‏הצגת רשומות עם תוויות סולידריות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סולידריות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 בינואר 2012

הר הבית, הכלבה והיהודים: זהירות! סקריקים בעיתונים

תמונת המריבה. מלחמת הפוטושפ?
צילום: מיכאל לוויט


בשבוע שעבר חשפה כתבת נמרצת של עיתון 'הארץ' מצגת סודית של הרבנות הצבאית בה מופיעה תמונה של הר הבית בגרסה נטולת מסגדים. המצגת הסודית הופצה בין כל היחידות וכך הגיעה לידיו של קצין מילואים מודאג שטרח בדאגתו לצייד את הכתבת במלל הבא:
"אני מצפה מהרבנות הצבאית שתהיה יותר ערנית למסרים החינוכיים שהיא מעבירה, בוודאי לאור ההיסטוריה של הר הבית. הרי תפרוץ מלחמת עולם אם מישהו ינסה לפעול ביחס למקום הזה, ולכן צריך להיות זהירים בנושא. מקומם שברבנות לא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר"
אלא מה? שבניגוד ליריקות בבית שמש ולחיים הפרטיים של שרה נתניהו, במקרה הזה נראה שאין ממש סיפור. התמונה המדוברת הייתה למעשה חלק ממצגת שדמתה את המצב בימי בית שני, בה 'לטענת הרבנות' לא הייתה קיימת כיפת הסלע. כפי שהסביר דובר צה"ל:
"בשקופית המדוברת יש תמונת אילוסטרציה של ירושלים מתקופת בית שני. כפי שהוסבר לכתבת, בתקופה זו כיפת הסלע לא הייתה קיימת. אי לכך לא היה צורך שתופיע בתמונה".
לא ברור מה לא הבינה הכתבת או העורכים שלה אבל הסאב-טקסט של התגובה הזו אומר בעצם שאין כאן סיפור, ואפשר לחזור לחטט בכביסה של שרה.
אגב, כפי שגילה זקני ציון, התמונה בכלל לא נערכה על ידי הדוסים של צה"ל, אלא על ידי הצלם מיכאל לוויט, . הטיעון הדו"צי בדבר ההדמיה ההיסטורית יוצא אפוא מפוקפק ביותר, בעיקר לאור העובדה שהמסגד השני, אל-אקצה, אכן נותר בתמונה. החבר'ה של הרבנות כך מסתבר, הם עצלנים יותר ממה שנדמה ומסוכנים הרבה פחות ממה שמצופה.

הדבר המעניין הוא שעד החשיפה המיותרת בעיתון שכותבים אותו אנשים שלא חושבים, אף אחד לא ממש ידע על הפוטושופ האומלל. אבל מרגע שזה נכתב, הסיפור התחיל לרוץ כמו אש בשדה קוצים. כפי שליקט הבלוגר 'זקני ציון', זה הפך לכתבות ראשיות באתרי הג'יהאד האסלאמי, החמאס והפת"ח. אז איך אמר איזה קצין מילואים טוב לב? "מקומם שלא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר".



מקרה זה מצטרף לפיגועים עיתונאיים נוספים, כמו המקרה הידוע של הכלב שנסקל בשעת לילה. סיפור אחריו עקבו באתר 'פרספקטיבה'. ב-3.6.11 פרסמה עדי חשמונאי ב"מעריב" ידיעה תחת הכותרת הסנסציונית: "מאה שארים: בית הדין הורה לסקול כלבה", בה סופר על כך שבית הדין הרבני במאה שערים הורה לסקול כלבה שהתנחלה בבית הדין מכיוון שהרבנים טענו כי נשמתו של עורך דין כלשהו התגלגל לגופה של הכלבה. הסיפור הוכח כפארסה מוחלטת ו"מעריב" אף נאלץ לפרסם התנצלות.
אלא שמאחר שהעסק פורסם כבר לא ניתן היה לעצור זאת. כפי שליקטו בפרספקטיבה, הסיפור תפס כותרות ראשיות בעיתונים מובילים בעולם:

הBBC:
Jerusalem rabbis’ condemn dog to death by stoning
הטיים:
Shocking Sentence: Jewish Court Condemns Dog To Death by Stoning
לפי בדיקה שערכו באתר, הידיעה בטיים גרפה למעלה מ2000 לייקים, 800 ציוצי טוויטר, והכותרת של הBBC הציפה את 60 העמודים הראשונים של מנוע החיפוש גוגל. כשהידיעה פורסמה על ידי יאהו! היא משכה למעלה מ1,800 טוקבקים ביניהן הטקסט המרשים "ככל שאני רואה יותר ישראלים, אני יותר אוהב את הכלב שלי".

