שלום עכשיו, חשבון אחר כך

כמו הרבה טרנדים מהאייטיז, גם בארגון 'שלום עכשיו' לא מפנימים שיש דברים שפשוט עבר זמנם. בעקבות מר סופר האגדי מבית רחוב סומסום גם ארגון השמאל המיתולוגי לא יכול להפסיק לספור את הכסף שזורם להתנחלויות.

לפקודת הראציונאל סוציאליזם

הפעם התירוץ לחשבונאות העונתית היה ההעלאה במיסים שרובנו מכירים בשם "גזירות" שהתפרצה לאזורנו יחד עם הילדים בחופשת הקיץ, ובסדרת פרסומים טענו תועמלני עכשיו כי את מי שמעיק על תקציב המדינה צריך לחפש מעבר לקו הירוק. "שלום עכשיו מציעה לחסוך לפחות מיליארד ושש מאות אלף ש"ח ע"י ויתור על חלק מההטבות שניתנות להתנחלויות" הכריז מסמך וירטואוזיה סטטיסטי שהוציא הארגון. דבר זה נעשה על ידי "השוואת חלק מהתקציב בהתנחלויות לממוצע בארץ ולגודלן ביחס לאוכלוסיה". כך שלמשל, אם חלקם של המתנחלים באוכלוסייה עומד על 4%, הרי שהם צריכים לקבל אחוז דומה מהתקציב. מכיוון שבתקציבים מסוימים המתנחלים מקבלים פי שניים מזה מורה על אפליה ועל "שכבת שומן" של הטבות הניתנות למתנחלים.

לא ברור אם השמועה הזו הגיעה למשרדי ש.ע.ל מפעלים חינוכיים, אבל בניגוד למה שנהוג בימי הולדת בגן או במועדון הגולות השכונתי, ממשלת ישראל לא נוהגת לחלק את תקציבה לפי גודלן של קבוצות אוכלוסייה שונות אלא לפי הצרכים שלהן. כשחושבים על זה, זה חייב להיות כך: המדינה גובה מיסים מכלל התושבים בהתאם לגובה ההכנסות, ומחלקת את זה לאזרחים בחזרה בהתאם לגובה הצרכים. איך קראו לזה פעם? "כל אחד נותן כפי יכולתו ולוקח לפי צרכיו". תשאלו את שלי יחימוביץ', היא כתבה על זה ספר.

ניקח את תקציב החינוך לדוגמא. מלבד המשכורות של המורים, מעבירה המדינה גם סכומים לא מבוטלים לרשויות המקומיות שנועדו לשלם עבור מזכירות, תחזוקה והסעות. שלום עכשיו טוענים כי בעוד שהתקציב אותו מעבירה המדינה לכל תלמיד במדינה עומד על 4,915 ₪ לתלמיד הרי שתלמידי ההתנחלויות זוכים ללא פחות מ 8,034 שקלים, כמעט פי שניים. זוועה.

אבל אם עושים את הבלתי ייאמן, ובודקים את הסיפור קצת יותר לעומק מתגלה כי מה שנעשה כאן יגרום אפילו למילה "מניפולציה" להגיש תביעת דיבה. 

מי חסר? המועצות של הקיבוצניקים. 12,000 לתלמיד

למי שלא יודע נזכיר כי הדמון הזה שנקרא 'התנחלויות' מורכב מכמה סוגים של רשויות: עיריות כמו אריאל ומעלה אדומים; מועצות מקומיות כמו בית אל או אלקנה; ומועצות אזוריות כמו שומרון והר חברון. באופן טבעי הצרכים של כל רשות שונים לחלוטין – מועצה אזורית הפרוסה על פני עשרות קילומטרים זקוקה לתקציב הסעות בעוד שבערים, בהן התלמידים הולכים ברגל לבית הספר, לא זקוקים להסעות כלל. כמו כן סביר להניח שהעיריות יהיו יותר יעילות בניצול כוח האדם שלהן – בית ספר שכונתי גדול יכול להסתפק במזכירה אחת על 600 תלמידים, אבל גם בית ספר של 200 תלמידים במועצה אזורית קטנה צריך מזכירה, אב בית ושומר. פר תלמיד זה הרבה יותר יקר.

ובאמת, אם בודקים את התקציבים המועברים למועצות אזוריות בכל הארץ (כפי שעשיתי עבור מחלקת המחקר של מועצת יש"ע) מתברר כי שיאני ניצול כספי הציבור בכלל לא נמצאים בשטחים הכבושים. על פי נתוני משרד הפנים, תקציב משרד החינוך עבור תלמיד במועצה אזורית באר טוביה עומד על 7,459 ₪; ובמועצות האזוריות יואב ואשכול הוא מגיע אפילו לכדי 12,701 ₪ ו 12,952 ₪ בהתאמה. ולעומת זאת הנתונים בחלק מהרשויות ביש"ע נמוכים בהרבה: במועצה מקומית בית אל התקציב לתלמיד הוא 4,425 ₪; ובבית"ר עילית הוא יורד עד לרמה של 1,316 ₪. כפי שמפרטת הטבלה.

