תנועת סולידאריות מזמינה אתכם לאירוע היסטורי בלתי נשכח:
אירוע פייסבוקי זה, שהתיאור המלא שלו יובא להלן, נועד להביעה תמיכה והזדהות עם הקמתה של מדינה פלסטינית. לפי הטקסט שמלווה את האירוע, המדינה הפלסטינית המדוברת תסייע למימוש המטרות הבאות:
למי שלא יודע, "משא ומתן" זה התהליך שבו שני צדדים מנסים להתחשב אחד בשני בכדי להשיג יחד מטרה משותפת. הוא אמור להביא לתוצאה ששני הצדדים יכולים לחיות אתה ושהשלום שהוא מכונן שווה לצדדים אלו יותר מסך חלקיו.
ובמילים אחרות: "דיבורי התעתוע על משא ומתן" הם אותם דיבורים בהם הצד הישראלי פורס את עקרונותיו ואת השאיפות הלאומיות שלו.
כאשר מנסחי המלל הזה בוחרים לזלזל בכל אלו, הם למעשה בוחרים צד בסכסוך. זו כמובן אינה הפתעה, אך יש לשים לכך לב.
פה כבר לא מדברים על זה שפלסטין העצמאית תשמור על ישראל 'יהודית ודמוקרטית', על זה שהיא תביא לנורמליזציה של היחסים עם מדינות ערב, ועל כך שנזכה לראות בפריחת התחרות על שוק הכשרויות בחומוסיות דמשק.
כל הדיבורים האלו, שהם מה-זה-ניינטיז, מתעסקים באופן כלשהו עם אינטרס יהודי-ציוני, על אף שהוא אפוף באיזו עננת עשבים ירוקה. ואילו הדיבור כאן הוא פשוט ולעניין - הזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני, וזלזול בוטה ברצונות של היהודים.
ובכן, למה?
החבר'ה מסולידריות, כפי שראינו פה מפעם לפעם, מחזיקים בהשקפה מקובעת לפיה עיקר הסכסוכים באזורנו אינם על רקע לאומי-תרבותי, כי אם על רקע חומרי-מעמדי. מאבקם של הפלסטינים נתפס כאב-טיפוס למאבקם של הנדכאים והחלכאים בעולם כולו, המשועבדים על ידי ישות קולוניאלית זרה, זו שרובנו קוראים לה 'ציונות'.
התנגדותם של הילידים המקומיים לציונות נובעת אפוא ממאבק 'צודק' של החלש נגד החזק, של המנושל נגד המנשל ושל השפל והעניו נגד היהיר והגא.
בשל כך, ההזדהות עם העניין הפלסטיני הופכת כאן לעקרון קדוש כמעט. והפרדיגמות שנוצקות סביבה לא שונות במהותן מהדוגמות הכנסייתיות האהובות כל כך.
בתוך מסגרת חשיבה כזו, שהביטוי 'ראציונאל-סוציאליזם' נשמע לידן כמו מחמאה, אין להתפלא על החד-צדדיות הבוטה בנושאים כמו זכויות אדם, גזענות ושנאה. כאשר מאבקו של האחד הוא מוצדק לחלוטין, ואילו עמדותיו של האחר הם 'תעתועי משא ומתן', כמעט כל פעולותיו של הצודק זוכות להצדקה, או לפחות ל'הלבנה ילידית'.
(תודה לאיתמר ש.)
הטקסט בכבודו ובעצמו
(כי אחרי שהאירוע יגמר פייסבוק ימחקו את זה ברוב חסדם )
אפשר לדבר כמה שרוצים על חד-צדדיות ותהליכים מדיניים, אבל לא ניתן עוד להתחמק מהכרעה. היום ברור שמשא ומתן אמיתי לא אפשרי עם הממשלה הנוכחית. גם אם האירופים והאמריקאים יגררו את ביבי לעוד סבב שיחות, שום בשורה לא תצא משם. המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים. מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.
הפניה אל אומות העולם להכרה כזו איננה רק זכותו של העם הפלסטיני, היא גם הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד אל מול המשא ומתן הנצחי והאלימות שמאיימת להתגבר. כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית. אפשר להמשיך לצעוק “שתי מדינות לשני עמים” ולחזור ולומר שאת הכיבוש צריך לסיים, אבל את זה גם ביבי וליברמן מוכנים להגיד. אפשר לצעוד בתל אביב היהודית תחת ססמאות העבר עד שלא ישאר בירושלים עתיד. או שאפשר להיישיר מבט אל המציאות ולהבין שההכרעה הפוליטית היום היא אחת – האם אנו בעד עצמאות פלסטינית או לא?
במציאות הנוכחית תמיכה בעצמאות פלסטינית לא יכולה להתפרש כקריאה לממשלה להכנס למשא ומתן אבוד מראש ולא כעידוד ממשלת הימין “לקחת יוזמה”. מי שרוצה להרגיש עם אבל הולך בלי נשאר בסופו של דבר ערום. תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני.
ב-15 ביולי נתייצב לצד שותפינו הפלסטינים
לצעדה פלסטינית-ישראלית במרכז ירושלים למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.
כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו
וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות.
נצעד יחד בשני חלקי העיר, הישראלי והפלסטיני,
כדי להביע את תמיכתנו בעצמאות פלסטין
ואת המחויבות שלנו להיאבק למענה יחד.
אירוע פייסבוקי זה, שהתיאור המלא שלו יובא להלן, נועד להביעה תמיכה והזדהות עם הקמתה של מדינה פלסטינית. לפי הטקסט שמלווה את האירוע, המדינה הפלסטינית המדוברת תסייע למימוש המטרות הבאות:
"כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם."
"כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו"
"וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות."
