הליברלים בישראל הם פאשיסטים. מבולבלים? גם אנחנו.

דורית ארגו העניקה לנו הזדמנות נדירה להיחשף אל הנחות היסוד של השיח הרדיקאלי. במאמרון ("בפשיזם נלחמים באגרוף")באתר תנועת 'סולידריות' היא טוענת שצריך להפסיק את דרך המחאה הבלתי אלימה ולעבור לקו לוחמני יותר:

הישגי מאבק בלתי אלים

"כפעילים ישראלים איננו נתונים לשלטון של כיבוש ודיכוי. אומנם אנחנו עומדים בסולידריות מלאה עם שותפינו הפלסטינים, שבאופן מעורר השראה בחרו להמשיך במאבקם את המסורת של ההתנגדות לא-אלימה, אולם הבחירה בדרך הזאת היא שלהם, לא שלנו. לעומת זאת, יש מאבק שהוא שלנו במובהק: מאבק על דמותה של החברה שלנו, המאבק נגד הפשיזם. לכן כשבוחרים רפרטים היסטוריים ראוי להשוות את עצמנו לא לתנועות למאבק בקולוניאליזם, אלא לתנועות התנגדות לפשיזם. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת מצטיירת תמונה ברורה: מול הפשיזם עומדים לא עם שלט ביד – אלא עם אגרוף קפוץ."

ובכן, למי שלא שם לב, הפעילים הפלסטינים בחרו להמשיך את המסורת של מחאה בלתי אלימה. באופן מפליא הם הצליחו בעשור האחרון להביא למשהו כמו 1500 הרוגים באופן בלתי-אלים. בהחלט מעורר השראה.


אולם מה שבאמת מפליא את גב' ארגו, היא העובדה שגורמים ליבראליים משתפים פעולה עם הפשיזם הישראלי:

"הפשיזם הישראלי הוא תנועה עממית השואפת לקנות אחיזה בשטח, בלבבות ההמונים ובמוסדות השלטון. כבר היום ניתן להצביע על שיתופי פעולה בין גורמים פשיסטיים לפוליטיקאים בעלי תדמית ליברלית במוצהר, כמו ניר ברקת או גדעון סער. תהליך זה, אם יעמיק, יהפוך את הלך הרוח הליברלי שמאפיין חלקים גדולים מהשמאל הישראלי, ללא-רלוונטי לחלוטין."

את התופעה המטרידה הזו ניתן להסביר בשני אופנים:
א. המושג 'פאשיזם' לא כל כך קשור לשאלת הריבונות היהודית על מזרח ירושלים או על אופן השימוש בקרקעות קק"ל. וממילא לא מתאים לתאר את האדונים ברקת וארדן, ובעצם חלקים רבים מהימין הישראלי.
ב. מדובר בפשיזם מיוחד, שנמצא רק בישראל, ששותפים בו גם אלו המצדדים בחופש הפרט וערכים ליברליים. מין פאשיסטו-ליבראליים, שרק המוח היהודי יכול ליצור.


ובכן, עבור הגב' הנכבדה, הלוקה כנראה ברציונאל-סוציאליזם חמור, העולם מתחלק לשניים - ל"סולידאריים" ול "פאשיסטים". מכיוון שהליבראלים בישראל לא מעוניינים בסולידריות עם הפלסטינים והמחאה-בלתי-אלימה עקובה מדם שלהם, הרי שהם באופן אוטומטי מצטרפים למחנה הפשיסטי. לא שזה נובע מאיזו מחשבה עמוקה, מבחינה לוגית פשוט אין לה ברירה.

אלון ליאל רוצה "מבוגר אחראי" שיסדר פה את העניינים. ככה זה כשהחינוך מחדש נכשל.

