יש ערימה של חבר'ה על הפריים-טיים, שמנצלים את המעוז האחרון של ההגמוניה לקטר על זה שסוף סוף גם לעם יש משהו להגיד על דמוקרטיה. הדיבור הבלתי פוסק על כך שאסור לפוליטיקה להתערב בדמוקרטיה, גורם להרהורים קשים על האופן שבו יפי הבלורית הזקנים תופסים את המילה החבוטה הזו.
בתוך חגיגות האשכבה של הדמוקרטיה המהותנית, ראוי להיזכר קצת בימי עלומיה העליזים, עת ריחפה לה הקטסטרופה הזו בינות לשיחי הציבור הישראלי והפילה חללים רבים בשורות 'שלטון העם' המקומי.
וכך כותב הביוגרף הרשמי של הגב' הזקנה, פרופ' מני מאוטנר:
"במהלך שנות השמונים של המאה העשרים חלו שינויים ניכרים בפסיקתו של בית המשפט העליון: בית המשפט החל מציג את עצמו כשותף לכנסת ביצירת ההכרעות הערכיות והחלוקתיות במדינה; בית המשפט אימץ סגנון הנמקה חדש, בלתי פורמליסטי, בהנמקותיו; בית המשפט אימץ אקטיביזם גורף בהתייחסותו לרשויות השלטון האחרות."
כלומר: מי שהתחיל לערבב פוליטיקה ומשפט לא היו יוצאי חלציו של ז'בוטינסקי או סתם 'בוזגלואים' מהשוק, אלא אהרן ברק ושאר נציגי הציבור הנאור.
את הדינאמיקה החברתית והפוליטית שהובילה את התהליך הזה מתאר מאוטנר כך:
"יש להבין את השינויים האלה כתגובה של בית המשפט העליון על התמוטטות ההגמוניה הפוליטית החברתית והתרבותית של תנועת העבודה בסוף שנות השבעים, ועל המעבר של ישראל, בתוך שנים ספורות לאחר מכן ממצג הגמוני למצב של רב תרבותיות. במסגרת שינויים אלה בית המשפט העליון 'תפס צד' במאבק הפוליטי והתרבותי שהחל מתחולל בישראל בעקבות התמוטטות ההגמוניה. דהיינו, הוא הפך את עצמו זירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של אחת מקבוצות המשנה המרכיבות את הקבוצה היהודית החילונית-ליברלית במאבק על עיצוב אופייה של ישראל בשנים שלאחר התמוטטות ההגמוניה."
אמור מעתה – המאבק על הדמוקרטיה שמנהלים גופים 'עממיים' כמו השמאל הלאומי ושלום עכשיו, אינו אלא מאבק על הגמוניה, או לפחות על מה שנשאר ממנה.
 |
| שומר ההגמוניה בשיחות קמפ דייויד. האדם הסביר יושב משמאל. |
כאשר אוסף האנשים הזה – שיש המכנים אותו 'עם' – השתחרר לבסוף מכור ההיתוך וזכה בשלטון הפוליטי כדת וכדין, נכנסה חבורה אחרת ללחץ היסטרי, או בלשונו של מאוטנר ל 'חרדה'.
חרדה זו באה לידי ביטוי מגוון בספרות ובתרבות, כפי שעולה למשל מסיוטו המתגשם של דורון רוזנבלום, שנכתב סמוך למהפך של 77'
"מימי לא זועזעתי כל כך מאירוע מדיני פוליטי, כולל המלחמות. למה להכחיש? באותו הרגע תקף אותי פחד נורא... בגין בשלטון! הדחף הראשוני האינסטינקטיבי היה: לברוח! הדחף השני – להתקומם! היה לי ברור עד אז כמו שתיים ועוד שתיים שעליית הימין הקיצוני לשלטון פירושה – תחילת הקץ של מדינת ישראל"
דוגמא נוספת ניתן לראות בקטע הבא, הלקוח מראיון עם הסופר ס' יזהר משנת 1992, כאשר נשאל האם 'החלוצים מצויים במצב מתמשך של חרדה':
"מצב של חרדת אין-קץ. כל הזמן חרדה. מפעם לפעם מתעלמים ממנה, מביטים בעולם או משתקעים בעשייה. אבל חרדה נשארת כחלק מן המקום. זהו אקלים המקום. הדאגה למה יהיה, לאיך נצא מזה. איזה אסון צפוי עכשיו"
תחושת הזרות כלפי העם שצץ לו פתאום מנוסחת היטב בתהייתו של רוזנבלום משנת 1983:
"מי זה העם הזה? כיצד יתכן שהוא התחלף כולו, על קרביו וכרעיו, במשך שש שנים?"
אחת הדרכים שמצא לו המיעוט הנאור בכדי להתגבר על החרדה הקיומית הזו, עברה דרך בית המשפט ודרך הדמוקרטיה המהותנית שבאמתחתו. קבוצה זו השתמשה שימוש גובר והולך בכלים המשפטיים בכדי לשמר את ההשפעה שלה על המתרחש במדינה, עד שהתפרצותה של המהפכה החוקתית בראשית שנות התשעים, יחד עם כינונו של המזרח התיכון החדש והרציונאלי, הביאו להרגעת תחושת החרדה העזה.
את מה שקורה היום, אפוא, אין להבין אלא בתור המשכה של החרדה המפאייניקית הנושנה. הטיפול הקוסמטי שעשתה ההגמוניה השמאלנית לדמוקרטיה הואיל למשך שני עשורים, ועתה קרב הוא אל קיצו. אוסף האספסוף שברוב טיפשותו בוחר כל הזמן בימין, שהה כמה שנים בפקולטות למשפטים, והסיק כמה מסקנות חשובות, עבור חלקן הורמו השבוע לא מעט אצבעות בכנסת.
כמו שמערכת ארגוני העובדים ומפעלי ההסתדרות לא הצליחו לכפות את הגמוניית מפא"י על העם בישראל בשנות ה80', כך גם מערך התקדימים, חוקי היסוד וה 'בצייני' היהיר לא יעמדו בכך.
וכאז, כן היום:
"האליטה מרגישה ש'העם' קם עליה תוך שהוא מואס בערכיה ובמורשתה התרבותית. בני השכבות העממיות חשים כי בעומק לבה האליטה מסרבת להשלים עם אבדן ההגמוניה, וגם כעת משסוף סוף 'הגיעו', אין היא מניחה להם 'להגיע' באמת." (ארי שביט, 1988)
אז חבר'ה – הגענו. הגענו באמת.
הגיע הזמן שתלכו.
(כל הציטוטים והאזכורים מתוך: מנחם מאוטנר, 'שנות השמונים – שנות החרדה', עיוני משפט כו, תשס"ג.)