רשות	תקציב משרד החינוך	מס תלמידים משוער*	תקציב לתלמיד
מוא"ז יואב	19,813,000	1,560	12,701
מוא"ז אלונה	1,914,000	400	4,785
מוא"ז אשכול	27,200,000	2,100	12,952
מוא"ז באר טוביה	41,770,000	5,600	7,459
מוא"ז בני שמעון	21,684,000	1,809	11,987
מוא"ז גדרות	4,705,000	1,240	3,794
מוא"ז רמת נגב	8,092,000	1,440	5,619
מוא"ז גזר	16,464,000	3,300	4,989
מוא"ז משגב	45,237,000	7,378	6,131
עיריית תל אביב	241,899,000	54,000	4,480
עיריית ירושלים	496,399,000	236,000	2,103
עיריית אריאל	12,364,000	3,400	3,636
עיריית ביתר עילית	18,426,000	14,000	1,316
מועצה מקומית בית אל	9,736,000	2,200	4,425
מועצה מקומית אלקנה	7,330,000	910	8,055
מוא"ז שומרון	42,199,000	7,626	5,534
מוא"ז מטה בנימין	95,193,000	16,100	5,913
מוא"ז הר חברון	24,413,000	1,508	16,189

* על פי פילוח גילאים מתוך נתוני  משרד הפנים.

די בקלות ניתן להבחין בכך שמועצות אזוריות זוכות ליותר תקציבים משאר הרשויות וכאשר מדובר במועצות עם שטח גדול במיוחד ופריסת ישובים רחבה (בני שמעון, 11,987 ₪ לתלמיד), או במקומות בהם יש צורך בהסעות ממוגנות, התקציב עולה בהתאם (הר חברון, 16,189 ₪ לתלמיד).

בעצם כשחושבים על זה, הבעיה היא שהקבוצה הזו, המכונה "מתנחלים" בדיוק כמו קבוצת "בעלי החתולים" או "דיירים בקומה 3 ומעלה" היא קבוצה מזויפת מבחינה תקציבית. לא הרי אריאל ומעלה אדומים כהרי ביתר ומודיעין עילית, ולא הרי שתיהן כהרי מועצה אזורית שומרון או מגילות. כשאוספים את כל אלו יחד ומכניסים אותם לחבילה של "התנחלויות" רק בשל מיקומן הגיאו-פוליטי מקבלים פשוט עלבון לאינטליגנציה.

מערבים מדומיינים ליהודים דמיוניים – יוסי ביילין אנפלאגד

מי שמאמין לא מפחד. ביילין 

הדבר הכי מדויק שאפשר להגיד על יוסי ביילין היום הוא שהוא עייף. לא, הוא לא "עייף מלנצח" וגם לא נראה שהוא עייף מלנסות. הוא פשוט עייף מלהסביר. עייף מלשכנע. הרושם המתקבל כשצופים בעימות שלו עם יורם אטינגר שהתקיים בטקס הסיום של המכללה למדינאות השבוע, הוא שביילין ויתר על קהל הבית. אולי מתוך ייאוש, או אולי מתוך תזת "להחליף את העם" שהגיע אצלו להבשלה סופית, עבור ביילין קלישאת "קיצונים משני הצדדים" מקיפה היום כל כך הרבה אנשים, עד שכמעט ולא נותר למתונים שכמותו מקום בשטח הקטן שבין הים לירדן.

האמת היא שהוא אומר את זה כמעט במפורש. כשהוא מדבר על כך ש "הדורות הצעירים לא יישארו לגור פה ככה" ועל כך ש "מה שהיה טוב להורים שלנו, לא יצליח להחזיק פה את הנכדים שלנו" הוא מתייחס בראש ובראשונה לעצמו.

הגטו של ביילין

זאת כנראה הסיבה לכך שהעימות שכותרתו הרשמית "הקיץ הישראלי שאחרי האביב הערבי – מדיניות חוץ במזרח תיכון משתנה"  גלש מהר מאוד למחוזות אידיאולוגיים מובהקים. כאשר אטינגר הטיח ביזם המדיני צרור בּוּלטים על הצורך במדיניות "מבוססת מציאות ולא משאלות לב", נסגר הגולל בפני דיון מקומי-ענייני בפרטיה של תכנית זו או אחרת. בתגובה לטיעוני אטינגר על כך ש"הצד השני מעוניין בהשמדה ולא בפשרה" ועוד שלל נתונים על מיתוס הדמוגרפיה הערבית ועל חשיבותם של רכסי יהודה ושומרון לביטחון המדינה, ביצע ביילין נסיגה טקטית, ולקח עימו את הקרב לזירה הרבה יותר נוחה עבורו.  