"המכתב הפתוח" של בורג, ליאל וחבריהם הגיע מבחינתי בתזמון מושלם. עוד אנחנו ב'אידיוטים שימושיים' מעלים פוסטים על כל מיני התבטאויות בבלוגים נידחים, הנה באים חבורת 'מיין-סטרימים' ומוכיחים שהשיח בבלוגים אלו ממש לא זניח.
דיווחנו פה על כך שהשמאל בישראל רואה את עצמו כנוסע בטיטאניק, שמזהה לפני כולם את ההתנגשות הקרבה בקרחון, אך נאלץ להלחם בשאר נוסעי הספינה. כן דיווחנו על רעיונות של חינוך מחדש וחוסר סובלנות לרצון העם. ועדיין, עד הבוקר עמדה באוויר תחושה שזו קנטרנות מצידנו לנבור בנבכי הבלוגיה הרדיקאלית בשביל כמה לייקים.


והנה באה המשלחת הנכבדת ומוציאה אל הפועל ביוזמה מתוקשרת היטב את אותם עקרונות בדיוק.

מפלגת 'מבוגר אחראי'?

המכתב כולל דרישה ממדינות אירופה להכיר במדינה הפלסטינית ולהפעיל את כוחן בכדי לסייע להקמתה המוצלחת. בראיון עמו, מסביר ד"ר אלון ליאל את המניעים שמאחורי היוזמה:

"בעקבות הנאום בקונגרס, נתניהו עלה ב-13 אחוז בסקרים, עוד 13 אחוזים שתומכים בלא לעשות כלום. המתנחלים מפחידים את ראש הממשלה, וחמאס מפחיד את ממשלת פלסטין, לכן יש שתי מדינות שצריך מבוגר אחראי שייחלץ אותן, וזה לא יילך בלי התערבות חיצונית"

ההיגיון שמנחה את החשיבה הזאת הוא ההיגיון המוכר - רוב העם משני הצדדים רוצה בשלום ובשגשוג כלכלי. מי שמונע את זה הם 'קיצונים משני הצדדים' (=חמאס/מתנחלים).

אולם, בהתאם לרציונאל-הסוציאליסטי, קביעה זו נכונה גם כאשר מרבית העם (משני הצדדים) מכריז כי הוא לא מעוניין באותו שלום. למשל על ידי כך שאחוזי התמיכה עולים ב13%, או שחמאס מנצחים בבחירות ובסקרים. כאשר זה קורה, מכריז הסוציאל-דוגמט כי מישהו למעשה 'גנב' את העם או הצליח להשפיע עליו באיזשהו אופן. סוג של  'ניצול' תודעתי: "המתנחלים מפחידים את ראש הממשלה, החמאס מפחיד את הרשות".

מכיוון שכך, יש צורך להפעיל כוחות חזקים בכדי 'לשחרר' את העם מאותם גורמים ששולטים ברצונו, ולאפשר לאותו העם חופש מחשבה אמיתי, שפירושו כמובן להסכים עם עקרונות יוזמת ז'נבה. שהרי מי יודע הכי טוב מה רצון העם אם לא חתני פרס ישראל וכמה פוסט-פוליטיקאים?


הדיפלומטיה הנכלולית הזו, אינה אלא המשכה של המלחמה הפנימית, רק בכלים אחרים.

למה משתיקים פעילות שמאל הנאנסות בהפגנות??

מסתבר שזו כבר תופעה: 'פעילות שלום' חביבות הפועלות לשחרור הערבים מהכיבוש, נאלצות להתמודד עם תופעות של אונס והטרדה מינית במהלך הפעילות המבורכת שלהן. תופעה זו סוקרה לאחרונה בטור תחת הכותרת "בגידת השמאל בפעילות השלום שנפגעו מינית":

"מקרה האונס ארע כבר לפני מספר חודשים בכפר אום סלמונה, שליד בית לחם; הנאנסת, פעילת שלום אמריקנית, רצתה להתלונן אך פעילים בארגוני השלום לחצו עליה שלא להגיש תלונה כדי לא לפגוע במאבק לסיום הכיבוש. האם יש צביעות גדולה מכך מצד אנשים המכנים עצמם "אנשי שלום"?

