מי מחליט מה העם רוצה? ומי יודע מה רוצה הפלסטיני?

בינות לעשרות אלפי המסמכים הלא ממש חשובים שהשפריץ השבוע הדלפון (=ויקיליקס בעברית תקנית) אסאנג' מסתתר לו מסמך מעניין המציג נתון סתמי לכאורה.

לפי המסמך, בין השנים 1995-2001 שיעור נישואי הקטינות באוכלוסייה הערבית בישראל צמח פי שישה, מ 1.3 ל 1000, לכדי 6 ל 1000. בשש שנים הוכפל השיעור פי ארבע.

ליבשושיות הסטטיסטית הזו עשוי להיות פשר מעניין, כפי שמשער הבלוגר 'זקני ציון':

"Could it be that after Oslo there was a rush to marry girls between those living in Israel and the territories so the latter could gain Israeli citizenship?"

כלומר, סמוך לנס התקומה הפלסטיני ולהקמת מנגנוני המדינה שבדרך, היו רבים וטובים – או ליתר דיוק: רבות וקטינות – שסברו כי עדיף לו לפלסטיני לחיות בגלות הנכבה, ולא להישאר תחת ידי אש"ף.

השערה זו מקבלת חיזוק משמעותי מנתונים  שנחשפו בדיון בישיבת ועדת הפנים של הכנסת ביולי 2003, לפיהם במשך העשור הראשון מאז הסכמי אוסלו יותר מ 130,000 פלסטינים עברו לישראל באמצעות לקונת-הפלא המכונה 'איחוד משפחות'. זאת, בניגוד לתקופה הקודמת בה עשרות בודדות בלבד התאחדו כך עם משפחתם.

ובכן, מסתבר כי העם הפלסטיני (או לפחות כ 10% ממנו) יודע מה טוב בשבילו. הוא הבין כי כמה שהיה גרוע תחת שלטונה של ישראל, שלטונו של אש"ף הוא גרוע הרבה יותר. וכאשר הגיע נושך-הכריות מתוניס עם פמליית הגנגסטרים שלו, העכברים ביקשו לנטוש את הספינה, ויפה שעה אחת קודם.

שני מנהיגים נאורים ושקרן אחד

גם היום, הסיסמא "מובארכ, אסד, עבאס" היא מה ששרים ברמאללה, וגם היום, כאשר מציבים בפני פלסטיני את הברירה בין ישראל לפתחלנד הוא יבחר בראשונה. זאת, למרות הנכבה, זוכרות וכל הגדעון לויים והניב גורדונים (ע"ע) למיניהם. 

באופן כללי, עד כמה שהמונח 'כיבוש נאור' הוא בעייתי, הרי שהוא היה הרבה יותר נאור מהרודנות הערפאתית וממשיכו היודע-להתגלח. הכפלת התמ"ג הפלסטיני לנפש בשנות הכיבוש פי שלש, חיבור 97% ממשקי הבית למערכת המים ועלייה דרמטית בהשכלה הם לא תוצאות של 'יהודו-נאציזם' בשטחים. כנראה שאחרי הכל, הכיבוש לא כזה גרוע.

העם דורש רצף הגיוני

דומה שכאן אנו פוגשים היבט נוסף של הרציונאל סוציאליזם המוכר לעייפה. הפרדיגמות הסוציאליסטיות-מרקסיסטיות, מציירות את העולם במונחים של מאבקי מנצלים ומנוצלים, ומרגילות לתפיסה דיכוטומית של טוב ורע בעולם. כאשר האידיאולוגיה קובעת כי המנצל הוא הרע והמנוצל הוא הטוב, למציאות אין כל כך מה לומר בנושא – אפילו כאשר המנוצל עושק את בני עמו, נוהג בשחיתות ומזיק לנתיניו ברמות שהכובש המנצל לא היה מעלה על דעתו. 'בלי בגץ ובלי בצלם', זוכרים?

באופן חצוף למדי נוטים הרציונאל-סוציאליסטים לטעון למונופול על 'רצון העם', שגם הקשר בינו לבין המציאות (שמתגלה בבחירות למשל) הוא תלוש עד מדומיין. אבל היומרה לדעת גם מהו רצונו של עם אחר –  זו כבר התנשאות מטופשת. פשוט דיבור בר-הקאה.