"נניח שאטינגר צודק" אמר ביילין, וניתק מגע באלגנטיות של מקצוען "יש כאן שאלה מהותית: המסקנה היא שלעולם לא יהיה פה שלום. חזון כזה אומר שהציונות היא תנועה שבמקום להציל את היהודים ממציאות הגטו האירופאי, היא הביאה את היהודים לגטו אחד מרוכז בליבו של אזור ערבי עוין" הוא אומר. "ומעבר לכל, עכשיו מכוונים בדיוק למקום הזה נשק להשמדה המונית". לדבריו, לפי  המסקנות של אטינגר צריך לרק להגדיל את החומות של הגטו, ולהגדיל את הבידול מהאזור "אני לא מוכן לקבל את זה" הוא מוחה "מה זה אומר על הציונות? מה עשינו? הציונות זו תנועה שנוצרה על ידי אדם מתבולל שרצה להציל את אחיו. הוא רצה למצוא להם מקום מבטחים. מה זה אומר על החזון הזה? המקלט הזה הפך למקום המסוכן ביותר עבורנו"

אמונה יוקדת זו מחייבת לדעתו את החתירה הבלתי-נלאית לשלום "התפקיד שלנו זה לא להעמיק אצלנו את התחושה שזה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לבדוק אם אנחנו יכולים לקיים את הרעיון הציוני לאורך שנים. במצב שלא נהיה גטו".

בחזרה למציאות

אלא, שעד כמה שזה עשוי לצער גם ההנחות של ביילין על המוטיבציות של היהודים לא ממש עומדות במבחן המציאות. בשנים האחרונות רבים מאותם "צעירים שיכולים לנוע בעולם" בוחרים לקחת את הלפטופ הקוסמופוליטי שלהם ולחבר אותו דווקא כאן בישראל. לפי נתוני המשרד לקליטת עלייה בחצי השנה האחרונה לבדה הגיעו לגטו הזה 2,664 עולים חדשים בגילאי 19-35. הצעירים הללו עושים את זה בידיעה ברורה שהם יצטרכו לחיות על חרבם, וכשהם יודעים טוב יותר מכולם מה בדיוק מכוונים עליהם מבושהר. אחד מהם, שהגיע בשנים האחרונות מצרפת, אפילו שמע השבוע את ביילין ובמבטא צרפתי בולט הסביר מהקהל שהוא בא לכאן דווקא בגלל זה. אלא שכאן, בניגוד למקומות אחרים, יש לו משהו לעשות בנידון "באתי לארץ כי רק פה אני יכול להרים נשק ולפגוע במי שמנסה להרוג אותי" אמר. אחרים באים לפה בגלל כל מיני זוטות כמו זהות תרבותית ושאיפות לאומיות, דברים שמנהיגים כמו ביילין נוטים לכבד בעיקר כשמדובר ב"צרכים פנימיים" של עמי האזור.

ראיית המציאות שעולה מדבריו של ביילין אומרת הרבה על טיבו של האדם ועל עולמו הפנימי. אחרי שנים ארוכות בהן הוא התהדר בנוצותיו של מדינאי, נראה שביילין הוא בראש ובראשונה אידיאולוג, ואפילו די קנאי. לאחר שתפיסותיו את הפרטנר הערבי נחשפו שוב ושוב במערומיהן האלימים, נדמה שגם היהודים הדמיוניים שאמורים לברוח מהארץ הזו לא ששים לעמוד בצפיות של יוזמת ז'נבה.

הרמדאן של פרס פוגש את הסרט של המציאות

אחרי ששמעון פרס ניסה כמעט כל פריצת-דרך מדעית בכדי להביא לפה שלום, נדמה שהוא זיהה גם את הגל של טכנולוגיות האינטרנט והוא מנסה לרתום גם אותו לשירות ההזייה. הפייסבוק והיוטיוב ממשיכים עבור בלתי-נלאה בלתי-נגמר שכמותו את מה שעשו החידושים בטכנולוגיה גרעינית של שנות החמישים, וההמצאות במדעי המדינה של שנות התשעים.


בקריאה ויראלית נרגשת פרסם הדייר מספר 1 של ישראל את פנייתו לקהל הצופים המוסלמי, ולפחות לאלו מביניהם שהשלטונות בארצם עוד מרשים לראות יוטיוב.

 

פרס איחל למוסלמים בכל העולם "סָאוּמָן מַקְבּוּלָן", צום קל, וקרא להם לכך ש

"נקווה יחדיו לשנה של שלום, של סלאם, לכולנו. מי ייתן ותהא זו שנת שלום ושלווה לאזור כולו ולתושביו. אני שולח את איחוליי החמים ביותר לכולכם, כל שכנינו".

עד כאן טוב ויפה. לשכן יש חג, אז למה לא לאחל לו מלל סתמי שגורם להתעלות נפש ערטילאית?
אלא שפרס, הידוע בתור מומחה גדול לחגי האסלאם ובעיקר לתולדותיו, מסביר לצופיו הבורים את עניינו של החג: "הרמדאן הוא חודש של מסירות וחשבון נפש למען השלום". ומכיוון שכך, "בחודש המבורך הזה זוהי הזדמנות להושיט יד לשלום. מי ייתן ותהא זו שנת שלום ושלווה לאזור כולו ולתושביו". ומכיוון ש "הרמאדן הוא זמן טוב ליצירת חברים חדשים" הרי שהדבר הטבעי הוא ל"הזמין אתכם להיות חברים שלי בפייסבוק".