ובכן, נניח לרגע את השאלה המטרידה "מה זה עם?", את הקנטרנות הפאשיסטית "מה זה פלסטיני?", ואת השאלה המסתעפת מאלו "למי מגיעה מדינה?". נתאמץ גם שלא לתהות על קנקנה של ה"חירות" שהיא מנת חלקם של אזרחי אש"ף מזה שני עשורים, ומהאופן הנהדר בו המאבק הפלסטיני מהווה "מענה לשנאה וגזענות".
נניח אפוא לכל הללו, וננסה להתייחס לתפיסת העולם הבסיסית שיצרה את הפיגוע הפייסבוקי הזה.
כותבי היצירה הליטורגית הזאת, מדגישים כמה פעמים כי מה שעומד לנגד עיניהם הוא הצלחתו של המאבק הפלסטיני:
"המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים."
"כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית."
"תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני."
למי שלא יודע, "משא ומתן" זה התהליך שבו שני צדדים מנסים להתחשב אחד בשני בכדי להשיג יחד מטרה משותפת. הוא אמור להביא לתוצאה ששני הצדדים יכולים לחיות אתה ושהשלום שהוא מכונן שווה לצדדים אלו יותר מסך חלקיו.
ובמילים אחרות: "דיבורי התעתוע על משא ומתן" הם אותם דיבורים בהם הצד הישראלי פורס את עקרונותיו ואת השאיפות הלאומיות שלו.
כאשר מנסחי המלל הזה בוחרים לזלזל בכל אלו, הם למעשה בוחרים צד בסכסוך. זו כמובן אינה הפתעה, אך יש לשים לכך לב.
פה כבר לא מדברים על זה שפלסטין העצמאית תשמור על ישראל 'יהודית ודמוקרטית', על זה שהיא תביא לנורמליזציה של היחסים עם מדינות ערב, ועל כך שנזכה לראות בפריחת התחרות על שוק הכשרויות בחומוסיות דמשק.
כל הדיבורים האלו, שהם מה-זה-ניינטיז, מתעסקים באופן כלשהו עם אינטרס יהודי-ציוני, על אף שהוא אפוף באיזו עננת עשבים ירוקה. ואילו הדיבור כאן הוא פשוט ולעניין - הזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני, וזלזול בוטה ברצונות של היהודים.
ובכן, למה?
החבר'ה מסולידריות, כפי שראינו פה מפעם לפעם, מחזיקים בהשקפה מקובעת לפיה עיקר הסכסוכים באזורנו אינם על רקע לאומי-תרבותי, כי אם על רקע חומרי-מעמדי. מאבקם של הפלסטינים נתפס כאב-טיפוס למאבקם של הנדכאים והחלכאים בעולם כולו, המשועבדים על ידי ישות קולוניאלית זרה, זו שרובנו קוראים לה 'ציונות'.
התנגדותם של הילידים המקומיים לציונות נובעת אפוא ממאבק 'צודק' של החלש נגד החזק, של המנושל נגד המנשל ושל השפל והעניו נגד היהיר והגא.
בשל כך, ההזדהות עם העניין הפלסטיני הופכת כאן לעקרון קדוש כמעט. והפרדיגמות שנוצקות סביבה לא שונות במהותן מהדוגמות הכנסייתיות האהובות כל כך.
בתוך מסגרת חשיבה כזו, שהביטוי 'ראציונאל-סוציאליזם' נשמע לידן כמו מחמאה, אין להתפלא על החד-צדדיות הבוטה בנושאים כמו זכויות אדם, גזענות ושנאה. כאשר מאבקו של האחד הוא מוצדק לחלוטין, ואילו עמדותיו של האחר הם 'תעתועי משא ומתן', כמעט כל פעולותיו של הצודק זוכות להצדקה, או לפחות ל'הלבנה ילידית'.
(תודה לאיתמר ש.)
הטקסט בכבודו ובעצמו
(כי אחרי שהאירוע יגמר פייסבוק ימחקו את זה ברוב חסדם )
אפשר לדבר כמה שרוצים על חד-צדדיות ותהליכים מדיניים, אבל לא ניתן עוד להתחמק מהכרעה. היום ברור שמשא ומתן אמיתי לא אפשרי עם הממשלה הנוכחית. גם אם האירופים והאמריקאים יגררו את ביבי לעוד סבב שיחות, שום בשורה לא תצא משם. המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים. מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.
הפניה אל אומות העולם להכרה כזו איננה רק זכותו של העם הפלסטיני, היא גם הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד אל מול המשא ומתן הנצחי והאלימות שמאיימת להתגבר. כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית. אפשר להמשיך לצעוק “שתי מדינות לשני עמים” ולחזור ולומר שאת הכיבוש צריך לסיים, אבל את זה גם ביבי וליברמן מוכנים להגיד. אפשר לצעוד בתל אביב היהודית תחת ססמאות העבר עד שלא ישאר בירושלים עתיד. או שאפשר להיישיר מבט אל המציאות ולהבין שההכרעה הפוליטית היום היא אחת – האם אנו בעד עצמאות פלסטינית או לא?
במציאות הנוכחית תמיכה בעצמאות פלסטינית לא יכולה להתפרש כקריאה לממשלה להכנס למשא ומתן אבוד מראש ולא כעידוד ממשלת הימין “לקחת יוזמה”. מי שרוצה להרגיש עם אבל הולך בלי נשאר בסופו של דבר ערום. תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני.
ב-15 ביולי נתייצב לצד שותפינו הפלסטינים
לצעדה פלסטינית-ישראלית במרכז ירושלים למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.
כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו
וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות.
נצעד יחד בשני חלקי העיר, הישראלי והפלסטיני,
כדי להביע את תמיכתנו בעצמאות פלסטין
ואת המחויבות שלנו להיאבק למענה יחד.