כאשר הטרנד האפנתי הוא להתגולל על אותם סקריקים 'קיצונים' שנמצאים בתוכנו, אלו שהם האויב האמיתי של הדמוקרטיה ושאר ביטויים שנתפסים כטוב המוחלט, ראוי להיזכר שהתופעה של הסקריקים היא למעשה משהו אחר לחלוטין.
הסיקריקים הם אותם קבוצות קיצוניות שבימי בית שני ריכזו את מרב המאמצים שלהם כלפי האויב הפנימי שבעם, תוך התעלמות מוחלטת מהאיומים החיצוניים של אותה עת. כשצרו על ירושלים צבאות רומאים סדירים שבאו בלי בגץ ובלי בצלם, אותם סיקריקים המשיכו לנהל מלחמת מעמדות על כל הקופה מול הקבוצות האחרות. כשהחבורה הזו שרפה את מחסני התבואה, לא נותרה כל כך ברירה והרוב נאלץ לקבל על עצמו ויתורים כואבים למען שלום עם הרומאים. ובהתחשב בהיקפי הטבח, הם בהחלט כאבו.


מסתבר שהתפיסה הרציונאל-סוציאליסטית של המלחמה הפנימית כה מושרשת בקרב מרבית האליטה המקומית, עד שהם יעשו הכל בכדי להשיג סיפור טוב שמשחיר את פניה של אחת מקבוצות ציר הרשע: מתנחלים-חרדים-ליכודניקים. אלא שכאשר מדובר בכתבות מומצאות שמתחילות בכלום ונגמרות בדיבה עוד אפשר לסלוח להם, אבל כאשר מדובר בשלומם של אזרחי ישראל, מישהו שם למעלה חייב לגלות קצת אחריות. הרי כל קשקוש מיתולוגי על חרדים מנגן בכל העולם על הסטיגמות האנטישמיות המושרשות כל כך, שעד כמה שזה קשה, צריך גם לדעת להתאפק.

הסקריקים המודרניים היושבים בחדרי המערכת הממוזגים, מכתיבים לכל העולם איך להתבונן על היהודים. אלא שחוסר המודעות שלהם למה שקורה מסביב מטיל בספק את הקביעה שמדובר באנשים חושבים.

כשתתחיל אינתיפאדת הפאואר-פוינט וכשבאירופה יוקמו קתדרלות על שם הכלב שנסקל, התנצלות מגוחכת בעמ' 16 למטה פשוט לא תספיק.

יום שני, 27 ביוני 2011

צועדים לעצמאות? הכיבוש המזעזע של כמה חלקי מוח טובים.

תנועת סולידאריות מזמינה אתכם לאירוע היסטורי בלתי נשכח:







אירוע פייסבוקי זה, שהתיאור המלא שלו יובא להלן, נועד להביעה תמיכה והזדהות עם הקמתה של מדינה פלסטינית. לפי הטקסט שמלווה את האירוע, המדינה הפלסטינית המדוברת תסייע למימוש המטרות הבאות:


"כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם."
"כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו"
"וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות."

ובכן, נניח לרגע את השאלה המטרידה "מה זה עם?", את הקנטרנות הפאשיסטית "מה זה פלסטיני?", ואת השאלה המסתעפת מאלו "למי מגיעה מדינה?". נתאמץ גם שלא לתהות על קנקנה של ה"חירות" שהיא מנת חלקם של אזרחי אש"ף מזה שני עשורים, ומהאופן הנהדר בו המאבק הפלסטיני מהווה "מענה לשנאה וגזענות".
נניח אפוא לכל הללו, וננסה להתייחס לתפיסת העולם הבסיסית שיצרה את הפיגוע הפייסבוקי הזה.