אכן מילים כדורבנות. אך כמה מצער לדעת שהמרחק בין הפנטזיה הניאו-מידל-איסטית הזו למציאות ההיסטורית הקונקרטית כה גדול עד שגם צוקרברג בכבודו ובעצמו לא יוכל "לעזור לך לחבר בין אנשים", כפי שמכריז עמוד הכניסה של פייסבוק.


בסיועו של גוגל ובעזרת דובריהם של חלק מהצופים הפוטנציאלים בסרטון הג'ו-טיוב הזה, הצלחנו לגלות כמה דברים על הרמדאן.

ובכן, למרות היותו מנהג קדום לאסלאם, לרמאדן משמעות מיוחדת למוסלמים בשל העובדה שבחודש זה בשנת 624 לספירה הצליחו מוחמד ולוחמיו להתגבר על צבאם של בני קורייש ממכה בקרב באדר,הנחשב לתפנית בתולדות האסלאם ולראשון בסדרת ניצחונות הג'יהאד של מוחמד.
על חשיבותו של הקרב במסורת הערבית והמוסלמית תעיד בין היתר העובדה שמלחמת יום כיפור נקראת עד היום מלחמת הרמדאן, ותכנית ההתקפה המצרית זכתה לשם הקוד "מבצע באדר".


אבל למה לתת לגוגל לדבר כאפשר להקשיב גם למוסלמים עצמם?


ארגון קעידאת אל-גי'האד, שנטל אחריות לפיגוע בבורגאס לאחרונה, הסביר ברוב טובו גם את התזמון בו נקטו פעיליו

"חודש הרמדאן זהו חודש של ג'יהאד, במהלך החודש נלחמים באויבי אללה - היהודים וארה"ב".

סביר להניח שחברי הארגון צפו בסרט, ואולי אף התחברו לדף הפייסבוק של הנשיא. אלא שמשום מה הם לא השתכנעו.


הסבר נוסף לחגיגה החודשית מספק מוחמד באדי, יו"ר האחים המוסלמים המצריים, בדרשה לרגל החודש הקדוש

"רמדאן תמיד היה חודש של ג'יהאד ומאבק. החודש של עוצמה וניצחון. קרבות שאירעו בחודש זה הם קרב באדר, בו מוחמד הביס את צבאות מכה; קרב כיבוש מכה עצמה; קרב עין ג'אלוט (1260) בו הובסו המונגולים; ולבסוף, מלחמת הרמדאן של שנת 1973, שהפכה לציון דרך עבור דורנו. מלחמה זו מדגימה כיצד ניצחון ועוצמה באים בד בבד עם ידיעת הדת והאמונה. אנו מתפללים לאללה שיעניק ניצחון ללוחמי הג'יהאד".

אז נכון, חודש הרמדאן עבור המוסלמים הוא חודש של שלום. רק חשוב לזכור, שהשלום המדובר הוא לא מהסוג שמגיע אחרי "ויתורים כואבים" מצדם של עמים שעייפים מלנצח, אלא מהסוג שבא רק אחרי הניצחון המוחלט. כמו "שלום וסטפאליה" או "שלום ורסאי" גם השלום של הרמדאן הוא מסוג ההסדרים החד-צדדיים שמנצחים כל כך אוהבים.

מנחם לדעת שכשיזרקו את היהודים בחזרה לים, לפחות יישארו לנו כמה אלפי לייקים.

העולם המקביל של מועצת הביטחון

מליאת האו"ם. רק חצי הכוס המלאה?

מי אמר שהאו"ם יודע רק לגנות? על רקע מהומת האלוהים שמתחוללת בימים אלו בסוריה הצליחו חברי מועצת הביטחון גם להנפיק חוות דעת אופטימית בכל הנוגע למתרחש בגבול ישראל לבנון.

ההודעה לעיתונות שסיכמה את שנאמר בישיבה שעסקה ביישומה של החלטה 1701 שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, נראית כמו תרגיל טוב בהתבוננות על חצי הכוס המלאה. "למרות שההחלטה בסך הכל נשמרה במשך ששת השנים האחרונות" הודיע הארגון, "הרי שחלה התקדמות מועטת בלבד בהגעה להפסקת אש מלאה".

למי שקצת עוקב או לכל הפחות משתמש בשירותי המודיעין החשאיים של גוגל, מתברר כי לפנינו פרשנות די מרחיבה למושג "שמירה" על הסכמים בינלאומיים. מזה שנים שכותרות העיתונים עוקבות בדאגה אחר סימני ההתחמשות של הארגון השיעי. כבר בשנת 2008, היה ברור שפירוז זה הדבר האחרון שקורה בדרום לבנון. ברק מחה על כך בפני שר החוץ הצרפתי, לבני דיברה על זה עם המקביל האיטלקי, ובשנת 2009 כשכבר דובר על 40,000 רקטות אפילו הבריטים קרי המזג הביעו על כך "דאגה עמוקה". הלבנונים, אם שאלתם, טענו שארסנל נשק עם טווח הגדול פי כמה מאורכה של מדינתם הוא "עניין פנימי" בלבד.

