דורית ארגו העניקה לנו הזדמנות נדירה להיחשף אל הנחות היסוד של השיח הרדיקאלי. במאמרון ("בפשיזם נלחמים באגרוף")באתר תנועת 'סולידריות' היא טוענת שצריך להפסיק את דרך המחאה הבלתי אלימה ולעבור לקו לוחמני יותר:
ובכן, למי שלא שם לב, הפעילים הפלסטינים בחרו להמשיך את המסורת של מחאה בלתי אלימה. באופן מפליא הם הצליחו בעשור האחרון להביא למשהו כמו 1500 הרוגים באופן בלתי-אלים. בהחלט מעורר השראה.
אולם מה שבאמת מפליא את גב' ארגו, היא העובדה שגורמים ליבראליים משתפים פעולה עם הפשיזם הישראלי:
את התופעה המטרידה הזו ניתן להסביר בשני אופנים:
א. המושג 'פאשיזם' לא כל כך קשור לשאלת הריבונות היהודית על מזרח ירושלים או על אופן השימוש בקרקעות קק"ל. וממילא לא מתאים לתאר את האדונים ברקת וארדן, ובעצם חלקים רבים מהימין הישראלי.
ב. מדובר בפשיזם מיוחד, שנמצא רק בישראל, ששותפים בו גם אלו המצדדים בחופש הפרט וערכים ליברליים. מין פאשיסטו-ליבראליים, שרק המוח היהודי יכול ליצור.
ובכן, עבור הגב' הנכבדה, הלוקה כנראה ברציונאל-סוציאליזם חמור, העולם מתחלק לשניים - ל"סולידאריים" ול "פאשיסטים". מכיוון שהליבראלים בישראל לא מעוניינים בסולידריות עם הפלסטינים והמחאה-בלתי-אלימה עקובה מדם שלהם, הרי שהם באופן אוטומטי מצטרפים למחנה הפשיסטי. לא שזה נובע מאיזו מחשבה עמוקה, מבחינה לוגית פשוט אין לה ברירה.
 |
| הישגי מאבק בלתי אלים |
"כפעילים ישראלים איננו נתונים לשלטון של כיבוש ודיכוי. אומנם אנחנו עומדים בסולידריות מלאה עם שותפינו הפלסטינים, שבאופן מעורר השראה בחרו להמשיך במאבקם את המסורת של ההתנגדות לא-אלימה, אולם הבחירה בדרך הזאת היא שלהם, לא שלנו. לעומת זאת, יש מאבק שהוא שלנו במובהק: מאבק על דמותה של החברה שלנו, המאבק נגד הפשיזם. לכן כשבוחרים רפרטים היסטוריים ראוי להשוות את עצמנו לא לתנועות למאבק בקולוניאליזם, אלא לתנועות התנגדות לפשיזם. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזאת מצטיירת תמונה ברורה: מול הפשיזם עומדים לא עם שלט ביד – אלא עם אגרוף קפוץ."
ובכן, למי שלא שם לב, הפעילים הפלסטינים בחרו להמשיך את המסורת של מחאה בלתי אלימה. באופן מפליא הם הצליחו בעשור האחרון להביא למשהו כמו 1500 הרוגים באופן בלתי-אלים. בהחלט מעורר השראה.
אולם מה שבאמת מפליא את גב' ארגו, היא העובדה שגורמים ליבראליים משתפים פעולה עם הפשיזם הישראלי:
"הפשיזם הישראלי הוא תנועה עממית השואפת לקנות אחיזה בשטח, בלבבות ההמונים ובמוסדות השלטון. כבר היום ניתן להצביע על שיתופי פעולה בין גורמים פשיסטיים לפוליטיקאים בעלי תדמית ליברלית במוצהר, כמו ניר ברקת או גדעון סער. תהליך זה, אם יעמיק, יהפוך את הלך הרוח הליברלי שמאפיין חלקים גדולים מהשמאל הישראלי, ללא-רלוונטי לחלוטין."
את התופעה המטרידה הזו ניתן להסביר בשני אופנים:
א. המושג 'פאשיזם' לא כל כך קשור לשאלת הריבונות היהודית על מזרח ירושלים או על אופן השימוש בקרקעות קק"ל. וממילא לא מתאים לתאר את האדונים ברקת וארדן, ובעצם חלקים רבים מהימין הישראלי.
ב. מדובר בפשיזם מיוחד, שנמצא רק בישראל, ששותפים בו גם אלו המצדדים בחופש הפרט וערכים ליברליים. מין פאשיסטו-ליבראליים, שרק המוח היהודי יכול ליצור.
ובכן, עבור הגב' הנכבדה, הלוקה כנראה ברציונאל-סוציאליזם חמור, העולם מתחלק לשניים - ל"סולידאריים" ול "פאשיסטים". מכיוון שהליבראלים בישראל לא מעוניינים בסולידריות עם הפלסטינים והמחאה-בלתי-אלימה עקובה מדם שלהם, הרי שהם באופן אוטומטי מצטרפים למחנה הפשיסטי. לא שזה נובע מאיזו מחשבה עמוקה, מבחינה לוגית פשוט אין לה ברירה.