כותבי היצירה הליטורגית הזאת, מדגישים כמה פעמים כי מה שעומד לנגד עיניהם הוא הצלחתו של המאבק הפלסטיני:


"המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים."
"כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית." 
"תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני."


למי שלא יודע, "משא ומתן" זה התהליך שבו שני צדדים מנסים להתחשב אחד בשני בכדי להשיג יחד מטרה משותפת. הוא אמור להביא לתוצאה ששני הצדדים יכולים לחיות אתה ושהשלום שהוא מכונן שווה לצדדים אלו יותר מסך חלקיו.
ובמילים אחרות: "דיבורי התעתוע על משא ומתן" הם אותם דיבורים בהם הצד הישראלי פורס את עקרונותיו ואת השאיפות הלאומיות שלו.
כאשר מנסחי המלל הזה בוחרים לזלזל בכל אלו, הם למעשה בוחרים צד בסכסוך. זו כמובן אינה הפתעה, אך יש לשים לכך לב.
פה כבר לא מדברים על זה שפלסטין העצמאית תשמור על ישראל 'יהודית ודמוקרטית', על זה שהיא תביא לנורמליזציה של היחסים עם מדינות ערב, ועל כך שנזכה לראות בפריחת התחרות על שוק הכשרויות בחומוסיות דמשק.
כל הדיבורים האלו, שהם מה-זה-ניינטיז, מתעסקים באופן כלשהו עם אינטרס יהודי-ציוני, על אף שהוא אפוף באיזו עננת עשבים ירוקה. ואילו הדיבור כאן הוא פשוט ולעניין - הזדהות מוחלטת עם הצד הפלסטיני, וזלזול בוטה ברצונות של היהודים.


ובכן, למה?
החבר'ה מסולידריות, כפי שראינו פה מפעם לפעם, מחזיקים בהשקפה מקובעת לפיה עיקר הסכסוכים באזורנו אינם על רקע לאומי-תרבותי, כי אם על רקע חומרי-מעמדי. מאבקם של הפלסטינים נתפס כאב-טיפוס למאבקם של הנדכאים והחלכאים בעולם כולו, המשועבדים על ידי ישות קולוניאלית זרה, זו שרובנו קוראים לה 'ציונות'.
התנגדותם של הילידים המקומיים לציונות נובעת אפוא ממאבק 'צודק' של החלש נגד החזק, של המנושל נגד המנשל ושל השפל והעניו נגד היהיר והגא. 
בשל כך, ההזדהות עם העניין הפלסטיני הופכת כאן לעקרון קדוש כמעט. והפרדיגמות שנוצקות סביבה לא שונות במהותן מהדוגמות הכנסייתיות האהובות כל כך.


בתוך מסגרת חשיבה כזו, שהביטוי 'ראציונאל-סוציאליזם' נשמע לידן כמו מחמאה, אין להתפלא על החד-צדדיות הבוטה בנושאים כמו זכויות אדם, גזענות ושנאה. כאשר מאבקו של האחד הוא מוצדק לחלוטין, ואילו עמדותיו של האחר הם 'תעתועי משא ומתן', כמעט כל פעולותיו של הצודק זוכות להצדקה, או לפחות ל'הלבנה ילידית'.




(תודה לאיתמר ש.)




הטקסט בכבודו ובעצמו
(כי אחרי שהאירוע יגמר פייסבוק ימחקו את זה ברוב חסדם ) 


אפשר לדבר כמה שרוצים על חד-צדדיות ותהליכים מדיניים, אבל לא ניתן עוד להתחמק מהכרעה. היום ברור שמשא ומתן אמיתי לא אפשרי עם הממשלה הנוכחית. גם אם האירופים והאמריקאים יגררו את ביבי לעוד סבב שיחות, שום בשורה לא תצא משם. המשא ומתן הוא כבר מזמן לא יותר מהמשך הכיבוש באמצעים אחרים. מי שחותר לסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים חייב לתמוך במהלך הממשי היחיד שישנו לקראת היעד הזה – הכרה במדינה פלסטינית עצמאית.