המקרה השני ארע לאחרונה לאחת מפעילות השלום, שהוטרדה מינית באופן חמור. הפעם הייתה זו ישראלית אמיצה שהבינה מיד היכן עובר הגבול הברור בין שלום ומלחמה, ולא היססה להגיש תלונה נגד הפוגע. ואולם, בלחץ כבד ובלתי הוגן שהופעל עליה מצד מארגני ההפגנות בשייח ג'ראח, היא חזרה בה מתלונתה.

ואם לא די בכך, כדי להצטמרר מהמוסר הכפול ואובדן המצפן, הרי שלאחרונה החמיר עוד יותר המצב, כשפעילי שלום מקרב מארגני ההפגנות בבילעין ובשייח ג'ראח פנו בדרישה לנשים המגיעות להפגין להקפיד על לבוש צנוע העומד בקוד המקובל בכפרים הערביים - חיג'אב, בורקה, כיסוי ראש."

למה משתיקים אותן? למה מה שמזעזע כל כך את כל מי ששומע על זה לא מזעזע את אותם 'פעילים בארגוני השלום' שמבקשים לטאטא את הפרשה?



כיתה טיפולית? תרפיה בסקילת נשים



התושבה לכך נעוצה בתורת האידיוטים השימושיים.

לפי התיאוריות הרדיקליות, הפלסטינים נתפסים כמדוכאים האולטימטיביים, שנפלו קרבן למאות שנים של ניצול קולוניאליסטי. במסגרת פרדיגמה זו, המאבק שלהם נתפס כלגיטימי ואף כקדוש, שכן מדובר למעשה במאבק ההיסטורי בין ה'טובים' ל'רעים'. ברגע שהעולם מחולק בצורה קוטבית כזו, אזי מעשיהם של ה'טובים' צריכים להתפרש לטובה ובסלחנות, ואילו מעשיהם של ה'רעים' נשפטים בחומרה רבה.

לכן כאשר פלסטיני מיידה אבנים ומאחל מוות בייסורים ליהודים זה נתפס כמחאה נזעמת, והוא יזכה לתיוג 'מפגין'. ואילו כאשר יד נעלמה כלשהי מרססת 'מוחמד חזיר' על קיר של בית, פעולה בלתי-אלימה לכל הדעות, זה יתוייג כפשיזם מסוכן המאיים לבלוע את העולם.

ככה זה, כשאתה הילד המפגר של האנושות, יש דברים שמותר לך.

מה שאמור לעורר את חשדם של הפעילים היא הדרישה להקפיד על הצניעות האסלאמית בהפגנות אלו. כאן לא מדובר על 'שוליים קיצוניים' אלימים שאפשר לפתור אותם במסגרת הדיכוטומיה הפוסט-קולוניאלית, אלא על אינדיקציה עמוקה לתפיסתם של הערבים את ה'שחרור' שלהם. אם כנראה לא תופסים את עצמם כפרוייקט לקידום אוטיסטים, אלא פועלים לקידומה של אג'נדה דתית-תרבותית הסטורית, המבקשת להכניס את העולם כולו להגמוניה מוסלמית. הדרישה להקפיד על צניעות לא נועדה רק למנוע פגיעה ברגשות הציבור עדין הנפש, אלא להפגין את המשמעות האמיתית של הפעילות - שחרור המוסלמים משליטת הכופרים, והכנסתן של כמה נורווגיות יפיפיות תחת כנפיו של אללה (או של משרתיו).

תופעה זו מקיימת את תיאוריית האידיוטים שימושיים במלואה: האידיאולוגיה המוסלמית הטוטאליטרית משתמשת בדוקטרינות מוסרניות מערביות בכדי לממש את מטרותיה.

אם הוא לא היה חנוט, לנין בטח היה מחייך.