כל זה לא מפריע לאדון דרק פלומבי, המתאם המיוחד של האו"ם לענייני לבנון, להודיע לעיתונות כי "הוא קיבל תחושה חזקה של החשיבות והערך של עבודת יוניפי"ל בלבנון בכל הנוגע לשימור השקט משני צידי הקו הכחול"

האמת היא שקשה להאשים אותו. לפי הדיווחים, במשך תקופה ארוכה כוחות יוניפי"ל לא מנעו את חימושו של החזבאללה ונמנעו מלהתעמת איתו; וחמור מזה – הכוח העביר למפקדיו דיווחים שקריים ומוטים על המתרחש בשטח. 

רק כך אפשר להבין איך הצהרות פומביות ומפורשות של נסראללה על כך שארגונו מתחמש מחדש ומעביר אמצעי לחימה לדרום לבנון, ועל כך  ש"כיום יש בידי חזבאללה רקטות היכולות להגיע לכל מטרה שהיא בשטח ישראל" עוברות מבלי משים.

חיילי הגדוד האינדונזי של יוניפי"ל בוחנים רקטה שהתגלתה טרם שיגורה
(צילום: רויטרס 17 ביוני 2007 צלם: כמאל ג'אבר)

כמה נשק יש היום בידי חזבאללה? זאת קשה לדעת. ההערכה לפני שנתיים הייתה כי " יש בידי חיזבאללה ארסנל של אלפי רקטות מכל הסוגים והטווחים כולל טילים עם דלק מוצק בעלי טווח ארוך יותר ומדויק יותר". אשר בשל הטווחים הארוכים שלהם "מאפשרים להם למקם את קני השיגור שלהם בעומק לבנון, והם מכסים טווחים הרבה יותר גדולים ממה שהכרנו בעבר. מודל חיזבאללה 2006 שונה ממודל 2010 מבחינת יכולתם הצבאית, שהתפתחה מאוד". יכולת זו התפתחה באמצעות העברות נשק מאסיביות וגלויות כך שקשה אפילו לקרוא לזה הברחות: "העברות אמצעי הלחימה לחיזבאללה מועברות באופן קבוע מסוריה ומאורגנות על ידי המשטר הסורי והאיראני, לכן אין לקרוא לזה הברחות נשק ללבנון – זו העברה רשמית ומאורגנת". כפי שאמר תא"ל ביידץ ראש חטיבת המחקר בשנת 2010.

היום כבר יודעים להעריך כי מדובר בלמעלה 60,000 רקטות המכסות את מרכזה ואף את דרומה של ישראל. ובעקבות הברדק ששולט בסוריה ייתכן כי מאגר זה אף כולל אלמנטים של נשק לא קונבנציונאלי.

אז נכון, היה יחסית שקט סביב הקו הכחול הקדוש כל כך לאו"ם, ונכון שבמהלך השקט הזה גם היו כוחות יוניפי"ל בשטח. אבל האם אפשר לקרוא לזה "שמירה על השלום"?

משה סילמן, אבא שלי. (פוסט אורח מאת אלעד פרחין)

נגד מי נאבקים? מטה מאבק הנכים

אבא שלי הוא משה סילמן. כלומר, לא באמת אותו סילמן, אלא רק אחד מהאנשים הסובלים מסימפטומים דומים של סילמניזם, שנדחקו לפינה הקשה של החיים.

כמו סילמן גם אבא שלי עבד כל חייו ולרוב גם שגשג, חי בבית מרווח עם משכורות נאות ושמש שחייכה אליו כל יום כשיצא מהבית. ממש כמו סילמן גם אבא שלי הסתבך יום אחד בחובות שהלכו וטפחו ודרדרו אותו על עברי פי פחת כשהקושי הכי גדול שליווה אותו הוא לספר על זה ולבקש עזרה.

גם אבא שלי כמו סילמן פונה מביתו בסופו של דבר על ידי ההוצאה לפועל והושלך לרחוב יום בהיר אחד רק הוא גם חלה כתוצאה מהבעיות האלו וסובל מכאבים ממושכים עד היום כשבדרך הוא הספיק לעבור כמה ניתוחים. וכמה מפגשים עם אנשי בריאות הנפש שאבחנו אצלו דיכאון קליני.