הפניה אל אומות העולם להכרה כזו איננה רק זכותו של העם הפלסטיני, היא גם הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד אל מול המשא ומתן הנצחי והאלימות שמאיימת להתגבר. כישראלים התומכים במאבק הפלסטיני לעצמאות מחובתנו להביע את תמיכתנו ביוזמה הפלסטינית. אפשר להמשיך לצעוק “שתי מדינות לשני עמים” ולחזור ולומר שאת הכיבוש צריך לסיים, אבל את זה גם ביבי וליברמן מוכנים להגיד. אפשר לצעוד בתל אביב היהודית תחת ססמאות העבר עד שלא ישאר בירושלים עתיד. או שאפשר להיישיר מבט אל המציאות ולהבין שההכרעה הפוליטית היום היא אחת – האם אנו בעד עצמאות פלסטינית או לא?
במציאות הנוכחית תמיכה בעצמאות פלסטינית לא יכולה להתפרש כקריאה לממשלה להכנס למשא ומתן אבוד מראש ולא כעידוד ממשלת הימין “לקחת יוזמה”. מי שרוצה להרגיש עם אבל הולך בלי נשאר בסופו של דבר ערום. תמיכה בעצמאות פלסטין פירושה התייצבות לצד הפלסטינים ביוזמתם ובמאבקם, לא חיזוק הסרבנות הישראלית בדיבורי תעתוע על משא ומתן ותהליך מדיני.



ב-15 ביולי נתייצב לצד שותפינו הפלסטינים
לצעדה פלסטינית-ישראלית במרכז ירושלים למען עצמאות פלסטין -
כי גם לפלסטינים מגיע להיות עם חופשי בארצם.
כי ירושלים היא המקום שבו צריכה להתממש חירות זו
וכי סולידריות יהודית-ערבית היא המענה היחיד לשנאה ולגזענות.
נצעד יחד בשני חלקי העיר, הישראלי והפלסטיני,
כדי להביע את תמיכתנו בעצמאות פלסטין
ואת המחויבות שלנו להיאבק למענה יחד.

יום שבת, 4 ביוני 2011

למה יש נתק בין שמאלנים יהודיים לערבים בישראל?


תנועת "התחברות-תראבוט" מזמינה את הציבור הרחב להשתתף בכינוס הבא:

הנכם מוזמנים לכנס נצרת

סולידאריות עכשיו

בונים כוחות משותפים לשינוי

כינוס זה נועד לחזק את הקשר בין ארגוני השמאל היהודיים הנאבקים בכיבוש לבין הארגונים הפלסטיניים-ישראליים (מה שעד לא מזמן נהגו לכנות 'ערביי ישראל') העסוקים במאבקם באפליה אזרחית ושאר ירקות. אחד הגורמים לפערים אלו הוא
"צילם של אירועי אוקטובר. 2000 חלק מהארגונים בשמאל בצד היהודי לא נקטו עמדה ברורה ביחס למתרחש , והאמון בקרב האזרחים הפלסטינים נפגע."
אירועי אוקטובר 2000 כללו סדרה של התפרעויות אלימות של ערביי ישראל. מהומות אלו שהשתמשו בסלוגן האזרחי "בדם ואש נפדה את פלסטין", אופיינו בנוכחות בולטת של התנועה האסלאמית בראשותו של שיח' ראאד סאלאח, העומד מאחורי השיר החביב הזה:
"העושקים, הפושעים מפגיזי המסגדים... שוחטי הנשים ההרות והתינוקות... הוי הגזלנים, אתם חיידקי כל הזמנים... הבורא גזר עליכם להיות קופים מפסידים... הניצחון שייך למוסלמים, מהנילוס עד הפרת."
ערביי ישראל מאבדים אמון
במהומות אלו נחשף פן מדאיג ביותר של הטרנדים האחרונים בקרב ערביי-ישראל, הכוללים אי הכרה במדינת ישראל וחשיפה מוגברת לערכי הפונדמנטליזם האסלאמי.

הלקח שניתן היה להפיק ממהומות אוקטובר הוא שהסיפור של זכויות אדם או שוויון אזרחי הוא כבר לא האישיו המרכזי ביחסי יהודים וערבים בישראל. אולם, פעילי 'התחברות' שסולידאריות מדומיינת היא בשבילם צו עליון, סבורים אחרת: הרציונאל-סוצאיליזם שמנחה את חשיבתם מוביל לזלזול בגילויים תרבותיים-דתיים, ולחיזוק הנחות היסוד המרקסיסטיות שלהם.

