכבד בעיקר כשמדובר ב"צרכים פנימיים" של עמי האזור.

ראיית המציאות שעולה מדבריו של ביילין אומרת הרבה על טיבו של האדם ועל עולמו הפנימי. אחרי שנים ארוכות בהן הוא התהדר בנוצותיו של מדינאי, נראה שביילין הוא בראש ובראשונה אידיאולוג, ואפילו די קנאי. לאחר שתפיסותיו את הפרטנר הערבי נחשפו שוב ושוב במערומיהן האלימים, נדמה שגם היהודים הדמיוניים שאמורים לברוח מהארץ הזו לא ששים לעמוד בצפיות של יוזמת ז'נבה.

עולמו המקביל של יוסי ביילין

הד"ר לפרגמטיזם פוליטי יוסי ביילין העניק למעריב  ראיון נוקב בו הוא חשף רבות מעמדותיו המוכרות והמוכרות פחות, באופן שמעניק לו מקום מכובד ביותר בפנתיאון של מושאי בלוג זה.

כך למשל, יחסו לשורשי הטרור החמאסי:

"חמאס בבסיסו הוא לא ארגון טרור. הם השיגו הרבה הישגים בזכות המערכת הסוציאלית שהקימו, שבאה למלא את החלל שהותירה הרשות הפלסטינית. בזמנו, השייח יאסין נכנע לתביעות של הדור הצעיר בחמאס לעסוק בטרור"

יאסין המסכן. שנים רבות כל כך של עמל סוציאלי הלכו לטמיון כאשר לעת זקנתו הוא נאלץ להיכנע לתביעות של הצעירים. הרי הוא כשלעצמו מתנגד באופן עקבי לטרור, ואולי אף זכאי לתואר 'מתון'.

העובדה שבמקביל להקמתם של מתנ"סים וייסוד שיעורי פסנתר לנוער הקים יאסין עוד בראשית שנות השמונים קבוצות חמושות שנועדו "לחסל את מדינת ישראל ולהקים תחתיה מדינה אסלאמית", היא כנראה חסרת חשיבות (כאן, עמ' 16-17).

יאסין נדחף בידי הדור הצעיר שלו

אגב, התזמון של ההתארגנויות המוקדמות של שיח' ג'יין אדאמס העזתי, מעיבות במשהו על הקביעה האנטי-הסטורית הבאה:

"מי שפתח את הגל הגדול של הפיגועים באמצע שנות התשעים היה ברוך גולדשטיין במערת המכפלה"

את המשפט הזה אפשר להצדיק רק על ידי פלפול כבד בפירוש המילים 'גל גדול', ו 'אמצע שנות התשעים'. כלומר, אם מגדירים 'גל גדול' אוטובוסים שמתפוצצים בתדירות גבוהה במרכזי ערים, ואם אנחנו מוגבלים לאמצע שנות התשעים אז אפשר לדמיין את טבח גולדשטיין כטריגר של הטרור הפלסטיני.

אין בזה הרבה היגיון, ובהתחשב בעובדה שמהסכמי אוסלו ועד לטבח גולדשטיין נרשמו כ25 הרוגים מטרור פלסטיני, גם אין לזה הרבה משמעות.

כמובן שתפיסות אלו מובילות לקביעות המוכרות עד בכי ש

"גם אנחנו מקדשים אנשים שעסקו בטרור בצד שלנו, אליהו בית צורי, למשל ... היה טרוריסט. היו כאלה שהרגו ערבים, בריטים וגם יהודים. חלקנו על דרכם, אבל לא ביטלנו את המוטיבציה הלאומית שלהם"

ההשוואה הזו מתקיימת רק כאשר מתעלמים מהגורם הכול-כך לא נוח הזה שנקרא הקשר. הכנסה של אלמנטים כמו מטרת הפעולות, היקפן, תזמונן והאידיאולוגיה שמאחוריהן (שפעמים רבות נטתה לקומוניזם ולא ללאומיות) הופכת השוואה כזו להגיונית כמו טענה שרמזור אדום הוא פגיעה בחופש העיסוק.

לאור הנחותיו הכפייתיות משהו של ביילין, ניתן להבין את האופן בו הוא רואה את המנהיגים שבצד השני:

"אבו מאזן מדבר על השאהידים. הוא לא מרוצה מהמחבלים המתאבדים, הוא מתנגד לזה, אבל הקולקטיב הפלסטיני לא יכול להיות נגד"

החזרה הלעוסה כל כך על הטענה שהתמיכה בטרור נעשית 'לצרכים פנימיים' הפכה כבר מזמן להעלאת גירה. בהתחשב באופן שבו אבו מאזן מדבר בעניין ובכמויות הכספים והתמיכות שהוא מעניק לטרור, ההצגה שהוא עושה לצרכי פנים משכנעת כל כך עד שרק מתי מעט בעלי תואר דוקטור מסוגלים לראות את האמת מאחורי המסכה.

באופן זה לא תהיו מופתעים מהדובדבן שבקצפת:

"ברגותי הוא מנהיג פוליטי, לא טרוריסט. גם אם הוא הוביל לשימוש בטרור והיה האחראי לאינתיפאדה השנייה. מבחינתי, הוא מנהיג פרגמטי שסטה מהדרך"

האדון כל כך משוכנע בעולמו הרצאיונאל סוציאליסטי, שאפילו אם אתה מוביל את אחד מגלי הטרור והרצח הנוראיים ביותר של המאה העשרים ואחת, אתה עדיין לא תהיה אלא אחד 'שסטה מהדרך'.

אם לשכל הישר היה ייצוג משפטי, הרי שראיון זה היה עילה לתביעת אונס.