יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

התותח הקדוש מכה שנית. שלא נדע מטומאה


קל לכעוס על הסיקור התקשורתי של התפרעויות התג מחיר מהימים האחרונים. התקשורת הממהרת להתלהם מוציאה את האירועים הללו מכל פרופורציה, מנתקת אותם מהקשרם ובעיקר נוהגת איפה ואיפה בכל הנוגע לאלימות האנרכיסטית השמאלנית שכבר הפכה לחלק משגרת חיינו.
דיווחים על חיילים שנפצעו בהתפרעויות על הגדר עוברים מדי פעם בעמודים הפנימיים של עיתוני הבוקר, אבל לא ממש תופסים את תשומת הלב פה בסביבה.


לא צריך להיות ד"ר גוגל בשביל לגלות את היקפה של התופעה. 0.000155 שניות במחיצת הפנומן הסיברנטי מגלות קרוב ל 10 אירועים שהסתיימו בפציעתם של חיילי צה"ל. אלו שהפגיעה בהם היא חצייה של קווים אדומים ושהפניית אלימות כלפיהם היא לא פחות ממרד בממלכה. הכותרות מספרות על חייל אחד שנפצע ברגלו, על חברו שנפצע קל, על אחר שקיבל את זה ביד, ועוד אחד בפנים. כדי להבין מה זה פצוע קל, תשאלו את  מיכאל שוורצמן שמאז שאיבד את עינו מפציעה כזו הוא לא מפסיק לקרוץ. לטובת הקוראים שלא מכירים אותו, הוא מתגורר בידיעות אחרונות בעמ' 6 למטה.
מסתבר שהמתנחלים משתלטים גם על השטחים הטובים בעיתון.

להתעצבן זה אמנם נחמד, אבל כדאי לנסות קצת להבין את התופעה. מסתבר שהשמאל בישראל רואה במתנחלים איום חמור יותר על החברה מאשר בפלסטינים. על פי ראיית העולם הזאת המאבקים בעולם הם קודם כל מאבקים בין מעמדות וקבוצות אוכלוסייה ורק לאחר מכן סכסוכים לאומיים. תקראו לזה פועלים ובורגנים, נאורים וחשוכים או מחנה השלום ואויביו. כל ניגוד שיכול לעולה ממקלדת הקופירייטר של ציפי לבני - הוא מבחינתם הסיפור המרכזי. הקלישאה הזו מזינה את המלל אודות 'קיצונים משני הצדדים' שדופקים את העולם, והיא ההסבר לאווירת שנות השלושים ששורה במערכות העיתונים הישראליות.

צריך להבין. מכיוון שהצעירים שמתפרעים נגד הגדר נמצאים בצד הנכון של הדיכוטומיה הרציונאל-סוציאליסטית הזו אזי הם באופן עקרוני צודקים ו'טובים', גם אם פה ושם הם מגזימים קצת. המתנחלים לעומת זאת משתייכים למחנה הרע אפילו כשהם עושים חסדים שג'יסס בעצמו היה מתקנא בהם. אלא שכשהם מתנהגים כשורה ופועלים באחריות ממלכתית, אין סיבה להלחם בהם באמצעים כוחניים. די להיות מנומס ולהסתפק בבג"ץ, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מערכות העיתונים ותכניות סאטירה סוג ו' ומעלה.

אבל, כאשר הרשעים הללו חוצים מעט את הקווים ופועלים באלימות (שאני מגנה כמובן חמש פעמים ביום חול ושבע בשבתות וחגים) אזי יש לשלוף את הנשק הכבד, השמור למלחמות אמתיות מעין אלו.
לא צריכה להיות שום הפתעה בכך שנזכרו לפתע כמה פוסט-גנרלים נפוחים שאפשר לנצח את הטרור באמצעים צבאיים, ושרק צריך 'לתת לצהל לנצח'. אש"ף, בניגוד למתנחלים, מעולם לא היה אויב אמתי. הוא הרי ארגון חילוני, מתקדם ומתון. אבל הימין הישראלי? אין די מילים בלקסיקון של שנות השלושים כדי לתאר את מוראותיו.

כשיוסי שריד מוציא את התותח הקדוש מהבוידעם, וכשפואד מדבר על טבח כמו על זיכרונות ילדות (לכאורה), לכעוס זה פשוט לא מספיק.