האתגר שעומד בפני השמאל שלפנינו הוא לא התמודדות עם קריסת השקפת עולמם על רקע השתוללויות אסלאמיות, אלא העובדה שחבריהם הערבים חוו "אבדן אמון" עקב האירועים.

מרתק לראות שגם בתוככי השמאל, נהוג תמיד להאשים את היהודים...

יום חמישי, 2 ביוני 2011

הליברלים בישראל הם פאשיסטים. מבולבלים? גם אנחנו.

דורית ארגו העניקה לנו הזדמנות נדירה להיחשף אל הנחות היסוד של השיח הרדיקאלי. במאמרון ("בפשיזם נלחמים באגרוף")באתר תנועת 'סולידריות' היא טוענת שצריך להפסיק את דרך המחאה הבלתי אלימה ולעבור לקו לוחמני יותר:


הישגי מאבק בלתי אלים
"כפעילים ישראלים איננו נתונים לשלטון של כיבוש ודיכוי. אומנם אנחנו עומדים בסולידריות מלאה עם שותפינו הפלסטינים, שבאופן מעורר השראה בחרו להמשיך במאבקם את המסורת של ההתנגדות לא-אלימה, אולם הבחירה בדרך הזאת היא שלהם, לא שלנו. לעומת זאת, יש מאבק שהוא שלנו במובהק: מאבק על דמותה של החברה שלנו, המאבק נגד הפשיזם. לכן כשבוחרים רפרטים היסטוריים ראוי להשוות את עצמנו לא לתנועות למאבק בקולוניאליזם, אלא לתנועות התנגדות לפשיזם. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת מצטיירת תמונה ברורה: מול הפשיזם עומדים לא עם שלט ביד – אלא עם אגרוף קפוץ."


ובכן, למי שלא שם לב, הפעילים הפלסטינים בחרו להמשיך את המסורת של מחאה בלתי אלימה. באופן מפליא הם הצליחו בעשור האחרון להביא למשהו כמו 1500 הרוגים באופן בלתי-אלים. בהחלט מעורר השראה.


אולם מה שבאמת מפליא את גב' ארגו, היא העובדה שגורמים ליבראליים משתפים פעולה עם הפשיזם הישראלי:


"הפשיזם הישראלי הוא תנועה עממית השואפת לקנות אחיזה בשטח, בלבבות ההמונים ובמוסדות השלטון. כבר היום ניתן להצביע על שיתופי פעולה בין גורמים פשיסטיים לפוליטיקאים בעלי תדמית ליברלית במוצהר, כמו ניר ברקת או גדעון סער. תהליך זה, אם יעמיק, יהפוך את הלך הרוח הליברלי שמאפיין חלקים גדולים מהשמאל הישראלי, ללא-רלוונטי לחלוטין."


את התופעה המטרידה הזו ניתן להסביר בשני אופנים:
א. המושג 'פאשיזם' לא כל כך קשור לשאלת הריבונות היהודית על מזרח ירושלים או על אופן השימוש בקרקעות קק"ל. וממילא לא מתאים לתאר את האדונים ברקת וארדן, ובעצם חלקים רבים מהימין הישראלי.
ב. מדובר בפשיזם מיוחד, שנמצא רק בישראל, ששותפים בו גם אלו המצדדים בחופש הפרט וערכים ליברליים. מין פאשיסטו-ליבראליים, שרק המוח היהודי יכול ליצור.


ובכן, עבור הגב' הנכבדה, הלוקה כנראה ברציונאל-סוציאליזם חמור, העולם מתחלק לשניים - ל"סולידאריים" ול "פאשיסטים". מכיוון שהליבראלים בישראל לא מעוניינים בסולידריות עם הפלסטינים והמחאה-בלתי-אלימה עקובה מדם שלהם, הרי שהם באופן אוטומטי מצטרפים למחנה הפשיסטי. לא שזה נובע מאיזו מחשבה עמוקה, מבחינה לוגית פשוט אין לה ברירה.