כמו סילמן גם אבא שלי מחזיק חשבון פתוח עם המדינה שהשאירה אותו הלום קרב לאחר אחת ממערכות ישראל וסירבה להכיר בו מה שלא מנע ממנו להמשיך ולהתנדב למילואים גם בתום גיל הפטור. גם אבא שלי עמד ועומד בתורים בסניפי הביטוח הלאומי כדי שיסייעו לו וזוכה ליחס שכולנו מקבלים בו, אולי ראיתם אותו יוצא משם כמו רבים אחרים ומסתובב חסר מעש ברחוב מחפש אחר משהו לא ברור. גם אבא שלי הגיע לסף אובדנות יותר מפעם אחת, באחת מהן הוא אפילו כתב מכתב חצי התנצלות חצי התאבדות ונעלם למספר שעות. בפעם אחרת הוא נבלם על ידי הקרובים לו.

אבל אבא שלי הוא כל כך לא משה סילמן, כי בניגוד לקרשנדו ההזוי שבו בחר סילמן לנסות ולעלות בסערה השמימה, אבא שלי הבין שגם אם קשה לא מספיק לצעוק "עשו לי, דפקו אותי", צריך לצאת ולהילחם.

אבא שלי לא בחר לנסות להיות קדוש מעונה אלא הבין שלמציאות מביטים בעיניים, נלחמים בה, ומוצאים עבודה כמאבטח באירועים קטנים או בעבודות שנראות בזויות לחלק מהאנשים.אבא שלי הבין שבחיים גם אם המועדון לא נותן לך אתה לא קם ושורף את עצמך ואותו.

אבא שלי לא כתב במכתב ההתאבדות שלו שביבי אשם, או שטייניץ מושחת הוא לא ציין שציונה מהבנק והשופט המכובד הרסו אותו. הוא התנצל שלא היה אחראי מספיק ושהוא לא מבין איך הגיע למצב הזה. לבסוף רעיון התעתועים המטופש של מוות עזב אותו והוא פשוט החליט לקחת אחריות בלי לשאול מי דפק אותי אלא איך אני יכול לעזור לעצמי.

אבא שלי הבין שגם אם היא לא תמיד שוויונית או צודקת וגם אם היא לעתים מקוממת עד ייאוש, המדינה שלו מספקת הזדמנות שלא הייתה ליהודים אלפים שנה ושלא יהיו לעמים אחרים גם באלפיים הבאות.

אבא שלי כנראה ימות חסר כל וייתמך על ידי ילדיו וחבריו. צפויים לו חיים קשים שבסופם הוא לא יוריש לי ולו אגורה שחוקה אחת. להיפך, סביר להניח שהוא אפילו ייקח ממני כמה כאלו.

מה שהוא כן יוריש לי זו ההבנה שלא הכול פשוט ושום דבר לא שחור ולבן. המורשת שלו תהיה שבשביל החיים נלחמים בציפורניים, ושלא פותחים על עצמך את שערי הגיהנום גם אם נראה לך שאתה חי אותם כל יום. אתה אחראי לעצמך וכל מה שתנסה לעשות אחרת יהיה הצגה אחת גדולה גם אם היא ההצגה הכי טובה בעיר.הוא בעיקר יוריש לי את התחושה שעדיף להיות כמוהו ולא כמו משה סילמן.

והאמת, כשחושבים על זה יש הרבה יותר אנשים שהם אבא שלי מאנשים שהם משה סילמן.

למי אכפת מהר הבית? ומה מצנזרים בעלון של נאמני המקום?

שני מימין: כתבנו לענייני אידיוטים. צילום: ישראל מידד

שני טורים השתרכו בשבוע שעבר בכניסה למתחם הנפיץ ביותר במזרח התיכון הידוע בשם 'הר הבית'. טור אחד, המורכב מקבוצת עיתונאים דתיים שהגיעה למקום לאחר קיום מדוקדק של דרישות ההלכה היהודית, באו חמושים במספיק מטען אידאולוגי כדי להקים שלוש תנועות התיישבות ועוד ארבע סיעות פרלמנטריות.

הטור השני, שהיה מורכב מתיירים אירופאים בגיל העמידה, באו חמושים בסקרנות תיירותית מנומסת מתוך עניין באתר שהיה כה משמעותי עבור הג'יסס קריסט שלהם. עבורנו, הם היו זקנים חביבים שנכנסים לסטטיסטיקה המחמיאה של משרד התיירות. עבורם, אנחנו היינו הביבל-בלט, החגורה התנכי"ת, כפי שהתבדחו ביניהם כשחלפו על פנינו.

אלא שלמקום הזה יש בעיה. כמו באתרים רבים בארץ הזאת, הישראלים פשוט לא באים. הישראלי המצוי יעדיף לבלות את זמנו באירופה בקתדרלות שגילן רבע מגילו של הר הבית, מאשר להסתובב מדי פעם במקום הקדוש ביותר לדת שלו. למראה של טורי הענק שמגיעים לפה מחו"ל קשה שלא לחוש את התסכול. וכמו בכל הקלישאות על מה שנמצא מתחת לפנס, נדמה לך שכל העולם יודע להעריך משהו שהישראלים היו מעדיפים לשכוח. בכל הדיבור הזה על המקום הקדוש לשלושת הדתות, נדמה שלישראלים רבים פשוט קשה להיזכר מהי בדיוק הדת השלישית.

אלא שכשנותנים לתסכול לחלוף ובעזרת קצת חומר הסברה שנתחב לידך רגע לפני הכניסה לקמפוס הקדוש, קשה שלא להבין למה.

"העלייה להר הבית נעשית מתוך הכרה בקדושת המקום ומתוך רצון להתקרב אל הקודש" נאמר בדף הדרכה לעולה להר הבית שמוציאה אגודת "אל הר המור", שכמו נועד להשמיד כל אפשרות של פוטנציאל תיירות ישראלי במקום. "בעליה להר הבית ניתן לקיים כמה מצוות" ממשיך המדריך "הערך החיובי בעליה להר הבית תלוי בשמירה על היחס הראוי למקום בהתאם לקדושתו". למי שהדברים לא מספיק כבדים, מפרט המדריך את ההנחיות ההלכתיות לקראת העלייה להר תוך הסבר על המושג 'בעל קרי', מי שיצא ממנו זרע; פירוט דיני הטבילה השונים מרמת הברכה ועד רמת ה"כינים בשערו" וה"גלד שעל הפצע". וגם לאחר הטבילה לא שוכחים להזכיר לטובל (בסעיף שהוסתר על ידי מדבקה) שראוי לו להימנע מ"ללבוש תחתונים הצמודים לגוף", מנימוק הלכתי כלשהו שמאמצים פילולוגיים רבים לא עמדו על טיבו.

זה לא שצריך לזלזל בדרישות ההלכה. אבל חשוב להבין שהתייחסות הלכתית מדוקדקת כזו למקום, מונעת מראש כל סיכוי להביא את הציבור הרחב להתעניין במה שקורה מעבר לכותל. הישראלים אוהבים מורשת, ארכיאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל – שלשה דברים שהר הבית יכול להציע בשפע. אבל הם לא אוהבים אווירת שטייטעל ועומס יתר אידיאולוגי-דתי.

אף אחד לא יוכל להביא אוטובוסים של תיירות-פנים לבקר ב "מקום בית מקדשנו", כשחוויית הכניסה מרתיעה יותר מבר מצווה של עולים חדשים בבית כנסת של יוצאי הונגריה. הדרך היחידה להצליח לחבר את השדרות הרחבות של העם למקום, היא לייצר עבורם חוויה תיירותית-תרבותי עמוקה, לא מהסוג של הקפלה הסיסטנית או מוזיאון אמנות יפן, אלא בסגנון מצדה, הרודיון ואפילו מערת המכפלה. חוויה היסטורית, ישראלית שורשית ועמוקה, כזו היורדת לתשתית הזהות היהודית בארץ ולמשמעויות הכי עמוקות של המושג "ציונות".

עד שלא תקום תנועת תיירות חילונית להר הבית, ימשיכו נאמני המקום המעטים לתהות בינם לבין עצמם האם הר הבית באמת בידינו.

הר הבית, הכלבה והיהודים: זהירות! סקריקים בעיתונים

תמונת המריבה. מלחמת הפוטושפ?
צילום: מיכאל לוויט

בשבוע שעבר חשפה כתבת נמרצת של עיתון 'הארץ' מצגת סודית של הרבנות הצבאית בה מופיעה תמונה של הר הבית בגרסה נטולת מסגדים. המצגת הסודית הופצה בין כל היחידות וכך הגיעה לידיו של קצין מילואים מודאג שטרח בדאגתו לצייד את הכתבת במלל הבא:

"אני מצפה מהרבנות הצבאית שתהיה יותר ערנית למסרים החינוכיים שהיא מעבירה, בוודאי לאור ההיסטוריה של הר הבית. הרי תפרוץ מלחמת עולם אם מישהו ינסה לפעול ביחס למקום הזה, ולכן צריך להיות זהירים בנושא. מקומם שברבנות לא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר"

אלא מה? שבניגוד ליריקות בבית שמש ולחיים הפרטיים של שרה נתניהו, במקרה הזה נראה שאין ממש סיפור. התמונה המדוברת הייתה למעשה חלק ממצגת שדמתה את המצב בימי בית שני, בה 'לטענת הרבנות' לא הייתה קיימת כיפת הסלע. כפי שהסביר דובר צה"ל:

"בשקופית המדוברת יש תמונת אילוסטרציה של ירושלים מתקופת בית שני. כפי שהוסבר לכתבת, בתקופה זו כיפת הסלע לא הייתה קיימת. אי לכך לא היה צורך שתופיע בתמונה".

לא ברור מה לא הבינה הכתבת או העורכים שלה אבל הסאב-טקסט של התגובה הזו אומר בעצם שאין כאן סיפור, ואפשר לחזור לחטט בכביסה של שרה.
אגב, כפי שגילה זקני ציון, התמונה בכלל לא נערכה על ידי הדוסים של צה"ל, אלא על ידי הצלם מיכאל לוויט, . הטיעון הדו"צי בדבר ההדמיה ההיסטורית יוצא אפוא מפוקפק ביותר, בעיקר לאור העובדה שהמסגד השני, אל-אקצה, אכן נותר בתמונה. החבר'ה של הרבנות כך מסתבר, הם עצלנים יותר ממה שנדמה ומסוכנים הרבה פחות ממה שמצופה.

הדבר המעניין הוא שעד החשיפה המיותרת בעיתון שכותבים אותו אנשים שלא חושבים, אף אחד לא ממש ידע על הפוטושופ האומלל. אבל מרגע שזה נכתב, הסיפור התחיל לרוץ כמו אש בשדה קוצים. כפי שליקט הבלוגר 'זקני ציון', זה הפך לכתבות ראשיות באתרי הג'יהאד האסלאמי, החמאס והפת"ח. אז איך אמר איזה קצין מילואים טוב לב? "מקומם שלא נוהגים באופן ממלכתי ואחראי יותר".


מקרה זה מצטרף לפיגועים עיתונאיים נוספים, כמו המקרה הידוע של הכלב שנסקל בשעת לילה. סיפור אחריו עקבו באתר 'פרספקטיבה'. ב-3.6.11 פרסמה עדי חשמונאי ב"מעריב" ידיעה תחת הכותרת הסנסציונית: "מאה שארים: בית הדין הורה לסקול כלבה", בה סופר על כך שבית הדין הרבני במאה שערים הורה לסקול כלבה שהתנחלה בבית הדין מכיוון שהרבנים טענו כי נשמתו של עורך דין כלשהו התגלגל לגופה של הכלבה. הסיפור הוכח כפארסה מוחלטת ו"מעריב" אף נאלץ לפרסם התנצלות.
אלא שמאחר שהעסק פורסם כבר לא ניתן היה לעצור זאת. כפי שליקטו בפרספקטיבה, הסיפור תפס כותרות ראשיות בעיתונים מובילים בעולם:

הBBC:

Jerusalem rabbis’ condemn dog to death by stoning

הטיים:

Shocking Sentence: Jewish Court Condemns Dog To Death by Stoning

לפי בדיקה שערכו באתר, הידיעה בטיים גרפה למעלה מ2000 לייקים, 800 ציוצי טוויטר, והכותרת של הBBC הציפה את 60 העמודים הראשונים של מנוע החיפוש גוגל. כשהידיעה פורסמה על ידי יאהו! היא משכה למעלה מ1,800 טוקבקים ביניהן הטקסט המרשים "ככל שאני רואה יותר ישראלים, אני יותר אוהב את הכלב שלי".

כאשר הטרנד האפנתי הוא להתגולל על אותם סקריקים 'קיצונים' שנמצאים בתוכנו, אלו שהם האויב האמיתי של הדמוקרטיה ושאר ביטויים שנתפסים כטוב המוחלט, ראוי להיזכר שהתופעה של הסקריקים היא למעשה משהו אחר לחלוטין.

הסיקריקים הם אותם קבוצות קיצוניות שבימי בית שני ריכזו את מרב המאמצים שלהם כלפי האויב הפנימי שבעם, תוך התעלמות מוחלטת מהאיומים החיצוניים של אותה עת. כשצרו על ירושלים צבאות רומאים סדירים שבאו בלי בגץ ובלי בצלם, אותם סיקריקים המשיכו לנהל מלחמת מעמדות על כל הקופה מול הקבוצות האחרות. כשהחבורה הזו שרפה את מחסני התבואה, לא נותרה כל כך ברירה והרוב נאלץ לקבל על עצמו ויתורים כואבים למען שלום עם הרומאים. ובהתחשב בהיקפי הטבח, הם בהחלט כאבו.


מסתבר שהתפיסה הרציונאל-סוציאליסטית של המלחמה הפנימית כה מושרשת בקרב מרבית האליטה המקומית, עד שהם יעשו הכל בכדי להשיג סיפור טוב שמשחיר את פניה של אחת מקבוצות ציר הרשע: מתנחלים-חרדים-ליכודניקים. אלא שכאשר מדובר בכתבות מומצאות שמתחילות בכלום ונגמרות בדיבה עוד אפשר לסלוח להם, אבל כאשר מדובר בשלומם של אזרחי ישראל, מישהו שם למעלה חייב לגלות קצת אחריות. הרי כל קשקוש מיתולוגי על חרדים מנגן בכל העולם על הסטיגמות האנטישמיות המושרשות כל כך, שעד כמה שזה קשה, צריך גם לדעת להתאפק.

הסקריקים המודרניים היושבים בחדרי המערכת הממוזגים, מכתיבים לכל העולם איך להתבונן על היהודים. אלא שחוסר המודעות שלהם למה שקורה מסביב מטיל בספק את הקביעה שמדובר באנשים חושבים.

כשתתחיל אינתיפאדת הפאואר-פוינט וכשבאירופה יוקמו קתדרלות על שם הכלב שנסקל, התנצלות מגוחכת בעמ' 16 למטה פשוט לא תספיק.